"עוד מעט אנשים יתאבדו": שבעה מונולוגים של עובדי תעשיית התרבות

יונתן הפך ממעצב תאורה לנהג תנובה כי יש לו 3 ילדים להאכיל, יותם עבר מעוזר במאי בסדרה של נטפליקס לקוטף בטטות, ריה יושבת בחושך בבית מרוב געגוע לאולם התיאטרון: 7 עובדי תעשיית התרבות מספרים ב-7 מונולוגים מטלטלים על עולמם שחרב עליהם בגלל הקורונה

  • קורונה
מחאת עולם התרבות -הסינפונייטה הישראלית באר שבע במשכן לאמנויות הבמה באר שבע (ללא)

תעשיית התרבות חטפה את אחת המהלומות הקשות במשבר הקורונה. עשרות אלפי בני אדם איבדו את עבודתם בן-לילה, והם עדיין ממתינים לחזרה כלשהי לשגרה. חלקם חוו טלטלה קשה כשנאלצו להתנסות במקצועות חדשים, חלקם יושבים בבית ועדיין ממתינים שהבשורה על חזרה לאולמות המופעים, תגיע. כשאומרים "תעשיית התרבות" מיד חושבים על אותם זמרים או שחקנים מפורסמים, אבל מי שנפגעו יותר מכל הם דווקא רבבות העובדים מאחורי הקלעים של אותה תעשייה: סאונדמנים, תאורנים, עובדי במה, במאים, מפיקים, מעצבי תפאורה ועוד ועוד. ביקשנו משבעה מהם לספר לנו על החיים שהשתנו בעקבות הקורונה - קיבלנו שבעה מונולוגים שנותנים אגרוף בבטן הישראלית.

ריה לידר, 55, אביזרנית (רקוויזיטורית) שכירה בתיאטרון הקאמרי

"אחד הדברים שהכי חורים לי זו השנאה המטורפת, שהסתבר לי שכולנו מקבלים מהציבור הרחב. טוקבקים וכאלה. אני עובדת 33 שנה משרה מלאה, לפעמים 15 שעות ביום, וצריכה לקרוא טוקבקים שאומרים לי 'לכו לעבוד, אוכלי חינם'"

"ביום רביעי 11 במרץ הייתי עם ההצגה 'השיבה' של הקאמרי בשוהם. לאחר שלב ההקמה, הבמה הייתה מסודרת, השחקנים מאופרים. שותים קפה וסיגריה בחוץ, לפני העלייה לבמה. היה כבר קהל בפואייה. ואז, בשעה שמונה וחמש דקות, מגיעה מנהלת האולם בשוהם ומודיעה לנו שצריך לבטל את כל ההצגות בארץ, בגלל האיסור להתכנס מעל מאה אנשים. ברגע הראשון יש את אפקט המרה חולה, השיעור התבטל. אף אחד לא העלה על דעתו לאן זה יוביל.

"למחרת ביקשו מאיתנו להגיע בבוקר לתיאטרון, ואז רן גואטה המנכ"ל אסף אותנו ודיבר איתנו. בערב הודיעו שיוצאים לחל"ת וסוגרים את התיאטרון. בהתחלה קיבלנו חל"ת רק לשלושים יום וחשבנו שבאמצע אפריל נחזור לעבודה. אחר כך הבנו שזה לא יעבור כל כך מהר. מאז אנחנו מתקרבים ל-100 ימי חל"ת.

"רוב עובדי התיאטרון הם לא אנשים שיש להם הרבה כסף. רוב העובדים גרים בשכירות, רוב הבנות לבד, גרושות או אימהות יחידניות. אמנם קיבלנו דמי אבטלה אבל המשכורת שלנו מתבססת על שעות נוספות. הבסיס הוא נמוך, וכל השאר זה שעות נוספות שעכשיו אין לנו. קשה מאוד לחיות ככה. אני יודעת על כמה אנשים שהגיעו למצבים מאוד קשים - עזבו דירות ועברו להורים, יצאו מתל אביב, נכנסו לחובות ולמינוסים.

