התרגלנו לכך שנתן גושן דורך במקום, אבל אצל דיקלה זה כבר מתסכל

(בסרטון: דיקלה - "אתי" מתוך האלבום "חופשיה")

בפעם האחרונה שנתקלתי בהקלטה חדשה של נתן גושן הייתה די מרוצה, אם להודות על האמת. "סיפור אחר", שיר הנושא שהקליט לסרטו האחרון של הבמאי אבי נשר שבו גם שיחק, היה בדרכו קצת שונה ממה שאנחנו רגילים לקבל ממנו. במקום הסינגר-סונגרייטריות העצלנית והמרוכזת בעצמה של גושן, זו שיורה מילים במהירות ובדרמטיות שאין להן כיסוי, היה בשיר ההוא משהו קצת יותר פשוט, קצת יותר מביט החוצה. "באתי לחלום" מהווה רגרסיה מההתקדמות ההיא. זה אמנם לא "דור הסתלבט", אבל האלבום החדש של גושן דורך באותו מקום שבו הוא עומד כבר קרוב לעשור - בהצלחה מסחרית לא מבוטלת, אבל בלי להתקדם.

"באתי לחלום" חוזר לאותה נוסחה קבועה: רגישות לא אותנטית, בהלת הגיל, אמונה לא מחויבת, קול קצת שבור ומעט סלוסלים שמקשטים בליל טקסטואלי לא מהודק ורצוף קלישאות חבוטות. השירים עצמם לא איומים, אבל גם לא ראויים לציון. "באתי לחלום" מזכיר במשהו שירים של קרן פלס, "חזרי אליי" יכול היה להתפתח לבלדה לא רעה, אבל גושן לא באמת מגייס עוצמות רגשיות, לחנים יוצאי דופן, או כל דבר שיצבע את החומרים שלו בטיפת עניין. הדבר נכון ביתר שאת בהמנון האמוני-אנמי החדש המשותף לו ולישי ריבו, "נחכה לך". לכאורה הכל עשוי כמו שצריך, אבל למעשה זו עטיפה רכה ונוגה שמכסה על טקסט בינוני וסביר ולא יותר, הכולל דימויים אופייניים ("גוף עייף מכשלונות, לב שבור לחתיכות"). מעל הכל, זה אלבום משעמם מאוד, שלא מותיר חותם כלל. אחרי חמישה אלבומים, הגיע כבר הזמן לתהות בקול רם: האם גושן מעוניין בכלל להתפתח לכיוון אחר? אם כן, הגיע הזמן.

גם דיקלה דורכת במקום, ואת זה כבר הרבה יותר מתסכל לומר. לפני שש שנים ושני אלבומים, ב"ואם פרידה", היא הצליחה לנסח סגנון כה מובחן ומעניין, פופ-דיכאון משלה, ולעטוף אותו מכל הכיוונים: היה שם קאבר מקורי לשיר פופ מהאייטיז, בלדות קורעות לב, שפע של המנונים. עם ההצלחה הגיע גם מעמד חדש כאייקון. האלבום שהגיע אחר כך, "סיפור אופטימי", חידד את הסגנון אבל לא הלהיב כמו קודמו, ואילו "חופשיה" כבר נשמע שחוק - ואני באמת לא מאמין שאני כותב מילים כאלה על מוזיקאית עם יכולות כל כך מגוונות. אולי זה פשוט משך הזמן הארוך להדהים מאז צאתם של הסינגלים הראשונים של האלבום, לפני כשנתיים. כרגיל אצל דיקלה, הקצב שמח, ובפנים דיכאון, פרידות, שיברון לב - הכי רחוק ממסיבה.

השורה "בא לי לרקוד כשהלב שלי שבור עכשיו לרסיסים", מהשיר הלפני אחרון באלבום בעל השם המתבקש "לרקוד", מסכם את האווירה. יחד איתו בולט לטובה גם "פסנתר לבן" שנהנה לפחות מטקסט קצת משונה ("סרטים ממזרח אירופה"). אבל רוב הזמן השירים נשמעים משומשים, וקשה להגיד שיש להאזנה ל"חופשיה" את האפקט הנדרש. ההפך הוא הנכון: הוא מחוויר ביחס לקודמיו, ומתקשה להבריק ולרענן. מאמנית ברמתה אפשר לצפות ליותר.

