ב-1986 עלתה בצוותא אופרת רוק בשם "מאמי". היא נקראה בשם הגיבורה שלה, צעירה שעושה את הדרך מעיירה קטנה בדרום עד ראשות הממשלה ובחזרה. בשלושת העשורים וחצי שעברו מאז, הרבה דברים כאן השתנו, אבל הרבה גם נותר על כנו. הפערים בין המרכז והפריפריה, הפוליטיקה הפופוליסטית, האלימות המינית, וכמובן הסכסוך עם הפלסטינים. כל זה רלוונטי היום בדיוק כפי שהיה באמצע שנות השמונים, אם לא יותר. כשהדמויות הפלסטיניות של ההפקה הפולחנית שרו "עשרים שנות כיבוש, יותר לא נמתין", הם לא ידעו שהמספר יוכפל ואולי גם ישולש או למעלה מכך.
שריד מעבר רחוק, או טקסט רלוונטי מתמיד? זאת בעצם השאלה. "מאמי", שכתב הלל מיטלפונקט והלחינו בנאי ויוסי מר-חיים, ובהשתתפות בנאי, אלפנט, מוסקונה וכמובן הכוכבת הראשית מזי כהן, הפכה לקלאסיקה אייקונית בתרבות הרוק הישראלית תוך זמן קצר למדי. במדינת כל קרנפיה, בה אנשי תרבות רבים חוששים להשמיע את דעתם פן יבולע להם, היא נותרה אנומליה אמנותית ופוליטית: חריגה בנוף התיאטרלי הישראלי כאופרת רוק מקורית; חריגה כיצירה בוטה ובועטת של מוזיקה ישראלית, הנוטה להיות מרומזת; וחריגה בקריירות של רוב האמנים שהיו מעורבים בה, שמיעטו בהמשך לעסוק בפוליטיקה ביצירתם.
"מאמי" לא חריגה רק ביחס לסביבתה - אלא גם ביחס לתוכנה. היא הצביעה על מנגנוני עוול ואלימות בחברה הישראלית, מוסדיים וחברתיים, ועל המעגליות הבלתי נסבלת שלהם. הבוקס כוון לבטן, קשה לומר שהלקח נלמד.
כיוון שאחרי יותר משלושים שנה נדמה שאין מה לחשוש יותר מספוילרים, נזכיר בקווים כלליים את השתלשלות העניינים: מאמי עובדת במזנון בתחנת דלק. היא נישאת לניסים מלכה, אהוב ליבה, בשאיפה להתחיל חיים משותפים - אך תקווה זו נגדעת כשהוא נפצע בגבול הצפון והופך לצמח. מאמי חותכת מעיירת הפיתוח בה התגוררה לעיר הגדולה ועוברת בין תחנות של ניצול - הטרדה מינית בפאב אופנתי שכל המי ומי יושבים בו; ניסיון אונס - המנומק כאירוע שנאה - על ידי שוטפי הכלים הפלסטינים (אז מבוצע השיר הידוע ביותר מהמופע, הנפתח במילים "מאמי יא מאמי תפתחי את הרגליים"); בית בושת שאליו מגיעה האליטה התל אביבית; ופרופסור שעושה ניסויים על מוחה.
בתהליך הזה מאמי משתנה, הופכת מקורבן אומלל לפוליטיקאית מחוננת התוקפת את כולם וזוכה בשלטון - רק בשביל להוביל את העם למלחמה כושלת נוספת, עוד מוות, עוד שכול ועוד חיילים שלא ישובו לאיתנם, בדיוק כמו בעלה. אל מול מעגל הקסמים הקורס לתוך עצמו, בעוד השבט חזר שוב אל השדות האדומים - מאמי שבה הביתה.
"מאמי", המושפעת בוודאי מיצירות קודמות ודומות כמו "טומי", כבר עברה וכמה כמה גרסאות: אחת קאנונית, מקורית, בשלהי שנות השמונים, שאף הוקלטה. מאז עלתה עוד פעמיים לפחות.
34 שנים אחרי אותה בכורה, אופרת הרוק זוכה לעיבוד מקורי חדש שבתקווה יגלה אותה לדור חדש של מעריצים, הפעם מחוץ לבמה - כסרט קולנוע עטור כוכבים של הבמאית קרן ידעיה ("אור"), עם נטע אלקיים בתפקיד הראשי, דודו טסה בתפקיד אהוד בנאי, כוכבי אורח כריקי גל, יובל בנאי וערן צור (שהשתתף גם באחת הגרסאות הקודמות) ואחרים. למרות בהלת הקורונה, הסרט עלה כאן לאקרנים כמתוכנן בסוף השבוע האחרון.