"ויש את הצד הנפשי. לשמש כצוותים טכניים בתיאטרון זאת לא עבודה סטנדרטית. זאת משפחה. זה עבודה שלא נגמרת. זו עבודה שהיא החיים שלך. השחקנים והעובדים זה אחים ואחיות. אני באופן אישי 33 שנים עבדתי רצוף בקאמרי, ופעם ראשונה בחיים אני מוצאת את עצמי בסיטואציה שאני לא עובדת. יש דאגה כי גם העתיד לא ברור. אני בטוחה שמתישהו זה לא יהיה מה שהיה. אנחנו חוזרים מאוד לאט ובזהירות.

"אנחנו אנשים שרגילים לעבוד עם המון אקשן, בסוג של מסיבה, אורות, נסיעות. מצאתי את עצמי בתקופה הזאת, כל יום בשש בערב נכנסת לסוג של תופעות של גמילה, קריז, מה אני עושה עכשיו. אני עושה חושך בבית - כדי לדמות את החושך באולם, ושמה מוזיקה של הצגה שאני אוהבת. נורא מתגעגעים. חסר אדרנלין של העבודה. געגועים קשים.

"אחד הדברים שהכי חורים לי זו השנאה המטורפת, שהסתבר לי שכולנו מקבלים מהציבור הרחב. טוקבקים וכאלה. אני עובדת 33 שנה משרה מלאה, לפעמים עובדת 15 שעות ביום, וצריכה לקרוא טוקבקים שאומרים לי 'לכו לעבוד, אוכלי חינם'. זה מטריף. עובדי הבמה והצוותים הטכניים עובדים מאוד קשה. זו עבודה פיזית מאוד מאוד קשה".

"חורה לי השנאה המטורפת של הטוקבקיסטים". הרקוויזיטורית ריה לידר (צילום: ראובן קסטרו)

מושיק צברי, 44 מגני תקווה, טכנאי סאונד

עבד כטכנאי סאונד בין השאר עם עדן בן זקן, דודו אהרון, יונתן רזאל ויעקב שוואקי

"אני במצוקה כלכלית קשה מאז שהקורונה השביתה את המשק בבת אחת. כל האירועים שבהם אני עובד בוטלו - הופעות בעיקר עם עדן בן זקן, אירועים פרטיים כמו חתונות ובריתות, ואירועים עסקיים. יש לי חמישה ילדים, תאומות בנות 4, ילדה בת 5, ילד בן 7 וילד גדול מנישואים קודמים. המזונות והמשכנתא שאני משלם יורדים בצורה סדירה, בלי הטבות מיוחדות, בזמן שאני עכשיו עם אפס שקלים. אשתי יצאה אמנם לחל"ת אבל אי אפשר לחיות עם משכורת אחת, שגם היא לא משכורת מאלה אלא רק 75 אחוזים ממנה, והתפקיד שלה הוא ניהול משרד, גם ככה היא לא מרוויחה את המסה הקריטית בבית. יש קושי כלכלי גדול. קיבלנו הלוואה מהבנק של 30 אלף שקל, אבל הלוואה צריך להחזיר איכשהו. יהיה קשה מאוד להחזיר.

"אם פעם יכולנו לקחת את הילדים לקניות, ולקנות להם איזו מתנה על זה שהם התנהגו יפה, היום אנחנו חוסכים כל שקל כי אנחנו לא יודעים מה יהיה מחר. הילדים שואלים למה אתה לא קונה לי. אתה חושב אפילו על מצב הארוחות כי אתה צריך לשמור כסף למזונות, חשבונות ומשכנתא. רמת החיים יורדת ברמה דרסטית. וגם מצב הרוח לא טוב. הבעיה שלנו הוא הכאב העצום הזה, שאנחנו לא יכולים ולא מקבלים שום עזרה. אנחנו משלמים מסים כדי שנוכל לחיות ברווחה. אני בן 44, נמצא 25 שנה בתחום הזה, לא הגיוני שאקום יום בהיר אחד ואשנה מקצוע.

