חסד מופלא: כבר עכשיו ברור שאסתר רדא עשתה כאן משהו מיוחד

(בסרטון: שיחה עם אסתר רדא)

אחרי שני אלבומים (ושלישי מיני-אלבומים) באנגלית, הזמרת והמנחה אסתר רדא עושה כעת את טבילת האש שלה בעברית. לא לכולם המעבר הזה עובר חלק: יש אמנים ישראלים שקורסים במעבר בין השפות ומאבדים זהות. אבל רדא היא מוזיקאית כל כך ייחודית בנוף המקומי וכישרון כל כך גדול, עד שכל אתגר פשוט מתקפל מפניה. בעברית יש פחות רפרנסים למוזיקה של רדא, ונדמה לי שגם האלבום הזה, העברי, נשען לא מעט על מורשת שמגיעה מעבר לים: משהו באיך ש"חסד", אלבום עם הרבה שירים על אמונה בעיבודים ג'אזיים, מציג את עצמו, גורם לי לחשוב שאולי הייתה כאן השראה מ-"Amazing Grace" - האלבום המונומנטלי של אריתה פרנקלין מ-1972.

רדא כמובן שרה נפלא, והעיבודים מלאי הנשמה של בר משלימים אותה היטב. ב"חסד" בן שמונת השירים היא ממשיכה להתרחק מהפופ של "Life Happens" שהפך אותה לכוכבת עולה אל מקום יותר קלאסי, מה שמתבטא גם בטקסטים המוגבהים. היא נעזרת בהקשר זה בשירים של חברתה לתכנית התרבות המנוחה של התאגיד, "מועדון תרבות", לוסי איוב ("מים מתוקים"); של המשוררת עדי קיסר ("שאלתי מתי"), של בר המפיק; וגם של ענת מלמוד - הזכורה לטוב מלהיט הרדיו "ניגון" - ומתארחת כאן לדואט לשיר שהיא כתבה - "שיט בנהר", המוצלח ביותר באלבום. בצד זה, רדא עצמה מתגלה שוב ככותבת טובה מאוד גם בעצמה ("קל יותר לנשום כשאין כלום, אין כתר על הראש", שרה מי שהוכתרה שוב ושוב ככישרון עצום).

מעניין לציין ש"חסד" הוא אלבום שקרוב לאלוהים: כמעט בכל שיר רדא מתייחסת לאלוהות או לתפילה, אבל למעשה הכתובת היא פנימה, אל העצמה וכמיהה להיות טובים יותר, כמו למשל בשורה האופיינית "הלוואי שאדבר ואשיר הללויה, בכל אדם לראות בו נשמה" ("הלוואי"). ועוד משהו על "חסד": זה אלבום שגדל מהאזנה להאזנה. ואחרי כמה האזנות, כבר ברור שהוא מהאלבומים הטובים של 2020.

קפלן, סולן להקת חיה מילר לשעבר, הוא דמות מוכרת בסצנה האלטרנטיבית בעשור האחרון. הלהקה האם שלו הייתה ידועה ביכולת שלה לתאר את עליבות הקיום של זמננו תחת רוקנרול רועש ואינטנסיבי שמאפיל על כל היתר. הקול של קפלן - זמר שצועק יותר מאשר שר - הולם את המערכת הזאת. גם אם הוא יצא כאן לכאורה לדרך עצמאית, האסתטיקה הזאת מנשבת חזק באלבום הבכורה שלו, גם אם הדגש עבר מרעש כאוטי של להקת רוקנרול לרעש קצת יותר מהונדס.

הדוגמה האולטימטיבית באלבום הזה היא "בתחנה המרכזית החדשה", תרגיל בהלחנת-אימה של מבנה בלתי סביר. קפלן כתב כאן רצועה אינטנסיבית ומלאת רעשים וקולות מכל מיני סוגים, שככל שהיא נמשכת הקצב שלה רק עולה, עד שהשיר כולו הופך לסיוט. התופים הולמים, הגיטרה משתוללת, וכולם הולכים לאיבוד בתוך התחנה המרכזית החדשה, בלי אפשרות לצאת.

חיה מילר הייתה להקה מובסת, שהשירים שלה שיקפו ייאוש מתובל בהומור עצמי. ככל שזה אפשרי, אלבום הבכורה של קפלן עוסק בעולם אפילו יותר מיואש, ומשמעותית פחות משעשע. הוא משקיף בלי רחמים על סביבה בוהמיינית ללא הווה וללא עתיד, ושוחט אותה לגזרים: השחקנים בתחילת הקריירה שרודפים אחרי תפקידי משנה עלובים תוך הקרבה עצמית ("אין הצלחה בלי קורבן אדם"); חיי לילה של תפרנים בעלי הרס עצמי ("הבחורה שלי יודעת איך למות וזה עושה אותה יותר טובה מכל אחת בלחיות את החיים"); החלומות שמתחלפים בדאגות של יום יום בתיווך של חרדות ההזדקנות ("זה כמעט לא יאומן כמה הטווח נהיה קטן ואני רק הולך ונעשה יותר עצלן"); או סתם ניתוק מהמציאות הצינית ("אני מרגיש כמו מישהו שמטביעים אותו באמבטיה במלון ומתעורר אחרי מותו לעולם שלא רוצה בו עוד והוא כבר לא מכיר"). מעט אנשים כותבים ככה בישראל, וברוקנרול הישראלי החבול, קפלן הוא מופת של אותנטיות. רק חבל שזה כל-כך מדכא.