כדי לנצח את המקור, עם כל המטענים שממילא רובצים לפתחה של היצירה - ולא פחות חשוב, כל האתגרים והמראות שהיא מציבה לישראל של שנת 2020 - ידעיה הייתה חייבת ליצור גרסה ייחודית משלה, והיא אכן עושה זאת. הווריאציה שלה מקורית, נועזת אפילו, ביותר מבחינה אחת. חלק מהשינויים הללו יכעיסו ודאי את מעריצי המקור, אחרים יקבלו את הלבוש החדש כטוויסט מתבקש.
התמורה העיקרית היא אסתטית ופוליטית כאחד. מאמי גיבורה מהפריפריה, וידעיה רצתה שהיא, כמו גם שאר הדמויות - יישמעו כמו הייצוגים שלהם. על כן, עיצבה מחדש את אופרת הרוק כאופרה מזרחית, באופן שמשתלב ברנסנס המזרחי בן הזמן, מהתופעות המשפיעות בתרבות הישראלית בעשור האחרון. זה בא לידי ביטוי בעיבודים של דודו טסה וניר מימון, שתזמורת שלהם מלווה כמה סצינות בעלילה, כשברקע כביש אי שם בנגב. מי שכמובן משתלבת בתבנית הזאת היא כוכבת ההצגה, נטע אלקיים, המזוהה בעיקר עם מוזיקה מרוקאית ואנדלוסית. גם דמויות אחרות נשמעות מעט אחרת מאשר במקור, כמו עובדי הפאב הפלסטינים - עוד נגיע לזה - או בעל הפאב עצמו. הם תובעים לעצמם את קולם שלהם.
ידעיה משתמשת בסצינות הפריפריאליות כדי לספר לנו את סיפור האקספוזיציה של מאמי, ועושה זאת באופן יפהפה: העיירה בדרום הארץ; המזנון בתחנת הדלק, שנדמה כמו שייך לעידן אחר, אולי לשנות השמונים עצמן; הכבישים הריקים; תחנות האוטובוס. לצילומים הללו יש איכויות פיוטיות לרגעים: אחרי שבעלה (עמי אבו) הופך לצמח, אנחנו רואים את מאמי מנקה שירותים בתחנת הדלק. היא עובדת בתא אחד, שדלתו פתוחה לפנינו, מייצגת את המסע הסיזיפי שלה לטיפול בבעלה ובדרכי חייה. דלת התא הסמוך, המייצג אולי את בעלה החי-מת, שאינו מגיב עוד, נעולה.
יש כל מיני שינויים, דרמטיים יותר ופחות. שירים מסוימים ירדו מהסרט, לאחרים השתנו קצת המילים. כך, "מאמי - הכוח החדש" שוכתב מעט וקיבל אפילו בית נוסף, שבו, אחרי שהגיבורה מסיתה נגד השמאל, הימין והחרדים, היא משסה את קהלה לראשונה גם בדמות "הנאור".
השינוי המעניין והספציפי מכולם הוא הגרסה המחודשת של סצינת ניסיון האונס הכה מפורסמת. ידעיה התכוונה, גם כאן, להציג את הסצינה באופן ריאליסטי יחסית: מאמי המותשת מסיימת לילה של עבודה בפאב (בניהולו של יובל בנאי) והטבחים מציעים לה לשבת איתם. מתחילה שיחה ידידותית, ברית של דפוקים, עד שמגיע אחד, לאומן, זועם (ריאד סלימאן). הוא זה שפונה אל מאמי לבדו, בעוד חבריו מנסים להרגיע אותו, ולהגיד שהיא ובעלה רק מסכנים. הטקסט קצת שונה ("שנים על גבי שנים" - עדיף מאשר "חמישים שנות כיבוש"), חלקו בערבית, חלקו ירד בעריכה, המוזיקה הרבה פחות אינטנסיבית מאשר במקור. הוא מאיים עליה, ורומז לניסיון אונס - אלימות מינית מילולית לכל דבר ועניין - אבל הדבר לא מגיע אפילו לכדי מימוש כלשהו, לפני שכמה שוטרים עוצרים את חבורת הפועלים באלימות מסוג אחר.