"יש ממשלת חירום, אנחנו במצב חירום, אז שיעזרו לנו. הרי אם היה מדובר במלחמה היו עפים פה כספים. אנחנו במצב מאוד בעייתי ולא רואים אור. אנחנו, הטכנאים הפשוטים, נשארים בבית. החזרה לא נראית לעין כי אי אפשר להחזיר את התעשייה שלנו להופעות בפני 250 איש, זה לא רווחי למפיקים ולאמנים עצמם. אני חלק ממערך שלם של אנשים כמוני. יש הרבה טכנאים שהגיעו לפת לחם ונמצאים במצוקה קשה.

עוד בוואלה! NEWS

"השלטון מנותק מאיתנו, כבר אין בושה, הם עיוורים למצוקות שלנו"

לכתבה המלאה
"אני במצוקה כלכלית קשה". טכנאי הסאונד מושיק צברי (צילום: חיים טוויטו)

יותם לאור, 31, עוזר במאי

"בגלל שאנחנו כעצמאים לא מאוגדים ואף אחד לא ערב לביטחוננו הכלכלי, יש התנהלות של שוטף 30, שוטף 60, שוטף לעולם לא. מה שקרה זה שאני עבדתי חודש לפני מרץ, ואני עכשיו רודף אחרי חברת הפקה שאומרת לי אכלו לי, שתו לי, קורונה - ולך תחפש אותם"

"הייתי אחד מעוזרי הבמאי בהפקה בינלאומית - חצי אמריקאית חצי ישראלית - של נטפליקס שצולמה בארץ. היא נגדעה בשיא הצילומים שלה. הודיעו לנו במייל שבעקבות המצב ולפני שהשמיים נסגרים מחוייבים להטיס חזרה את כל הצוות האמריקאי ולסיים את ההפקה. מאדם שעובד שוטף ואמור להמשיך עוד חודש קדימה עם ההפקה - נגדעה לי באחת כל העבודה איתם. נכנסתי לבית, ככל בני האדם ואזרחי ישראל, בלי עבודה.

"אני עצמאי, וקצרה היריעה מלהסביר מה מצב העצמאים שברור לכולנו מהכותרות מהו ואיך הממשלה הזניחה אותנו, אבל באמת הזניחה אותנו, אנחנו "נובאדי" בשבילה. האבסורד הוא כזה: נטפליקס זאת ההפקה היחידה בארץ ששילמה פיצוי על המצב לכל מי שהועסק אצלה, והפיצוי הזה היה יותר משמעותי מהפיצוי שהמדינה שילמה לי. פשוט נשארתי מחוסר עבודה. לקח המון זמן ועדיין לוקח זמן לתעשייה להשתקם ולהתעשת על עצמה עם עבודות חדשות. אני עכשיו עושה קצת פרסומת. ההפקות חוזרות מאוד מאוד לאט לעבודה.

"פגיעה נוספת, כהמשך ישיר למה שקרה עם הקורונה: בגלל שאנחנו עצמאים אף אחד לא ערב לביטחוננו הכלכלי, יש התנהלות של שוטף 30, שוטף 60, שוטף לעולם לא. מה שקרה זה שאני עבדתי חודש לפני מרץ, ואני עכשיו רודף אחרי חברת הפקה שאומרת לי אכלו לי, שתו לי, קורונה - ולך תחפש אותם. מגיע לי מהם צ'ק שמן שלא קיבלתי. וזו המכה הכפולה של העצמאים שלא הרבה מדברים עליה. עבדתי על זה בזיעת אפי, מגיע לי הכסף הזה, ואין לי ממי לקבל את זה. ככה אנחנו חיים, העצמאים, משוטף לשוטף. אני יכול לעבוד חודש, לקרוע את התחת שלי, ויודע שרק עוד חודש-חודשיים במקרה הטוב, לפעמים שלושה חודשים, וככה אני מתנהל. אני חי חודשיים קדימה בראייה הכלכלית שלי. וקורונה כזאת נותנת לכולנו מכה לבטן הרכה.

