חיכינו שנתיים. קיבלנו חצי עונה לא עקבית בלשון המעטה, ואחרי חמישה פרקים נאלצנו לחכות עוד חצי שנה כדי לקבל עוד חמישה פרקים ברמה לא אחידה. זאת דרך דיפלומטית להגיד: מתוך עשרת פרקי העונה הרביעית של "ריק ומורטי", לפחות חצי היו כמעט בלתי ניתנים לצפייה. לאורך רוב חלקי העונה עלתה התחושה שלא רק שיוצרי הסדרה לא מצליחים לעמוד ברף הציפיות שהעמידו לעצמם, אלא פשוט נמאס להם. נראה שנמאס להם מחלק מהדמויות האיקוניות שיצרו, נמאס להם מהפאנדום שלהם שבוחן כל פריים בזכוכית מגדלת, ובעיקר נמאס להם שמזכירים להם שהם חתמו על חוזה שבמסגרתו הבטיחו עוד 70 פרקים (מתוכם כבר שודרו עשרה). איך לעזאזל הם אמורים למשוך את ההרפתקאות של ריק ומורטי עוד 60 פרקים אם ריק ומורטי בעצמם לא מפסיקים לציין כמה שההרפתקאות שלהם משעממות אותן?
קשה להיזכר במצב דומה באף סדרה פופולרית בעבר. היו סדרות ש"איבדו את זה" אחרי כמה עונות. היו יוצרים שאיבדו את השליטה על הסדרה שלהם (אהלן "אבודים"), היו יוצרים שהאחריות נפלה עליהם בהפתעה לקראת סוף הסדרה (כן "משחקי הכס", אנחנו מסתכלים עליכם) אבל אין יוצרים שממש נתנו לדמויות שלהם להביע את השנאה שלהם לפרנצ'ייז שלהם על המסך. זה כאילו מצחיק, כאילו מטא, כאילו פורץ דרך וגאוני - אבל בפועל זה קשה לצפייה. ריק ומורטי שונאים את "ריק ומורטי", למה שאנחנו נאהב אותם?
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מגע הזהב של דן הרמון וג'סטין רוילנד לא הלך לאיבוד, כשהם רוצים הם מצליחים עדיין להפיק פרקים מצחיקים ומרובי שכבות כמו בימים הטובים, אלא שכנראה בדיוק פה קבור הכלב המדבר - הם כנראה לא רוצים.
למעט קטע המונטאז' הנפלא שהרגיש כאילו נלקח מתוך סרט של פיקסאר, בו מורטי מקבל כפתור SAVE למציאות, ויכול לחזור אחורה בזמן לרגע האחרון אותו הוא שמר, קשה להיזכר ברגעי "ריק ומורטי" קלאסיים בעונה הזאת. שלושה מתוך חמשת פרקי חצי העונה האחרונה הרגישו כמו תרגיל בלהעביר למעריצים את התחושה של כמה זה קשה לכתוב פרק של "ריק ומורטי". זה יכול היה להיות נחמד אם זה היה רק פרק אחד, אבל זה נמשך לאורך יותר מדי זמן, וביטל כל אפשרות של צבירת מומנטום.
ואז הגיע הפרק הרביעי, שלמרות שלא היה אחד מהפרקים המבריקים בתולדות הסדרה (להפך, הוא היה די חלש) הוא בכל זאת הצליח להחזיר את הסדרה לתלם - והציג פשוט הרפתקה טיפשית של שני הגיבורים האהובים עלינו. זה היה "באפר" ראוי לקראת פרק הפינאלה, שהיה כל כך מוצלח וכמעט הצליח למחוק את מנת השעמום שהייתה העונה האחרונה. זו הייתה תזכורת, מעט מעצבנת, לפוטנציאל הרב-שכבתי של הסדרה הזאת, לפילוסופיה הקיומית שבה, לרפרורים הבלתי פוסקים לתרבות פופ מודרנית, ולדרך שבה היא יכולה לסגור את כל הקצוות האלה בתוך פחות מחצי שעה בצורה מושלמת, וקורעת מצחוק. השאלה היא כמה פרקים מתוך ה-60 (לפחות) שנשארו לסדרה יהיו ברמה של הפרק האחרון, וכמה יהיו ברמה של הפרקים החלשים שקדמו לו.
הקטע הטוב של העונה, המונטאז' "הפיקסארי" מפרק 8
הפרק האחרון והמצוין של העונה הרביעית החזיר אותנו לאירועי הפרק האחרון של העונה השלישית (ששודר לפני כמעט שלוש שנים), והבהיר לנו כמה בולשיט נאלצנו לסבול בדרך כדי להמשיך את העלילה המרכזית של הסדרה. (מכאן ספוילרים לפרק האחרון, שעלה ביום ראשון בנטפליקס) סוף סוף אנחנו רואים את בת' יוצאת מהצל של אביה, ומתגלה כגרסה משודרגת שלו - החוכמה שם, גם האומץ - אבל גם לב גדול ואמפתיה. הגילוי הזה גם חושף בעינינו את ריק בשפלותו האנושית, המשפחתית ובעיקר - השכלית.
איך גאון כמו ריק מוכן לוותר על מקור ידע כל כך בסיסי כמו לדעת מי הבת האמיתית שלו? ככה זה כשהיוצרים שלך ממש שונאים אותך כנראה, והופכים את "ריק ומורטי" ל"פעמיים בוסקילה". האיש החכם בעולם נראה חסר אונים, ודי מגוחך - אבל ככלי לקידום העלילה זה עובד מצוין, וגם פותח את התיאבון לעונה הבאה. פרקי סיום העונות של "ריק ומורטי" תמיד היו מצוינים, והרמון ורוילנד לא אכזבו גם הפעם.
אלא שעכשיו צריך להסתכל קדימה. הכסף גדול והסכמים צריך לכבד, אבל צריכה גם להיות שאיפה משותפת של רשת אדולט סווים ויוצרי הסדרה להתחיל לחשוב על איך מסיימים את הסדרה בצורה מכובדת. הרייטינג של הסדרה צולל מפרק לפרק, המעריצים שלה הולכים ומתפכחים מהאשליה שמדובר ביצירה מושלמת (לא כולם כמובן, אל תתביישו לקלל אותי בתגובות שאני לא מספיק חכם להבין את הגאונות של הסדרה) והקצב שהסדרה מתקדמת בו לא יאפשר לה למשוך עוד 60 פרקים. הרמון ורוילנד צריכים להיכנס לחדר עם אנשי הרשת, לקבוע תאריך יעד, ולסיים את הסדרה עם כמות פרקים אנושית יותר - בשבילם, ובשבילנו. ויאללה, תנו לג'רי לנצח.