(בסרטון מעל: קטע מתוך הסדרה "ספיידרז" באדיבות Nickelodeon, ערוץ טין ניק לצופי HOT)
בתחילת החודש, עוד לפני שהתפשטות הקורונה הכניסה את כולם להסגר, השחקנית נתי קלוגר כבר נכנסה לכלא. זה קרה כשהספיקה לצלם את חלקה בעונה הבאה של הסדרה "שב"ס" בכאן 11, המתרחשת בבית סוהר דימיוני, זמן קצר לפני שהוקפאו כמעט כל ההפקות בארץ וגם צילומי הסדרה נעצרו בשל המשבר. "ביום שהצטלמתי, התיישבתי אצל המאפרת ואמרתי לה 'תשמעי, אני קצת בלחץ", מספרת קלוגר, "זו היתה הפעם הראשונה שאמרתי לעצמי - וואו, מה קורה פה? זה לא נשמע טוב. אתה מתחיל להבין שזה לא שמועות. ניסו להרגיע אותי ואמרו לי - הכל פה מחוטא. הייתי בלחץ, זה הכה בי".
זמן קצר לאחר מכן, כשיצאו ההוראות המגבילות התקהלות, ספגה קלוגר פגיעה נוספת. ביום החמישי האחרון היתה אמורה לעלות בתיאטרון חיפה הצגה חדשה בשם "הנשים של ג'ייק", בה היא מככבת בצד רמי הויברגר, אסי לוי ויובל שרף, אך כמובן שהקורונה הביאה להקפאתה. "לאחר חמישה שבועות של עבודה, סיימנו את החזרות", אומרת קלוגר, "נהוג בתום חזרות לעבור לעשרה ימים טכניים, בהם את פוגשת בפעם הראשונה את הבמה. ערב לפני היום שבו היינו צריכים לעלות לראשונה לבמה של תיאטרון חיפה - קיבלנו הודעה על הקפאה. הבנו שזאת סופה של תקופה, ותחילתה של אחת אחרת. זה מאוד קשה, זה עצוב נורא".
"גם המון הצגות של 'הסטורי של אבא' שאני משחקת בה, בוטלו. לא מגניב לי עם זה. אני מרגישה עכשיו מאוד לא חיונית, כי התחום שלי הוא אחד הדברים הראשונים שהפסיקו להתקיים עם הגזירות החדשות. אני עדיין מקווה שיהיה מי שירגיש שזה חיוני לראות תיאטרון. אני מתפללת שהכל יחזור לקדמותו. אני לא עד כדי כך תמימה וכבר יודעת שככל הנראה לא נחזור למה שהיינו, אבל החלום שלי שמשהו מהחיים הקודמים יחזור ושתהיה עבודה".
איך היו מתמודדות עם הסגר הקורונה דמויות משפחת הקומדיה המצליחה "כאן גרים בכיף", בה כיכבת?
"אני מניחה שבהרבה צעקות ובהרבה מסכים, כמו בכל בית עם שלושה ילדים נורמליים, שבו אומרים 'לא' למסכים, ואז מבינים שאין ברירה אלא עם המסכים".
כאן המקום לקלישאת הלימון והלימונדה. ההסגר הוא באסה אבל עלייה ברייטינג היא סבבה, כמו זאת שלדברי קלוגר זכתה בה סדרת הנוער "ספיידרז" בכיכובה שעלתה החודש בערוץ טין ניק ב-HOT. הסדרה נכתבה על ידי מיכל קופר קרן ("כדברא") ומבוססת על רעיון מאת טום ריילס, דיוויד גסט ופטריק קווין. היא מספרת על שני אחים ואחות שמגלים כי הוריהם - שמגלמים קלוגר וקובי מימון - פועלים בשירות סוכנות ריגול חשאית בשם "אקו" הפועלת לשימור איכות הסביבה. לאחר שהם נשלחים להגן על מקור המים המרכזי במדינה שהתייבש, שלושת ילדיהם מקימים תא ריגול עצמאי בשם "ספיידרז" ויוצאים להציל את ההורים ואת המדינה.