מי שכן מבריקה היא אורית טשומה, שאלבום הבכורה שלה נשמע כמו כוח טבע שמופיע כאן לעתים רחוקות. טשומה בולטת בדור החדש של ההיפ הופ הישראלי, גם בשל האומץ שלה ללכת רחוק יותר ובוטה יותר ממה שכמעט כל העמיתים שלה מעיזים. כשהיא נמצאת "על כס המלכות היפ-הופי-אתיופי", טשומה מפרקת באלבום הקצר שלה בשתי ידיים מנגנונים של גזענות, צביעות, אפליה והדרה, מסמפלת מפגינים ומהרהרת בשאלות על בית והגירה. הטקסט חכם וחד, אבל מדהימה לא פחות הוורסטיליות שלה: באלבום הקצר הזה (שמונה שירים, פחות מחצי שעה) היא עושה ראפ, מדקלמת ספוקן וורד ושרה סול, ובעיקר נותנת בוקס אחרי בוקס לבטן, מרחובות לפנימיה, מאתיופיה לירושלים, מאוטובוסים של תגלית ועד למחאת האלימות המשטרתית. טשומה שרה כאילו אין לה זמן, כאילו היא חייבת להוציא על העולם כל מה שיש לה עליו לפני שמישהו ינסה לקטוע או עלצור אותה. עם התחלה כל כך חזקה כמו זאת, אף אחד כבר לא יצליח.

לוין ארדי מסתובבת בשדות האינדי הישראלי כל כך הרבה שנים, חוצבת לעצמה דרך וקהל משלה, ולא מפסיקה להקליט. "אין לאן ללכת", האלבום החדש שהוציאה בעברית - היא הוציאה במקביל גם אלבום באנגלית, למען האמת - הוא הזדמנות מצוינת לשים לב שהמוזיקה שהיא עושה פשוט מעולה. האלבום הגרובי הזה עוסק בעיקר בהתבגרות תוך חיים של רוקנרול, וברצון לאהבה גם בגיל מבוגר - תמה ששיאה בשני שירים תאומים, שכל אחד מהם מתאר מנקודת מבט אחרת מערכות יחסים בין אישה מבוגרת וגבר צעיר: "בנים" ו"איתך לאן". היא מתעסקת בנושא הזה בישירות, מתוך עמדה חשופה, ובזה חלק מההצלחה של האלבום. שבעה שירים יש כאן בסך הכל, רובם שירי אהבה עם הפקה אינטליגנטית, ובכולם, כשמקשיבים לקול של לוין ארדי, אפשר לשמוע איזה מרכיב שאי אפשר להגדיר בדיוק, אבל הוא מה שמסמן שברור שזאת זמרת שכדאי להקשיב לה. בפשטות, זה אחד האלבומים שהכי נהניתי מהם בתקופה האחרונה.

הדברים הרי תמיד קשורים זה לזה: באלבום החדש שלה מחדשת מיקה הרי את "כמעט שנתיים", השיר המשחקי והמשעשע של חוה אלברשטיין, שלוין ארדי חידשה בעצמה לפני כמה וכמה שנים באלבום המחווה לאלברשטיין. הרי - שזכורה אולי למיטיבי לכת כמי שהשתתפה בעונה החמישית של "כוכב נולד" - היא זמרת פנטסטית, והיצירה של נשענת בעיקר על הווקאליות שלה, יותר מאשר על כל אינסטרומנט אחר. האלבום שלה נפתח עם "דמי לך (שיר ערש)", שכבר כשיצא התפעלתי ממנו (וכתבתי על כך כאן לפני כחצי שנה): רגע מינימליסטי מצמרר בפשטותו ובעוצמתו שכתבה טל ניצן, שחבל מאוד לפספס. עוד בולטים: "תשבץ", עוד שיתוף פעולה חינני בין יהונתן גפן ויוני רכטר, ו"גשם אנגלי". השירים יפים מבלי להיות מתקתקים, ופשוטים מבלי לשעמם. כבונוס נמצאת כאן עוד רצועה משובחת, "צל ההר הלבן", שנלקחה מאלבום מחווה אחר - לזלדה הפעם - שיצא בתחילת השנה.