(שמואל וילוז'ני ושון מונגוזה בקטע מההצגה "מחוברים לחיים" של תיאטרון הקאמרי. צילום: רדי רובינשטיין)
עשר הצגות בלבד לאחר שעלתה בתחילת השנה בקאמרי ההצגה "מחוברים לחיים", נאלצו שחקני ויוצרי ההצגה להתנתק ממנה בגלל החיים עצמם. העיבוד הבימתי המסקרן לשובר הקופות הצרפתי הגדול בעל אותו השם, שבוים והופק על ידי אוליביה נקש ואריק טולדנו ויצא לפני כמעט תשע שנים, הוקפא כמו כל עולם התרבות בגלל משבר הקורונה. לאחר החזרה החלקית לשגרת עולם התרבות, אחזה אתמול התרגשות רבה בחדר הישיבות של הקאמרי. שמואל וילוז'ני, שון מונגוזה, אנסטסיה פיין, ג'וי ריגר ושאר השחקנים התחברו מחדש ל"מתחברים לחיים", עם חזרת קריאה ראשונה מאז הקורונה, לקראת החזרה לבמה ב-19 ביולי.
"'מחוברים לחיים', חזרה לחיים, מה יכול להיות יותר יפה מזה", אומר שמואל וילוז'ני - ומגניב חיוך מתחת למסכה. "בסוף ההצגה האחרונה שהצגתי בשוהם אמרתי, ניפגש בשש אחרי הקורונה. הנה זה הגיע". וילוז'ני מתרגש לראות את חבריו להצגה שלא ראה מספר חודשים, וחזרת הקריאה מתחילה. לאורך הקריאה, מדי פעם קופצות התלוצצויות ברוח התקופה, כשהשחקנים מוסיפים לטקסט שורה אקטואלית מומצאת כמו "איפה הפעימה השלישית?". באמצע החזרה נכנס לחדר השחקן דן שפירא עם צלם וידאו מאחוריו. הוא מצלם סרטון קומי עבור עיריית תל אביב. "אז מה, את ההצגה שלכם החזירו?", הוא שואל בהומור את שחקני "מחוברים לחיים", "טוב, אתם קומדיה, וקודם מחזירים את הקומדיות ורק אחר כך את הדברים האיכותיים".
וילוז'ני, נדהמתי שעוד חצי שנה אתה - שמצטייר כילד נצחי ובועט - מגיע לגיל היציאה לפנסיה, 67. מה התחושה לקראת הגיל הזה? בגילך צפות יותר חרדות מהתפשטות וירוס הקורונה?
"גם אני בהלם מהגיל שלי, גם לי זה לא מסתדר. מהגיל אי אפשר להתעלם. כל עוד לא אומרים לי 'לך הביתה, שב בבידוד', כמו האסקימוסים בשלג, אז אני נהנה מהמציאות ומתייצב לעבודה. יציאה לפנסיה? זה לא תלוי בי. כשנגיע לרגע נתמודד עם המצב. אני מקווה שההצגה תצליח כמו שהצליחה בעשר ההצגות שהספקנו לעלות לפני הקורונה, ושאמשיך איתה גם אחרי גיל היציאה לפנסיה. אבל המציאות היום היא אחרת. לגבי הקורונה, אני חרדתי שמודע לחרדותֿ, ותמיד לומד להתנהל. הוכנסתי בעל כורחי לקבוצת סיכון, ובהתאם לקבוצת הסיכון ולדוגמא האישית אני עוטה מסכה. אם זה לא יועיל, זה לא יזיק".
אם בהתחלה היתה לרבים תחושה שוירוס הקורונה הוא נחלת דאגה של קשישים וחולים בלבד, יותר ויותר צעירים חולים במחלה. עד כמה זה מדאיג את החלק הצעיר של הקאסט?
