(בסרטון: קטע מהסרט "עלובי החיים")
"קופי וקארים" (נטפליקס)
הצלחתו של "נשק קטלני" בראה בשנות השמונים תת-ז'אנר חדש: סרטי הבאדי קופ, בהם מצוותים שני שוטרים עם צבע עור ואופי שונים לחלוטין. עם הזמן, באו גם המוטציות של הסוגה הזו, עם סרטים בהם ההבדל בין הגיבורים היה גדול עוד יותר; למשל, קומדיות פעולה על איש חוק החובר לכלב, דינוזאור, קשישה או ילד - כמו "שוטר וחצי" בכיכובו של ברט ריינולדס.
"קופי וקארים", שדילג על האולמות ועלה לאחרונה ברחבי העולם בנטפליקס, מחייה את סוג העשייה הזה. הוא נקרא בשם שני גיבוריו: ג'יימס קופי, שוטר לבן בגילומו של אד הלמס; וקארים, בנה פורק העול של זוגתו השחורה, שיעשה הכל כדי להפריד בין אמו ואיש החוק החנון. באנגלית, השם של הכותר הוא משחק מילים על חשבון הצירוף Coffee and Cream. בעברית, אין לו הרבה משמעות, ובכל זאת נחמד שבשירות הסטרימינג נמנעו מלתרגם אותו כ"הכל נשבר במשפחה" או משהו כזה.
כמיטב המסורת של הז'אנר, שני הגיבורים נקלעים לפרשייה מסכנת חיים בה מעורבים סוחרי סמים ושוטרים מושחתים. במישור אחד, הם יאחדו כוחות כדי להילחם ברעים ולהציל את חייהם, אך במישור אחר וחשוב לא פחות, הם ילמדו לחבב אחד את השני.
כבר בשלבים מוקדמים של הצפייה, מתברר כי לסרט כזה לא היה בימינו בימינו מקום באולמות, גם בלי קשר לקורונה: ההומור שלו פשוט גס, פרוע, וולגרי ולעתים אף דוחה ופוגעני, כולל סצינה בה השוטר לוקח את הילדון לביקור במועדון חשפנות, מה שלא מתאים לכללים הסניטרים בקולנוע האמריקאי הטהרני של העשור האחרון. התרסות בוטות שכאלה יכולות לעבור רק במסך הקטן, וגם זה בקושי.
גם אם באים בראש פתוח להומור נמוך, "קופי וקארים" עלול לעתים לעלות על העצבים. יש בו, בעיקר בתחילתו, רגעים נחותים באופן כמעט תמוה. אך התוצאה הולכת ומשתפרת, ובסופו של דבר - זה עובד. הדינמיקה בין הגיבורים מוצלחת: הלמס, כהרגלו, מיטיב לגלם את הצנון האולטימטיבי, מה שעומד בניגודיות משעשעת לעומת הילד, שבגילומו של טרנס ליטל גרנדהיי מתגלה כקוץ בתחת הכי גדול שאפשר לתאר.
נוסף לכך, מטופש ככל שיהיה, בסופו של דבר הסרט מצחיק - בזכות שני הגיבורים והודות לגלגל השלישי, שוטרת בגילומה של בטי גילפין, מי שהצטיינה השנה גם ב"משחקי ציד", סאטירת אימה שהפצתה בישראל נדחתה ברגע האחרון בגלל הקורונה. גם כאן, היא מפגינה תצוגה משולחת רסן עם לא מעט הברקות, למשל הרגע בו הדמות שלה מדברת ג'יבריש במקום צרפתית.
ייתכן שבזמנים אחרים היינו שופטים את "קופי וקארים" יותר בחומרה. בעת הלא נעימה הזו, הוא מיטיב לספק בידור שלא דורש להפעיל את המוח וגם לא מצריך ריכוז או מחויבות, שכן התוצאה נמשכת רק קצת יותר משמונים דקות. גם הניחוח הנוסטלגי, כמובן, לא מזיק להנאה.
בהקשר זה, מעניין לציין כי שמו של התסריטאי הוא שיין מק - צירוף מקרים משונה, שכן מאחורי "נשק קטלני" עמד, כזכור, לא אחר מאשר שיין בלאק. ואם כבר מדברים על הקרדיטים, לא נשכח לאזכר כי את הסרט ביים מייקל דאוז, שהיה חתום בקיץ האחרון על קומדיית פעולה משעשעת אחרת - "שוטר על הדרך", תוצר שדווקא כן הופץ מסחרית בישראל, אך לא זכה לתהודה ראויה.
"עלובי החיים" (yes, HOT, פרטנר וסלקום)
ונעבור לסרט טרי נוסף שיש בו שוטרים ואזרחים מן היישוב, שחורים ולבנים, אבל בזה מסתיימות נקודות הדמיון. "עלובי החיים" הוא לא קומדיה דוברת אנגלית, אלא דרמה צרפתית שזכתה באוסקר הצרפתי והיתה מועמדת לאוסקר האמריקאי, והיא לא משעשעת אלא מותחת את העצבים ומטלטלת. לטעמי זה גם אחד הסרטים הצרפתיים הגדולים והחשובים של דורנו - תשובה מודרנית ל"עשה את הדבר הנכון" ול"השנאה" (שבדיוק חוגג 25 שנה לצאתו, אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת).