"יש לי תחושה שבגלל המצב, לילדים שבדרך כלל צופים בסדרה נוספו עכשיו גם ההורים שלהם. הסדרה הפכה מסדרת נוער לסדרה לכל המשפחה. זה תענוג אמיתי. גם הורים שאומרים 'אנחנו לא ראינו' בעצם ראו, אנחנו מכירים את כל הטריקים. התחברתי לדמות שלי בגלל שהיא לא רק אמא. יש לה שלושה ילדים די מוצלחים ומוכשרים, אבל הם הורים שיש להם משרה, הם במשימה. אני חושבת שכל הורה נמצא במשימה - להגן על הבית שלו. אנחנו יוצאים לעבוד כדי שיהיה לנו כסף, שנוכל לקנות לילדים ולא להגיד להם לא. להורים בסדרה הזאת יש משימה אפילו יותר גדולה - לגלות, להציל, לבלוש. זה מרתק".
מעז יצא מתוק נוסף: בימי הקורונה הלא קלים לפחות יש צניחה דרסטית בזיהום האוויר ושיפור עצום באיכות הסביבה, נושא שבו עוסקת הסדרה שלך.
"לגמרי. כל דבר טוב שקורה באיכות הסביבה מחמם את הלב, כי אנחנו לא מפרגנים לטבע. אנחנו יכולים לעשות יותר כחברה בנושא. יש מודעות מצד בתי הספר, התהפכו היוצרות והילדות שלי יודעות יותר ממני על מחזור, שמירה והגנה על הטבע, ומדהים שאני זאת שלומדת מהן".
טלטלה קשה עברה נתי קלוגר בנובמבר 2018 עם מותו מסרטן של אביה, השחקן יצחק קלוגר, שהיה מנהל תיאטרון חיפה. "במובן מסוים, החיים שלי מתחלקים לשניים: לפני ואחרי", היא אומרת, "זה בום. זה אמנם טבעי, אבל זה מאוד אכזרי להבין שהאיש שהביא אותך לא פה יותר. זה היה הדבר שהכי קשה לי איתו - איך יכול להיות שהוא לא פה? איך ייתכן? זה פשוט אבסורד, זה מטורף, זה שוק. את אמנם חוזרת לחיים, מגדלת ילדים, מכינה ארוחת צהריים, הולכת לעבודה, חוזרת הביתה, אבל נמצאת כל הזמן בשוק. היינו מאוד קשורים, דיברנו כל יומיים, שיחת עומק כזאת".
איך הושפעה ילדותך מכך ששני הוריך הם אנשי תיאטרון?
"קודם כל, זה העולם שגדלתי בו. זאת השפה ששמעתי בבית. הייתי הולכת עם אבא שלי לעבודה מגיל סלקל. זה היה אך טבעי שאספוג את זה. זאת אולי היתה בחירה טבעית להיות שחקנית, אבל זאת לא היתה בחירה קלה, בעיקר לא לאבא שלי. הוא מאוד התנגד לזה. אבא שלי פשוט ידע שאני נכנסת לעולם קשה, הוא מאוד פחד עליי. הדרך שלו לנסות להניא אותי מלהיות שחקנית היתה דרך קשה. הוא היה איתי מאוד מאוד קשה. היום אני יכולה להבין שזה נבע מתוך דאגה מאוד גדולה. שיקום הבנאדם ויגיד עם יד על הלב שהוא מוכן לשמוע כל כך הרבה 'לא' בחיים שלו. זה כמעט לא הגיוני. למה שבנאדם ירצה לשמוע כל כך הרבה פעמים לא, רק בשביל שפעם אחת הוא אולי ישמע כן? אלו חיים קשים. בעצם לא קשים, מאתגרים. בסופו של דבר, גם אם לא חשבנו דומה, קיבלתי את ההחלטה שלי, בלב כבד, כי את רוצה שיחזקו אותך, והלכתי עם ההחלטה שלי בפחד גדול. עם הזמן, ההתבגרות ריככה אותי, קיבלתי ממנו את לחיצת היד והוא אמר לי כמה שהוא גאה בי. אבל עברנו תהליך".
אם הבנות או הבן שלך ירצו להיות שחקנים, תגיבי באופן שונה מההתנגדות של אביך לבחירתך?
"זה עוד לא קרה. אני לא אגיד לך שהבנות לא מרחרחות סביב התחום. אבל יש לי תחושה שאני אפרגן להן בגדול ואשמח בשבילן. ההבדל הוא שהילדות שלי חיות עם אמא שחקנית, הן שותפות פעילות לכל הדבר הזה. אני לא חייתי עם אבא שחקן, אלא עם אבא שחקן בנשמתו ומנהל תיאטרון בפועל, וזה הבדל מאוד גדול. אז בילדותי שחקן נראה כתחום מוגן דווקא. ההורים שלי הפסיקו לשחק לאחר שנולדתי, הם חתכו, הם הבינו שכשני שחקנים יהיה להם מאוד קשה לחיות, לגדל ילדים ולקיים משפחה".