"אמנם אני עובד בתעשייה שנחשבת ל'זוהרת' אבל אני גר במיניבוס וחי ממש בצמצום עוד מלפני הקורונה. זו תעשייה צפופה, ואני נלחם על מקומי בגלל שיש מעט מאוד משאבים. המדינה עושה הכל בבירוקרטיה כדי לא להקל עלינו בעניין. מדובר על מאבק יומיומי. אני ממש מרגיש בג'ונגל כזה, שכל יום אתה לבד עם מצ'טה בשיניים - ובהצלחה. איש לא יבוא לעזרי. אני משתדל להיות בחור חרוץ, להתמודד עם מה שמגיע. בקורונה היו שבועיים שהייתי חייב מזומן, אז יצאתי לקטיף בטטות. המקצוע שלי הוא עוזר במאי - ועכשיו אני קוטף בטטות. כמובן שאין פסול בזה, אבל מה לעשות שרכשתי מקצוע אחר בעבודה מאוד קשה. ובסוף אני מוצא את עצמי בשביל להביא כמה ג'ובות ולסגור את החודש - קוטף בטטות. גם אני שולמן, מודה".

עוד בוואלה! NEWS

ליאור אשכנזי: "נתניהו הוא כמו חיה פצועה שנלחמת על חייה"

לכתבה המלאה
עבר מעמדת עוזר הבמאי בסדרת של נטפליקס - לקטיף בטטות. יותם לאור (צילום: אלה ברק)

אוהד אוסטרו, 35 מתל אביב, מעצב סטים בטלוויזיה ובקולנוע

עיצב סטים בין השאר לסרט "אפס ביחסי אנוש", לסדרות "פאנץ'", "חטופים", "בני ערובה", "ג'ודה" ולריאליטי "היפה והחנון"

"הקורונה תפסה אותי בפרה-פרודקשן - הכנות לקראת הצילומים בארץ של הפקה נורווגית גדולה. ברגע שהתחילה הקורונה, המפיקים החליטו לסגור את ההפקה עד שיבינו מה קורה. סגרו את המשרד, ותוך שלושה ימים אנשים שעבדו איתי - צוות של חמישה אנשים - כולם הלכו הביתה. החזרנו ציוד לספקים, היה לנו מחסן גדול, רכבים, הייתה הפקה מאוד רצינית שהייתה אמורה להתחיל להצטלם בארץ.

"אשתי ואני היינו בתהליכים של לקנות בית. עצרנו את כל הדבר הזה. נעצרו החיים. כרגע אנחנו במצב שאני לא עובד, ולמרות שאשתי עובדת, עד שאני חוזר לתפקד קשה לעשות צעדים דרסטיים.

"אני יודע שיש ניסיונות להחזיר את ההפקה הנורווגית. אני מייחל שזה יקרה. אני בשלב בחיים שממש מחכה להפקה שתיפתח ותתחיל. כמוני עוד הרבה אנשים בתעשייה - מחכים בבית שיתחילו ההפקות. מאוד רוצים לחזור לעבוד".

אוהד אוסטרו, מעצב סטים בטלוויזיה ובקולנוע, על סט הסרט "אזימוט" שביים מייק בורשטיין (צילום: באדיבות המצולם)

ליאור רונן, 32 מגבעתיים, מלחין, מעבד ומנהל מוזיקלי בתיאטרון

"גיליתי שאני לא זכאי לפעימה הראשונה ולא זכאי לדמי אבטלה, ובאמת מרגיש מאוד לבד. נותרתי אובד עצות"

עבד בהלחנה, עיבוד וניהול מוזיקלי בין השאר בהבימה ("מאמא מיה", "אביב מתעורר", "מצדה 1942", "עוד חוזר הניגון"), תיאטרון החאן ("טייבלה והשד"), במופע "ציפורלה והמהפכה" ובתיאטראות ילדים

"לפני הקורונה הייתי בפיק של העבודה. החודשים מרץ, אפריל ומאי הם הזמן העמוס ביותר בהפקות בתיאטרון, המאני טיים, תקופת השיא. ג'יגלתי בין פרויקטים, ובהם חזרות בהבימה להפקה 'עוד חוזר הניגון' משירי נתן אלתרמן והצגות ילדים שכבר רצו ומהן קיבלתי תמלוגים. יום אחד הכל נפסק. נעצר לחלוטין. הדברים נפלו אחד אחרי השני, טלפון אחרי טלפון של ביטולים. אני גם מלמד בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין וקיוותי שלפחות שם העבודה תמשיך, ואז קיבלתי טלפון מהם שגם זה הופסק.