ידעיה מפחיתה כאן, בכוונה יש להניח, מהאקספלוסיביות של הרגע, ורומזת בעצמה לדבר אחר: האלימות כאן היא פוטנציאלית; מי שממש מנצל ופוגע במאמי אלה אנשי "ישראל הראשונה", אם לבחור במושג זה - בעל הפאב, בעלת בית הבושת של בני האליטה, וכמובן הפרופסור.
אם עד לנקודה הזאת מדובר היה בסרט מוזיקלי, משלב זה היצירה כולה מתהפכת לכדי שרשרת קליפים ארוכה וצבעונית, סוריאליסטית, כמעט פסיכדלית. השינוי הסגנוני הזה - שכולל למעשה את בית הבושת והפרופסור, עם הופעות אורח קצרצרות אך משעשעות של גל וצור, וגם הגלגול הפוליטי - הוא גם שינוי רגשי: המלנכוליה של ההתחלה מתחלפת בקופצניות שמחה, בינתיים. מאמי הפוליטיקאית היא כוכבת פופ ששייכת לחלוטין לכאן ולעכשיו, ואפילו קופצת לראיון אצל אודי סגל, מוזר ככל שזה יישמע. האופטימיזם ההיפראקטיבי הזה מסתיים באחת עם פריצת המלחמה והקריסה של מאמי אל תוך עצמה לצד כיסא הגלגלים של בעלה הצמח, המלווה את הסיפור כל הזמן, באחד הרגעים המצמררים כאן.
הסרט נהנה מפסקול מרתק של טסה ושותפו ליצירה ניר מימון. הדארק אייטיז של המקור קיבל לצד המפנה המזרחי גם טוויסט אלקטרוני, אפל. השירה של טסה נהדרת, של אלקיים לא פחות. היא עצמה, שמוכרת היום למעטים, ממלאת את התפקיד הראשי בעוצמה, הגם שאינה שחקנית מקצועית. נקודה גדולה נוספת לזכות הסרט היא הצילום של לורן ברונה הצרפתי: ויזואלית, יש בו חלקים שהם פשוט יפהפיים. יחד נוצרת חוויה ססגונית מאוד, מוזיקלית וקולנועית.
ובכל זאת משהו ב"מאמי" לא לגמרי עובד. היות שהחלק הראשון והשני כה שונים זה מזה, הסרט כולו מרגיש לא לגמרי מאוזן, וגם לא ממש עקבי. סתם דוגמה: התזמורת של טסה מופיעה כמה פעמים בתחילת הסרט, אך חוזרת רק בסופו. התוצאה מבלבלת כשם שהיא מטלטלת: שני אגפיו של הסרט טובים לכשעצמם, אך השלם קטן מסך חלקיו.
אמנם, חווית הצפייה ב"מאמי" מערערת. בכל זאת, הטקסט בוטה, והוא נוגע בפצעים עמוקים של הישראליות. במידה רבה מטרתו היא זאת: לצעוק, להזיז משלוות הנפש והאדישות למול הסבל, הדיכוי והמוות - לא לשחק בדימויים יפים וענוגים. אלא שיש לומר בכנות, וזאת לא אשמת ידעיה: משהו עמוק באופרת הרוק הזו התיישן, כפי שבמקביל היבטים מסוימים בחברה הישראלית הלכו והסתאבו. חלק מהביקורת הפוליטית של "מאמי", שאולי הייתה רדיקלית לזמנה, נראה היום מעט פשטני, ומנגד - הפופוליזם של הגיבורה מחוויר לעומת זה המציאותי, השולט ברוב אגפיה של הפוליטיקה הישראלית שעסוקה בשיסוי פנימי מתמשך.
ייתכן שביחס ל-2020, הכעס שהוביל את "מאמי" בשנות השמונים, יתקבל היום באדישות. ובכל זאת, טוב לדבר ולשיר את הכאב מאשר לשתוק. בתוך הקונפורמיזם הכללי, "מאמי" מסתכמת בלקח אחד, חשוב מאין כמותו גם ב-2020: גם אם הזמן לא ירפא, וגם אם הפצע לא יגליד - "את מה שלא תצעק, אף אחד לא יגיד". לפחות שאפשר יהיה להגיד שמישהו צעק לפני שחזרנו, שוב, לשדות האדומים.