חשוב גם להבהיר כי למרות השם, אין מדובר במיוזיקל. הקשר ל"עלובי החיים" שולי ועקיף, ורלוונטי רק לספר של ויקטור הוגו, ולא לגרסאות הבימתיות שלו. כאן, מדובר בדרמה המתלווה ליחידת משטרה במהלך יום שגרתי באחד הפרברים הטעונים של פריז - חבית של אבק שריפה שעומדת להתפוצץ כל רגע, מה שבסופו של דבר אכן קורה לנגד עינינו.
מאחורי המצלמה עמד לאדג' לי, אקטיביסט ואוטו-דידקט שזה הסרט העלילתי הארוך הראשון שלו. כבר בעבודת הביכורים, הוא מפגין מיומנות יוצאת דופן, והתוצאה היא חוויה מחשמלת. צפיתי ב"עלובי החיים" פעמיים, בימים שעוד אפשר היה לראות סרטים באולם מלא, ובשני המקרים הקהל היה כל כך במתח, שאפשר היה לחתוך אותו בסכין של חמאה צרפתית, והדממה מסביבי הזכירה את הרחובות בזמן הסגר.
נוסף לאיכותו הקולנועית האוניברסלית, הסרט הוא צפיית חובה למי שמתעניין בחברה הצרפתית. לאדג' לי, שגדל בפרברים וחי בהם עד היום, מביא מתוכם תיאור אותנטי ונוקב שעוד לא נראה כמותו. "עלובי החיים" ממחיש עד כמה חמורה האלימות המשטרתית בצרפת, עד כמה נהוגה הנורמה להשתמש בכדורי גומי ועד כמה התושבים המקומיים מתייחסים למשטרה בתור כוח כובש - למעשה, באותה מידה, הדרמה הזו היתה יכולה להתרחש בעזה ולתאר עימות בין פלסטינים לכוחות מג"ב.
אם נחזור לנקודת ההתחלה, "עלובי החיים" פורץ דרך בשיח הצרפתי גם כי הוא מוחק לחלוטין את העניין האתני - אין בו "שחורים", "לבנים", "נוצרים" או "ערבים". השוטר השחור, למשל, נוהג באוכלוסייה השחורה ביותר אלימות מאשר עמיתיו הלבנים. הקיטוב כאן הוא בין דורות: הדור המבוגר של תושבי הפרברים, שכבר השלימו עם הנוכחות הממסדית ומשתפים איתה פעולה, והדור הצעיר, שמסרב לעשות זאת ומניף את נס המרד.
"עלובי החיים" עלה אצלנו לאקרנים לפני כחודשיים וחצי וזכה להצלחה קופתית מפתיעה ומרשימה, כפי שקרה גם במולדתו. מן הסתם, הקורונה עצרה את הקמפיין שלו והביאה לעלייתו ל-VOD של ספקי התוכן השונים מוקדם מן המתוכנן, ואפשר לקוות שהוא ימצא את קהלו גם בפורמט זה.
מרתון סרטים איכותיים לכל המשפחה (yes)
מהשבוע, בצד ההמלצות על סרטים מסוימים, נמליץ מדי שבוע על מרתון צפייה שאפשר לבנות מתוך המבחר הקיים באחת הפלטפורמות.
והיום: מתוך המבחר המרשים של סרטים לכל המשפחה שיש ב-yes, אצרנו מיני-פסטיבל קטן של תוצרים משובחים שאינם משתייכים לשטאנץ הקבוע שבדרך כלל מחכה לילדים באולמות. כלומר, לא סרטי אנימציה ממוחשבת הוליוודיים. אז מה כן?
נתחיל בשני הפרקים של "פדינגטון", שהיו בצדק רב להיטים עצומים ברחבי העולם וגם בישראל, אז אין צורך להציגם. נמשיך עם סרט שלא הופץ בארץ, אך הוא משובח גם כן - "מיראי", פנטזיית אנימציה על ילד בן ארבע שמתקשה להתמודד עם לידתה של אחותו הקטנה, ואז עובר לממד אחר בזמן, המאפשר לו לפגוש אותה בבגרותה.
הטריילר של "מיראי"
מיפן נעבור לצרפת עם "ארנסט וסלסטין", סרט אנימציה ידנית מתחילת העשור הקודם על החברות הקסומה שמתפתחת בין דוב לעכברה; ועם "הבלון האדום", קלאסיקת ענק באורך 35 דקות של אלברט למוריס מ-1956, על החברות המופלאה שמתפתחת בין ילד ובלון. נקנח ב"הקדמונים", סרט אנימציית פלסטלינה מבית היוצר של אולפני ארדמן שהופץ בארץ אך לא זכה להצלחה הראויה לו. העלילה עוסקת במשחק כדורגל הרה גורל המתרחש בתקופת האבן, כך שהוא ישמח במיוחד את כל מי שמתגעגעים לדשא.
נציין כי מבין אלה, "ארנסט וסלסטין", "מיראי" ו"הבלון האדום" לא משודרים עם דיבוב. "פדינגטון" כן וכך גם "הקדמונים", שאף מציג את עבודת הדיבוב הראשונה, והאחרונה בינתיים, של אופירה אסייג.