"יש לי ילדה בת שנה וחצי. בהתחלה עוד שילמנו על חצי מהגן שלה, וכמובן שגם שכר דירה. בעלת הבית שלנו הלכה לקראתנו ונתנה לנו חודש אחד על חשבונה מטוב לבה! זה מאוד לא מובן מאליו. אבל זה היה רק חודש אחד. אספתי את כל הכספים שיכולתי וקיוויתי לטוב. לאט לאט ראיתי שהזמן בבידוד לא נגמר. הייתי בלחץ איך אתמודד עם כל הפרויקטים ברגע שהם יחזרו, ולא הבנתי שזה ייקח עוד המון זמן עד שהם יחזרו.

"בינתיים גיליתי שאני לא זכאי לפעימה הראשונה ולא זכאי לדמי אבטלה, ובאמת מרגיש מאוד לבד. נותרתי אובד עצות. עכשיו אני מגלה שדברים שחשבתי שכבר הולכים לחזור גם הם נדחו. התיאטראות קיבלו מתווה יציאה מהמשבר אבל היוצרים לא קיבלו שום פיצוי ושום מתווה מלבד שתי הפעימות שגם מהן לקחו לנו מס. בהתחלה הייתה תקווה. הקושי מגיע עכשיו. כי הכסף שהצלחתי לאגור נגמר. כי אין פרויקטים עתידיים. כי לא יודעים מה יהיה. חוסר הוודאות הוא הדבר הכי קשה. וזה במיוחד יותר קשה בבית של שני אמנים - אשתי שחקנית וזמרת.

"אני מקווה שהמדינה תדע להעריך את התרבות שלה, ואת פועלי התרבות שלה שנמצאים שם בכל זמן טוב ורע כדי לשמח ולהרחיב את הלב, ותתמוך גם בנו בזמנים הקשים שלנו".

עוד בוואלה! NEWS

שוקי וייס: "נפסיד השנה עשרות מיליוני שקלים, והמדינה לא עוזרת"

לכתבה המלאה
"חוסר הוודאות הוא הדבר הכי קשה". המוזיקאי ליאור רונן (צילום: ראובן קסטרו)

הדס צור, 45 מהרצליה, מעצבת תלבושות

עיצבה תלבושות בין השאר למופעי הפתיחה של המכביה ב-2013 וב-2017, ל"מיומנה", לסדרה "דיג", לפרסומות רבות, לריטה בטקס הדלקת המשואות, למיק ג'אגר ולשרה ג'סיקה פרקר

"רכבת ההרים שלי התחילה כשעבדתי כמעצבת התלבושות הישראלית של הפקה בינלאומית של נטפליקס שצולמה גם בארצות הברית וגם ברחבי הארץ. זו הייתה הפקה מאוד גדולה, היה לי סטודיו אסטרונומי של 250 מטר, צוות של כ-15 איש רק במחלקה שלי - עיצוב התלבושות. היה פה צוות אמריקאי גדול. התחלנו לעבוד על הסדרה בדצמבר והיינו אמורים לסיים בסוף אפריל. ופתאום יום בהיר אחד התחילו גישושים של מה עושים. זה התחיל בשליחת אנשי הצוות הבכירים לארצות הברית, ולמחרת הודיעו שהכל נסגר. יום בהיר אחד סגרו לנו את השאלטר וכולם הלכו הביתה. ההפקה לא חזרה. וכך עברתי משיא העשייה לשיא אי העשייה. ההפקה הבינלאומית נתנה לנו פיצוי, שזה מדהים. כל עובד קיבל את מלוא התמורה. זה היה האור. עם זאת, את רוצה להגשים את עצמך, אנחנו אמנים, וזה שההפקה נעצרה מאוד עצוב וחבל לי. הייתי שמחה אם הם יצליחו לסיים את זה.