ג'וי ריגר: "אני לא כל כך היפוכונדרית מטבעי, לא כל כך מפחדת מחולי, למרות שזה נראה לי דבר מורכב להתמודד איתו. אבל לא בא לי להיות בבידוד בעיקר. להיות שבועיים בבית, בלי לעבוד, בלי לעשות כלום, בלי לראות אנשים - זה די קשוח ונראה לי יותר מפחיד מלהיות חולה. אבל אני מנסה להמעיט לצאת לברים ולשבת נורא צמוד לאנשים. אני מנסה טיפה יותר לשמור על עצמי".
כוכבת נוספת בהצגה, אנסטסיה פיין, שיחקה ב"קרוב יותר" כשנודע לה על הקפאת פעילות התיאטרון אי-שם בחודש מרץ. "ערב אחד התכוונו להעלות את ההצגה, היינו כבר לבושים ומוכנים, וממש עשרים דקות לפני העליה לבמה הודיעו לנו שאי אפשר לקיים את ההצגה, כי יצאה ההודעה של ראש הממשלה שאסור להתקהל. התבטלו כל ההצגות, נשלחנו הביתה, ומאז כארבעה חודשים לא היה כלום".
בימי הקורונה מתחוללת מחאת זעם גדולה של אנשי תרבות, הכוללת הפגנות סוערות, על רקע הזנחה במידה רבה של עולם התרבות מצד הממשלה. איפה הקושי הכלכלי נגע בכם?
וילוז'ני: "התמזל מזלנו והקאמרי זה תיאטרון ציבורי שקיבל זריקת עידוד ודחיפה. מצד שני, יש מאות אלפי אנשים שהם לא במגזר הציבורי, שמצבם קשה ונמצאים במצוקה אמיתית. לבי איתם. אין לי מילים לבטא את תחושת העלבון וההשפלה של עולם התרבות. זה אבסורד. מה אנשים צרכו בזמן הקורונה? חדשות ותרבות. אם אנשים היו שומעים רק חדשות הם היו יוצאים מדעתם. חשבתי שאנחנו, אנשי התרבות, נקבל יותר הערכה אבל יצאנו מופסדים".
אנסטסיה פיין נאנחת: "גרתי בדירה לבד, והחלטנו שבן הזוג שלי יעבור אליי. זה לא היה מעבר מתוכנן. המעבר שלו אליי נבע מהידיעה שנהיה בהסגר ולא רצינו להיות בנפרד כי לא ידענו אם נוכל בכלל להיפגש. זה נבע גם מסיבה כלכלית - הוא צלם שאיבד את הפרנסה שלו בכל התקופה הזאת, וגם אני איבדתי פרנסה. תודה לאל שקיבלתי דמי אבטלה אבל זה סכום שרק מכסה שכר דירה וקניות מינימליות בסופר".
"מחוברים לחיים" היא הצגה על חשיבותה של חברות, אבל עכשיו בגלל הקורונה מורכב ולעתים בלתי אפשרי לפגוש חברים.
וילוז'ני: "נכון. אני מרגיש שאנחנו כמו הרופאים, רק בלי המיגון. אנחנו עושים משהו להחיות את הנשמה. אנחנו מסכנים את עצמנו בצורה די מבוקרת, רק כדי להגשים את היעוד שלנו. אבל צריך להתרגל למציאות חדשה, גם של הצופים וגם של השחקנים".
מונגוזה: "אני אדם של חברים, של אהבה, של חיבוקים ושל מגע, אבל עשיתי את המאמץ לצמצם מאוד את המפגשים עם האנשים שאני אוהב ושאני מאוד רוצה לראות. אני גר בתל אביב והיה לי קשה מאוד לא לראות את המשפחה שלי שגרה בחולון, אבל נקשרנו כמו כולם בזום ובווטסאפ".
איך זה יהיה להופיע מול קהל עם מסיכות?
שון מונגוזה: "יצא לי כמה פעמים לחלום על זה שאתה עולה לבמה ורואה 200 איש עם מסיכות בקהל, ולא רואה הבעות. ברגע שאתה רואה הבעה של מישהו זה מרגש. זה כמו טנגו. זה מאתגר. אני חושב שעצם הנוכחות שלנו עם הקהל, להיות איתם ברגע הזה - זה כבר עולם ומלואו. בשביל זה אנחנו עושים את זה. חשוב לי לתת את עצמי בתקופה מאוד מעורערת וחסרת ודאות. אני מקוה שזה לא יהיה מוזר מדי".
וילוז'ני: "אני יכול לספר לך שאני מביים עכשיו את 'משרתם של שני אדונים' בבית ספר למשחק גודמן בבאר שבע, ואחד הפתרונות לגבי השחקנים שחלקם יעטו על עצמם מסיכות מתוקף התפקיד. אני מוצא צידוק אמנותי לזה. ביאטריצ'ה שמחפשת את אהובה, שרצח את אחיה, מגיעה לונציה בתחפושת של גבר, אז היא מכוסה במסיכה וככה היא מסתירה את עצמה. לאהוב שלה פלורינדו, שבורח מפני החוק כי הוא רצח את אחיה, גם יש מסיכה כי הוא מסתתר מהחוק. בעולם של היום זה לגיטימי לחלוטין".
שון, בשנים האחרונות מתעד אותך הבמאי והמפיק בעז רוזנברג לסרט דוקומנטרי בשם "צ'אנסלה - השחור החדש" שגם נרכש על ידי כאן. מה נגלה עליך בסרט? הקורונה תעכב את יציאתו?
שון מונגוזה: "הפרמיירה נקבעה ל-31 ביולי, והסרט אמור מ-1 באוגוסט לעלות בסינמטקים. אני מקווה שהוא יעלה כמתוכנן עם כל ההגבלות החדשות. מנסים להיות אופטימיים. זה סרט שעוקב אחרי כל מה שעברתי, עד הפרמיירה של הסדרה 'עיר מקלט'. זה מדבר על דור ראשון ודור שני של פליטים בארץ. אני הדור השני בתוך הדבר הזה עם כל מה שאני בא".
ההצגה "מחוברים לחיים", שכתב אלי ביז'אווי וביים אלון אופיר, מספרת על המפגש המיוחד בין פיליפ (אותו מגלם שמואל וילוז'ני), אינטלקטואל עשיר, שמשותק מהצוואר ומטה לבין דְריס (שמשחק שון מונגוזה), צעיר ממוצא אפריקאי, שהשתחרר באחרונה מהכלא והופך, כמעט במקרה, למטפל הביתי שלו. על פניו אין פחות מתאים ממנו לעבודה אך עם הזמן המפגש בין שני העולמות השונים והרחוקים מוליד חברוּת יוצאת דופן, מצחיק, פרועה ומפתיעה, שגורמת לכל אחד מהם להשאיר את הדעות הקדומות בצד, ולהסתכל אחרת על השני ועל החיים.
מה החיבור האישי שלכם להצגה שעוסקת בגזענות ובקבלת האחר?
אנסטסיה פיין: "הדמות שלי, העוזרת האישית של פיליפ, היא הקול הצעיר והשפוי אולי בין כל ההערות הגזעניות שיש בחברה האליטיסטית שבה פיליפ נמצא. עליתי לארץ בגיל 8, והסיפור של ההצגה פוגש אותי גם עם סיפור העלייה שלי. כל העולים סובלים, תמיד סבלו, לא משנה מאיזה עדה. תמיד צריך את השעיר לעזאזל. יש בהצגה טקסטים שעושים לי קווץ' בלב, כמו הערות שמתייחסות לדמות בגלל שהוא שחור. יש סצינה שלמה ביני לבין אנטואן, שבו אנטואן אומר שהוא ראה איזה גבר גדול שחור מרביץ. והדמות שלי סוג של מכניסה לו על זה".
ג'וי ריגר: "זה נושא מאוד חשוב לדבר עליו, מיעוטים. אני מנחת העצרת של הבית הפתוח של הקהילה הגאה (שהתקיים אמש - ש"ב) אז אני יכולה להתחבר לזה. אני לא חווה את זה מבחינת המראה החיצוני שלי אבל אני יכולה לחוות את ההדרה מבחינת הנטייה המינית שלי. זה הצגה חשובה, והקהל מאוד מגיב, היא מאוד מתקשרת ברמה ההומוריסטית שלה, והסיפור הזה על הקשר בין הנכה ולבין השחור, שניהם חווים איזושהי הדרה מהחברה. אני משחקת את הבת של וילוז'ני וזה היה לי מעניין להכיר את איש התרבות הזה".
איך חשתם עם התעוררות מחאת "BlackLivesMatter#" של הקהילה האפרו אמריקאית שמחתה נגד אלימות משטרתית וגזענות ממוסדת כלפי שחורים?
שון מונגוזה: "התופעה לא חדשה. המרחב מאוד אלים, מאוד אבסורדי ומאוד מלהיט, מייצר להט בגוף. לפעמים אתה מבין באופן מדויק מאיפה זה מגיע, ולפעמים לא. העולם מאוד מורכב ואנחנו יודעים שהאדם הלבן באופן פרקטי מדכא את האדם השחור. אני חושב שמה שקורה עכשיו זה יציאה של להט מתוך תחושה שהאדם השחור לא יחכה עוד עשר שנים, אנחנו רוצים שעכשיו יהיה שינוי. המטרה שלי היא להשמיע את הקול שלי דרך האמנות. מה שאני עושה ב'מחוברים לחיים' זה הקול הכי חזק שאני יכול להשמיע. כשאני מתעסק בתפקידים כאלה אני מוצא את עצמי רוצה לחזור לשורשים שלי. אני חושב שההבנה הקולקטיבית היא שהגבר הלבן הדיר כמה מגזרים - שחורים, נשים והומואים. עכשיו כולם אומרים 'נו מור'. אנחנו חיים בעולם אחר, אז בואו נפתח את העיניים ולא רק בשביל האמפטיה".
וילוז'ני: "הסרט יצא ב-2011, ומאז עבר עשור של שינויים דרמטיים בעולם. אנחנו רואים היום את המציאות המטורפת עם כל ההתפרצות הגזענית, הרצח של ג'ורג' פלויד ובכלל הרציחות בארצות הברית. וגם אצלנו, חייבים להגיד, אנחנו לא נטולי גזענות בכל מה שקשור לשונה ולצבע, אם זה האתיופים או מיעוטים אחרים. אנחנו לא כאלה סובלניים ולא כאלה מקבלים את האחר בידיים פתוחות. למרות שבמקרא כתוב 'ואהבתם את הגר כי גרים הייתם'. לכן, ההצגה הזאת חשובה מאי פעם כי אנחנו נמצאים בלבה של הסערה, והיא מראה לנו התבוננות אחרת על החיים, היא מנפצת את הסטיגמות שיש לנו אחד על השני. שני עולמות שונים נפגשים, ובמקום להתנגש ולהתנפץ לרסיסים אחד על השני הם מכילים אחד את השני ויוצרים עולם שלישי, שנכון לרגע זה נראה דמיוני לחלוטין, אבל הוא מציאותי לחלוטין. הסיפור של 'מחוברים לחיים' מבוסס על סיפור אמיתי".
שון, מה דעתך על כך ששחקנים לבנים לא ידבבו יותר דמויות של שחורים?
מונגוזה: "זאת חוויה מתקנת. עד עכשיו רק לבנים דיבבו תפקידים של שחורים, למרות שהיו המון שחורים שיכלו לעשות את זה. אבל מכל מיני סיבות, שאנחנו יודעים מהן, הם זזו הצדה. אז עכשיו זו חוויה מתקנת בתוך מרחב ציבורי ועולמי, אומרים: נו מור".