בחודשים האחרונים צץ לו גל נאה של אלבומי ילדים מקוריים ומוצלחים, למשל אלה של יוני רכטר ואקוט, ואליהם מצטרף אתה אלבומו של הולנדר (אלון עדר ולהקה, "מייקל") - פרויקט לילדים למילים של נתן אלתרמן, בשיתוף עם הזמרות ענת מושקובסקי ורוני וגנר והרוקר-מורה יובל מנדלסון, שמטפח בעצמו בימים אלה פרויקט משעשע שמבוסס על החומר לבגרות באזרחות (זו לא טעות). לבד משני לחנים מוכרים - "שיר העמק" ו"הבלדה על חמוריקו", היתר כאן הוא יצירה מקורית לגמרי שבנויה סביב החומרים האלתרמניים, לרבות לחן חדש ל"גד גיבור ציד" המוכר בלחן של יוני רכטר ובביצוע מופתי של אריק איינשטיין, וכמה שירי-קישור מחורזים, שאותם כתב הולנדר בעצמו. האלבום בנוי על שילוב בין שירים והקראה/משחק, חלק שעליו מופקד בעיקר מנדלסון. העיבודים והלחנים מסתובבים באזורים שבהם מסתובב הולנדר בדרך כלל, מוזיקה ישראלית משנות ה-70, בואכה "הכבש השישה-עשר", ככל שההשוואה של כל אלבום ילדים בעברית אליו היא שחוקה.

אלתרמן זכור בעיקר כמשורר כבד ראש, אבל "מגש הקצב" - משחק מילים קצת מטופש על השיר האייקוני ההוא, שאין לו זכר באלבום הזה - חושף דווקא צד משעשע שלו, בעברית שקולעת וגם היום יכולה לדבר לילדים. העיבודים של הולנדר נעימים ומלאי שמחת חיים, עניין הכרחי לאלבום שמנסה לשעשע תוך שימוש בחומרים כל כך ישנים. הכל משתלב נפלא בשיר הראשון, "בוקר טוב", שהוא הטוב ביותר באלבום. אם ההלך בשירים של אלתרמן מסתובב בתל אביב וברחבי הארץ ומוקסם מהעיר ומהנופים, הילדה בשיר הזה מוקסמת מהעולם שסביבה ושרה לו. עוד ראוי לציון מתוך האלבום "שיר העמק", שזוכה לגרסת קאנטרי מהירה, משל הוא מתאר סצנות מהמערב הפרוע. על אף העיבוד המקורי, כל מי שמקשיב לשיר או סתם מכיר אותו יודע שסופו קצת אפל ועצוב מדי בשביל שיר ילדים משועשע. אם העיבוד האמריקני נועד לנתק את השיר מהקשר ולהפוך אותו מסיסמה ציונית לאגדה מרוחקת, המילים בסופו של דבר נשארות שם ומגיעות לילדים עם המטען שלהן כך או כך.

סונדק הוא אחד השמות השמורים בדרך כלל לחובבי טריוויה, כמי שייצג אותנו באירוויזיון ונשכח. חרף זאת, סונדק, זמר שנמצא ממש באמצע הדרך, מעורב בשנים האחרונות בכמה פרויקטים ייחודיים למדי. לפני כמה שנים הוא הוציא את "בכל זאת אינני נפרד" - אלבום משיריו של גאבור ארדש, נער יהודי-הונגרי שנספה בשואה. עכשיו הוא חוזר עם "שירתם", עוד פרויקט יוצא דופן, שכולל ביצועים לשירים מעזבונותיהם של כמה ענקים שעזבו אותנו: נעמי שמר, אהוד מנור, נתן יונתן, חיים חפר ומאיר אריאל. על הלחנים מופקד רמי קליינשטיין. הסך הכולל, חמישה שירים, הוא מין מחווה כפולה - לכל אחד מהיוצרים, כמו גם באופן כללי לז'אנר של שירי ארץ ישראל.

לכאורה מדובר בקיטש מוחלט, וזה לא יהיה בלתי מדויק לתאר כך את האלבום. אבל פייר, אם כבר קיטש - אז לפחות שיהיה מושקע כמו הפרויקט הזה. בחירת השירים כאן הייתה חכמה: רובם עוסקים בזיקנה וסוף, כך שמראש הם יתפרשו כסוג של התכתבות עם מותם ומורשתם של האמנים. קליינשטיין, שטביעת אצבעו נוכחת כאן מאוד גם בהפקה, וסונדק גם החביאו כמה הפתעות כמחווה לאמנים, למשל קטע קצר מ"אני גיטרה" בשיר שאותו כתבה נעמי שמר, "פרידה", או קטע קצר מ"יש פרחים" בשיר של נתן יונתן, "כל גל". מבין החמש, ארבע הן בלדות סוחטות רגש ומתקתקות להפליא, ואחת דווקא הופכת לריקוד יהודי סוער ומשעשע - במפתיע או שלא מדובר בשיר שכתב מאיר אריאל, "איש המפוחית". זה לא מתאים לכל אחד, אבל מבוגרים ומבוגרים ברוחם ייהנו ממנו בהחלט.