האם לאור העובדה שאבא ניהל את תיאטרון חיפה, היתה בך התרגשות מיוחדת להיות מלוהקת להצגה "הנשים של ג'ייק" שהיתה אמורה לעלות בסוף השבוע ונדחתה כאמור בגלל הקורונה?
"בטח. התחלתי בתיאטרון חיפה מיד אחרי שסיימתי ללמוד בשנת 2000. הצטרפתי להפקה אחת ובהמשך שיחקתי בבית ליסין. בסמוך למותו, התבשרתי שאשחק שוב בתיאטרון שאבא ניהל, פתאום הכל מאוד התחבר וגרם לתחושות שהחיים הם גלגל. אני גדלתי בתיאטרון הזה, שהיה כמו בית בשבילי, עבדתי שם בקופות כבר כנערה והייתי בו גם עוזרת במאי".
לפני שנה וקצת, כשהתאומות שלך חגגו יומולדת עשר, העלת תמונה ביתית באינסטגרם וכתבת: "היום עשור לאחור נולדה לנו משפחה. הפכנו מזוג ילדים צעירים פלוס כלבה למשפחה גדולה ורחבה. אני מסתכלת בתמונות האלה (אשכרה מאלבום) כל שנה, נזכרת לעצמי וחושבת מה האתגר הזה שהחיים סיפקו לנו?". ומה תשובתך לשאלה שהפנית לעצמך על האתגר הזה?
"להבין שאת נושאת ברחמך תאומים בפעם הראשונה זה שוק. אני לא יודעת להתמודד עם אחד, אז עכשיו שניים?! ההתחלה היתה קשה, עברנו המון המון טלטלות, הסירה הורעדה. זה הורגש. במבט לאחור אני חושבת שאם הייתי יודעת שהן יהיו כאלה, שתי הבחורותוס האלה, אז אולי היה לי קצת יותר קל. אבל כנראה שבסוף עשינו משהו נכון, אני ובועז, כי נוצרו שתיים מה זה על הכיפאק. אני מה זה מבסוטה על האתגר הזה, אני מה זה מודה עליו. כנראה שאתה מקבל אתגרים שאתה יכול להתמודד איתם. יש לי הרבה עניין עם הגיל, אבל דבר אחד טוב זה הבגרות, שעושה טוב, ומקבלים פרופורציות ופרספקטיבה".
איפה רגעי הקושי בהורות?
"כשיש שלושה ילדים, אין בוקר שלא ייפתח בריב מטורף. בוקר וישר - בום. מכות. סערות. נשיכות. פלסטרים. אני ברקע צועקת 'אין רופאים! אין רופאים! לא למיון! לא למיון!'. ורק אז מתחיל היום. ביומיום החדש שאנחנו נמצאים בו, בכל בוקר אני קמה ואומרת לעצמי בדאגה: 'יו, מה יהיה? איך יהיה היום?' אבל אז משיבה לעצמי: 'מה קרה? את אמא למשפחה שלך'. הרי אם היה מצב שהילדים שלי לא היו לידי המצב היה כל כך קשה, חרדתי ודרמטי. זה כזה אסון להיות בלי הילדים שלך, זה אסון יותר גדול מלהיות איתם. אז צריך לחבר כל רגע, ולהגיד - נכון, זה קשה, אין לנו לאן לברוח פיזית, אין לי רגע של שקט. אני צריכה שקט. אני צריכה זמן לסדר את המחשבות. אני אוהבת להיות לבד, אני מודה, זה חסר לי, וזה קשה. אבל זה היה הרבה יותר קשה בלעדיהם. אני חושבת על דברים שהתרחשו משחר ההיסטוריה - משפחות פורקו, דרמות קרו, שלא נדע. תודה לאל, אנחנו בתוך הבית שלנו, במקום הבטוח שלנו, במבצר שלנו, עם האהובים שלנו, אפשר לשרוד את זה. אפשר לנשום".
בעונה הבאה של הסדרה "שב"ס" בכאן 11 תופיעי במערכונים בדמות אמא של אסיר שמגיעה לכלא כדי לבקש הקלות, לדבר עם המפקדת (נעמי לבוב) על ההשתלבות ואפילו מביאה לה איבחונים. עד כמה קיים בנתי משהו מהדמות של האמא הזאת?
"אני אגיד לך בכנות, אני כל הזמן עם יד על הדופק. כל הזמן. אבל לא חציתי גבולות עד כה. אני מאמינה שאם צריך לפתור משהו - תפתור אותו בטוב. אין פה חכמות. בטח ובטח כשהילד שלך באמצע. צילמנו שני מערכונים מאוד מצחיקים, ברור שזאת פרודיה, הקצנה של משהו שקיים באמת. אני רואה את זה לנגד עיני הרבה מאוד, יש לי שלושה ילדים במערכת".
לפני שבע שנים, בעלך בועז רוזנברג ואת השתתפתם בריאליטי "מחוברים פלוס", ובמהלכו שיתפתם את הצופים בהחלטה לעבור הפלה. פרסומים לא הולמים של עמותת אפרת, הקוראת למנוע מנשים הפסקת הריון, ממשיכים להציף את שילוטי החוצות. באחרונה עיריית תל אביב הגיבה ביצירתיות והעלתה על גביי לוחות אלקטרוניים המותקנים על מרפסת בניין העירייה תגובה לפרסום של עמותת אפרת, ובו המשפט: "רק את תחליטי מה לעשות עם הגוף שלך". מה חשבת על זה?
"תודה לאל שהם עשו את זה, תודה רבה לעיריית תל אביב שהוציאה את האמת לאור. כמובן שחבל שזה רק בתל אביב. עמותת אפרת עושה מסע צלב, כי הפעולה הזאת היא נגד חוקי הדת. ברור שאני נגד העמותה. אני מסכימה במאה אחוז שאשה היא זאת שצריכה להחליט מה לעשות עם הגוף שלה. אבל אני אגיד לך בכנות, כנראה שהמודעות של עמותת אפרת לא הגיעה סתם. עם כמה שקשה לקבל אותה, צריך לזכור שכל אחת והנסיבות שלה, ואולי כן מצליחים פה ושם להציל נפש".
בריאיון למעריב במאי 2012, נשאלת לגבי הסיכוי שתשתתפי בריאליטי, אמרת "יהיה לי קשה נורא להיחשף בצורה כל כך עמוקה" והוספת שאם תגיע הצעה להשתתף ב"הישרדות" או "מחוברות" אז "כנראה אוותר". וכמעשה גנץ, זיגזגת ושנה בלבד לאחר מכן כבר הופעת ב"מחוברים פלוס". מה הוביל לשינוי?
"יכול להיות שאמרתי דבר כזה, אני לא מתווכחת עם הארכיון. אבל יש משהו ב'מחוברים' שהוא דוקומנטרי, אז בסוף הסכמתי לעשות ריאליטי".
איך את מביטה בפרספקטיבה של 7 שנים על השתתפותך ב"מחוברים פלוס"? מתחרטת?
"אנחנו חשבנו שאולי יכולים לספר את הסיפור שלנו אחרת, אבל כנראה שטעינו. זה הרי ערוך, אף אחד לא חושב שלא, נכון? אבל אני לא מתחרטת על ההשתתפות בתוכנית. ודי, עברו כבר שבע שנים מאז".
בעלך בועז הוא במאי ב"האח הגדול" מהעונה הראשונה, האם היית משתתפת בריאליטי הזה?
"חלום שלי להיכנס ל'האח הגדול'. אבל אני לא אוכל לעשות שום דבר כזה. אני אגיד לך בכנות - הציעו לי תפקיד בסרט שהצטלם בחו"ל, אוקראינה אם אני לא טועה, משהו הכי מגניב שיש, אבל סירבתי כי לא יכולתי לעזוב את הבית לחודש ימים. אז אני משאירה את 'האח הגדול' לבועז בשלב הזה של חיי. במצב הנוכחי של ההסגר בבתים, אני מרגישה שאני נמצאת ב'האח הגדול'. לשמחתי, טפו טפו טפו, חמסה, שום בצל, בועז עדיין עובד באח. הם עדיין חיוניים!".
בפרק שבו גילו לדיירים לראשונה על מגפת הקורונה שמשתוללת בחוץ היה ממש מוזר שלא ראו אף דייר חושד שמדובר במתיחה של ההפקה. כמקורבת להפקה, זה משהו שירד בעריכה?
"איזה קטע, זה בול מה שגם אני אמרתי! הסתכלתי עם הפרצופים שלהם, שנראו די בשוק, ואמרתי גם - איזה קטע שאף אחד לא אמר שהוא חושב שעובדים עליו! אף אחד! אני מניחה שהיו עוד הרבה דברים שלא ראינו על המסך".
על מה את מתחרטת?
"באופן כללי אני לא מתחרטת על דברים, לא באופן אישי ולא באופן מקצועי. יש כל מיני באסות קטנות כאלה על איזה פספוס או מחשבה על משהו שיכולתי לעשות אחרת, אבל חרטות ממש אין לי. השאלה הזאת מחזירה אותי למשבר של לאבד הורה. באיזשהו רגע בשלב שסעדנו את אבא בבית, ישבתי עם אבא והחזקתי לו את היד, ואמא שלי ביקשה שאקום ואעזור במשהו - לפנות את השולחן וסידורים אחרים. סירבתי בנימוס, אמרתי לה 'אני מצטערת, אבל זה יחכה'. הרגשתי שאני עושה את הדבר הכי חשוב שאני מרגישה שאני צריכה לעשות. הרגשתי שם שאני עלולה להתחרט אם לא אמשיך לבלות עם אבא שלי עכשיו את הזמן האחרון ואם לא אתן לו את כל מה שהוא צריך ממני, אז אמרתי - כל השאר יכול לחכות עכשיו, והייתי איתו במאה אחוז. ברגעים האלה אתה לא יודע עוד כמה זמן נשאר, ואם לא הייתי נשארת לידו הייתי אומרת לך עכשיו שאני מתחרטת על זה".
מה הביקורת הכי מבאסת שאי פעם כתבו עליך?
"תראה, זו נקודה רגישה. אני לא מכירה הרבה אנשים שנחמד להם לקבל ביקורות שליליות או לא טובות. למען האמת, אני לא מאוד מפורגנת מצד הביקורות. אף פעם לא זכיתי לביקורת חיובית שהשאירה עליי כזה חותם. באיזשהו שלב הבנתי את זה, הפנמתי את זה ואמרתי סבבה, אז לא. כשעשיתי את 'הרצועה' כתבו שאנחנו מופע סיום בתיכון, על 'כאן גרים בכיף' - סדרה שילדים גדלו עליה ועד היום אנשים רואים אותה - כתבו שזה הדבר הכי מביך, על הסרט 'רוצחות מבית טוב' שבו שיחקתי את חוה יערי, היה כתוב שאני מוגזמת. בסוף יושב מישהו שמסתכל על זה, לא אוהב את זה, כותב מה שהוא כותב, אבל לא מבין מה עומד מאחורי זה, כמה עבודה מושקעת בכל מערכון ב'הרצועה', אבל הוא כותב שזה מופע סיום בתיכון. אתה לא בכיוון, נשמה! ואם הוא כתב שהייתי טיפה מוגזמת אז מבחינתי זה היה רק לא לטעמו. השאיפה של השחקן היא תמיד לצאת טוב ושיאהבו אותו, והמטרה של המבקרים היא לבקר. ולא תמיד זה בא בכפיפה אחת. ברור שהייתי רוצה לשמוע רק דברים טובים, אבל אני מבינה שזה בלתי אפשרי. יש פער אדיר בין מבקרים לקהל. אם לשפוט את התפקיד של חוה יערי דרך תגובות הקהל, זה היה מאסטר פיס. האמת היא איפשהו באמצע - זה כנראה לא מאסטר פיס אבל זה גם לא מוגזם כמו שכתבו".
אחרי איחודים של "זהו זה" ושל "הקומדי סטור", מה הסיכוי לאיחוד צנוע יותר של "הרצועה"?
"יו, איזה כיף אם זה יקרה, חלום שלי, אני לא מבינה איך עוד לא קיבלנו פנייה. יאללה, זה מתבקש, חודש נוסף בתוך המשבר הזה ואנחנו באוויר! הלוואי".
קובי מימון, שמככב לצדך בסדרה "ספיידרז", ניסה לשבור את שיא גינס בסטנד אפ, ולא הצליח. איזה שיא גינס את היית רוצה לשבור?
"שיא גינס? אני באמת מאמינה כל יום שמגיע לי פרס ישראל, בחיי לא צוחקת. ככה אני מאמינה. אז מבחינתי אני שוברת אותו כל יום. ככה אני רואה את זה, וככה אני מבסוטה על עצמי, וככה קל יותר להשתתף במירוץ הזה - החיים".