"אני באה מתעשיית הפרסומות והשוק כרגע מאוד מוגבל, לא ראיתי חזרה לעולם הפרסום כמו שהיה. כרגע עולם הפרסום והצריכה מוגבל. זה מתחיל עכשיו לטפטף חזרה, אבל ממש ברמת טפטוף. זה ירד ממאה לאפס, ועכשיו זה מגיע לעשר. אני רוצה לחזור לעבוד. אפשר לשמור על כללים.

"הבעיה העיקרית זה הפיצוי והתגמול של העצמאים - לא סופרים אותנו בכלל. 25 שנה אני משלמת מסים מאוד גבוהים כעצמאית, ועכשיו כשאני צריכה עזרה ופיצוי אני לא כל כך נהנית מהם. מה שקיבלנו זה דחייה של תשלומים וזה לא עזר לאף אחד מהעצמאיים".

עוד בוואלה! NEWS

אם ריק ומורטי שונאים את "ריק ומורטי", למה שאנחנו נאהב אותם?

לכתבה המלאה
"זה ירד ממאה לאפס, ועכשיו זה מגיע לעשר". מעצבת התלבושות הדס צור עם לוסי אהריש וצחי הלוי (צילום: באדיבות הדס צור)

יונתן "ספידי" קול, 45 מחדרה, מעצב תאורה

עבד כמעצב תאורה בין השאר עם הפרויקט של רביבו, מוקי ויעקב שוואקי

"הרווח שלי עכשיו הוא אפס. זה לא ירד לסכום נמוך כמו אלף שקלים - אלא לאפס! בהתחלה היו לי קצת רזרבות וחסכונות וההורים קצת עזרו, אבל זה נגמר. שלושת הילדים היו אצלי שלושה שבועות בתחילת הקורונה, זה אוכל, מקלחות, הוצאות. מאיפה יהיה לי כסף לזה? שקל לא נכנס, שקל! אני צריך לשלם משכנתא ומזונות. מאיפה? ממה? הילד אומר שהוא רוצה להוריד משהו למיינקראפט, שעולה 27 שקלים, ואני נאלץ להגיד לו לא. אתה מבין, אני אומר לא על 27 פאקינג שקלים! אני לא יכול לקנות לילדים גלידה בים. זה 40-50 שקלים לשלושה ילדים. אין לי את הכסף הזה. אני לא מדבר על זה שהילדים רוצים סושי. המקצוע שלי הוא מעצב תאורה והלכתי עכשיו להיות נהג של תנובה, מחלק חלב וקוטג'. כי שלושה ילדים צריכים לאכול.

"אם אתה כופה עליי לבטח את עצמי כלכלית בחברת ביטוח שנקרית ביטוח לאומי, לא יכול להיות שבמאני טיים, כשאני בא לתבוע, יגידו לי לא מגיע לך. על כל שקל ששכיר משלם כל חודש לביטוח לאומי, העצמאי משלם שקל וחצי על אותה משכורת. אבל השכיר קיבל חל"ת ומענקים, והעצמאי לא מקבל כלום. אחת המסקנות שצריכה להיות מהקורונה - עצמאי לא חייב לשלם ביטוח לאומי.

"ביום שלישי יצאה הוראה חדשה שדוחים שוב את המופעים. עיקר הבעיה שלנו היא שגם אם יחזירו עכשיו את העבודה ביולי את הכסף נראה שוטף פלוס תשעים, בנובמבר או בדצמבר. חברת הגברה ותאורה שמעסיקה את הטכנאים שלה צריכה לשלם משכורות. ממה היא תשלם את זה? אתם באתם וסגרתם לנו את השאלטר. מה שקורה כאן זה כדור שלג. זה יתפוצץ עוד שלושה ארבעה חודשים. אנשים יתחילו להתאבד, כי אין להם פתרון אחר".

"זה יתפוצץ עוד שלושה ארבעה חודשים. אנשים יתחילו להתאבד, כי אין להם פתרון אחר". מעצב התאורה יונתן ("ספידי") קול (צילום: באדיבות המצולם)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully