להשיק סדרה בימי קורונה זו אליה וקוץ בה. כן, אנשים נמצאים בבית חסרי מעש והצפייה בטלוויזיה רק עולה ועולה, אבל מצד שני אי אפשר לעשות יחסי ציבור בכלל, אי אפשר לפרסם בחוץ כי איש לא יראה, אי אפשר לשלוח כוכבים להתראיין בתוכניות אירוח או באתרי בידור, וממילא איש לא יתעניין כרגע בכותרות כמו "מיגל הרן מ'בית הנייר' חושף את הרגע הכי קשה בצילומים". המזל הגדול של נטפליקס הוא שהסדרה הזו, "בית הנייר", כבר מדברת בפני עצמה וכמעט לא צריכה יחסי ציבור. היא בכל זאת ציוותה לעונה הרביעית שלה שעלתה בסוף השבוע (טכנית מדובר בחצי השני של העונה השלישית) סרט תיעודי קצר שאמור לסקור את התופעה ולהסביר את ההיסטריה סביב הסדרה למי שלא מבין (יד מורמת). כך שמבחינה טלוויזיונית, והאמת מכל בחינה שהיא, הוא הרבה יותר מעניין מהסדרה עצמה.
יש לומר קודם כל שלא מדובר ממש בדוקומנטרי אלא במעין תוספת אקסטרה מורחבת שבדרך כלל מצרפים למארז דיוידי או בלו ריי של הסדרה. "המשמרת האחרונה" ששודר אחרי "משחקי הכס", למשל, זה לא. הסרט מכיל ספוילרים לעונה הרביעית ולכן יצא יחד איתה ולא, נגיד, בפער שבין העונות כדי לשמור על הגחלת בוערת, למרות שבקלות היה אפשר לנקות ממנו את הספוילרים ולהגיש למעריצים הרעבים כבר לפני חודשים. בכל מקרה, התזמון זה לא הדבר היחיד שמוזר בו.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
הסרט מכיל בעיקר מבט מאחורי הקלעים של הפקת הסדרה, וחושף בכנות די מעוררת הערכה לא מעט קשיים שבהם היא נתקלה בצילומי חלק מהסצנות, כמו למשל שחקנים שלא מצליחים להעביר תשוקה, עוזרי הפקה שמנסים לעזור אבל רק מקלקלים, בעיות טכניות שאיש לא טרח לחשוב עליהן מראש וענייני לו"ז צפוף מדי. זה אמנם נשמע כאילו הסדרה מורידה לעצמה, אבל זו רק מכה בכנף לעומת הסופרלטיבים שכל המעורבים מרעיפים על עצמם - "זו סדרה שהיא מעבר לבידור", "קשה לתאר את ההשפעה שיש לה על אנשים" ו"יש לה זיקה כמעט פילוסופית". בסדר.
חלק מזה גם מגובה בנתונים, אם כי בצורה עקומה למדי. כך למשל מציינים ש"בית הנייר" נמצאת במקום השני בדירוג הסדרות הפופולריות ביותר, והתחרתה "מול כל הסדרות בהיסטוריה" - שזה נכון, אבל רק בדירוג של אתר IMDB שהתייחס לסדרות שעלו בחודש יולי 2019 בלבד. טענה נוספת היא ש"בית הנייר" היא ההפקה הנצפית ביותר של נטפליקס בצרפת, איטליה, ברזיל ועוד שאר מדינות ברחבי העולם (ישראל לא מצוינת בסרט אבל זה תקף גם לגביה, לפי המידע שממנו זה נלקח) - רק ב-2019 בלבד, כאשר טכניקת המדידה של נטפליקס עוררה ספקות רבים עוד כשפורסמה. לא לטעות, איש לא מכחיש שמדובר בלהיט עולמי סופר פופולרי. פשוט הצורך שלו להוכיח שהוא פופולרי יותר מכפי שהוא - מחשיד מעט.
לזכותו של הסרט ייאמר שהוא אכן מתפנה להתעסק בשאלה שלשמה נדרש, למה "בית הנייר" הצליחה כל כך, או במילותיו של הקריין המתחנחן - "מדוע אתם אוהבים אותנו?". התשובות, שימו לב, יעיפו לכם את המסכה מהפנים: הצופים התאהבו בדמויות ("הצופה מרגיש אליהן דברים ומתמכר אליהן"); יש בסדרה תשוקה ("מה שמייחד אותה הוא שיש לה לב", אבל מבהירים שהיא סקסית ויש גם סקס); אלמנט המתח ("המהפך של הדמיות מסעיר את הצופים כי הוא כל כך מפתיע", "אנחנו בלתי צפויים"); הסדרה מלאה באמפתיה ("מדהים איך דמות בעלת תכונות רעות היא דמות אהובה" - אכן תגלית ספרותית מדהימה); אין לנו רחמים ("שום דבר ואף אחד אינו קדוש", יעני הורגים דמויות); יש בה דייקנות (הם התייעצו עם רופא, מהנדס ימי ורתכים מקצועיים) ויש גם הומור שחור (זה נאמר ביחס לדמות אחת, אבל בהמשך אפשר גם לראות כיצד התסריטאים מאלתרים בדיחות בתסריט והופכים דמות של רוצח שכיר לפעיל למען זכויות בעלי החיים. קורע). אין מה לומר, קווי יסוד ייחודיים ופורצי דרך שלא מאפיינים אף סדרה אחרת בעולם. כיף שהואלתם לחשוף.
שווה להתעכב במיוחד על נקודה אחת שמייחסת הסדרה לעצמה בגאווה, והיא השימוש בסמלים ויזואליים כדי לאפיין משהו גדול יותר. כמו מה? סתם קליפי מחווה והתקהלויות של מעריצים, לרוב. מציינים שם לשנייה וחצי שהיו גם לא מעט שודים אמיתיים בהשראת הסדרה, אבל זו עובדה שמחליקים עליה במהירות כדי להדגיש עד כמה אפקטיבית ורבת תועלת ההצלחה. "כל אדם יכול להשתמש בסרבל האדום, במסכת דאלי ובשיר 'בלה צ'או' לקרב שלו עצמו", אומרים לאחר מכן המפיקים, "אנשים מתחפשים מסיבות שונות ובמקומות שונים, אבל תמיד יש מעין סוג של מאבק בסיסי נגד המערכת, שאנשים אוהבים".
די מדהים שצריך להזכיר (שוב) שמדובר בחבורת שודדים וגנבים שפורצים לגופים ממסדיים וגוזלים מיליוני יורו לטובת חשבון הבנק של עצמם, ואז בונים על אהדת הציבור שתאפשר להם לעשות את זה שוב. וזה רק ברמה העלילתית - חוסר האחריות שבו "בית הנייר" טוענת את האיקונוגרפיה שלה במשמעות אנרכיסטית כלשהי בעולם האמיתי, לא חשוב איזו כאמור, תמוה. נכון, לא לכל סדרה חייב להיות מסר, אפילו ל"בית הנייר" בתחילתה לא היה אחד כזה מוצהר (החיבור האידאולוגי לשיר 'בלה צ'או' של המחתרת הפרטיזנית האיטלקית הגיע במקרה לחלוטין, כך נחשף), אבל הפופולריות המפתיעה גרמה כנראה למפיקיה לזרום עם מסר כלשהו שקיבל הקהל, ולמצוא ליצירה שלהם סוג של תוקף מוסרי חלול ושבלוני. צאו לרחובות ותמצאו כבר על מה למחות. הפגנה, לא חשוב על מה. אפשר להתחרפן מרוב קלות הדעת הזו.
אין ספק שהפרט הכי מעניין שנחשף בסרט היה תגלית מפתיעה מכמה שהיא כה לא מפתיעה - התסריט לסדרה נכתב תוך כדי ובמקביל לצילומים. אשכרה נאמר שם המשפט "אף אחד לא יודע איך זה ייגמר, גם לא התסריטאים", ועוד בהקשר מתרברב על כך שהסדרה "חיה על הקצה". האם צריך אפילו להסביר עד כמה זה בעייתי, בפרט בסדרה שנשענת על נרטיב מסגרת חזק שאמור לייצר אשליה של פשע מתוכנן כהלכה? האם יש פלא שפרקטיקה כזו מייצרת עלילה מחוררת יותר ממסכת פילטר שמשרד הבריאות ממליץ בתוקף לא להשתמש בה? ואיפה היתרון הטלוויזיוני הגדול בלסחוב את הצופים למסע אימפרוביזציה שבסופו אולי נגיע לחוף מבטחים הגיוני ואולי לא? למה לעזאזל אנשים לא לומדים לקח מ"אבודים"?
העונה הרביעית מדגימה את הגישה הזו באופן כה מעולה. מעבר לתחלואים הסטנדרטיים של אנשים שמסירים לאנשים אחרים חלק מהריאה בלי שום ידע רפואי, וויסאובר מיותר שמתעקש להסביר לצופים פרטי עלילה בנאליים והשוואות מבהילות של נשים למכוניות, הפעם יש גם מריחת זמן שמגיעה לשיאים חדשים. פלשבקים בלתי נגמרים שלא תורמים לכלום ולא מזיזים שום דבר קדימה, חקירת חשודה מתמשכת שנפרשת על פני יותר מדי פרקים ומריבות פנימיות בין הדמויות שכל מטרתן הוא לבזבז זמן מסך. מפתיע שזה מה שקורה כשבחדר התסריטאים חיים על הקצה ולא מקדישים יותר מדי מחשבה לעניינים. "בית הנייר" היא הרבה מאוד דברים, אבל משעממת היא לא יכולה להרשות לעצמה להיות. סביר שרבים מכם צופים בה בלי לשאול יותר מדי שאלות כי העלילה סוחפת וזה מותח ומעביר את הזמן. בבקשה תשאלו את עצמכם לפחות את זה: האם יש לה ערך אם היא אפילו לא מעניינת? אם אין בה אקשן מסיח דעת שמתפקד כעלה תאנה, מה עוד נותר בה? על מה עוד אפשר לסלוח לה?