(בסרטון מעל: להקת מוניקה סקס בהופעה באולפן וואלה! NEWS)
"זה כמו ללכת פעם ראשונה לים, אחרי שנה, ולהיזכר כמה אתה אוהב את הים. כל החורף הים לא העסיק אותך, ופתאום אתה הולך לים ואומר וואו, אני חייב לבוא לפה כל יום. ככה הרגשתי כשחזרתי להופיע אחרי הפסקת הקורונה", אומר המוזיקאי יהלי סובול. "לפעמים אתה לא מבין כמה משהו חסר לך עד שאתה עושה אותו שוב, ואז זה פתאום מרגיש כמו משהו מרענן בחיים האלה. כשחזרתי להופיע, הרגשתי כזאת התרוממות רוח, וכמה זה היה חסר גם לי וגם לקהל. הגעגוע היה גדול". במוצאי שבת ב-21:30 יהיה אפשר לקבל מענה לגעגוע - ולראות הופעה של יהלי סובול בתיאטרון גבעתיים במסגרת סדרת הופעות במקום בשם "תו סגול".
לצד הבאסה מהקפאת ההופעות, ימי הקורונה הובילו כותב נהדר כמוך ליצור יותר?
"האמת שכן. מצד אחד, יש הרבה זמן ליצירה. מצד שני, יש יותר מדי זמן ליצירה. השקט שנפל עלינו הוא מצרך טוב לכותבים. בזמן הזה נכנסתי לשגרת כתיבה, ויצא לי לכתוב עשרות רבות של שירים, שלא נראים לי כמו שירים להלחנה. אולי אפרסם אותם בספר. עצם הכתיבה שלהם היתה סוג של תרפיה מבחינתי. חוץ מזה ניצלתי את הזמן גם כדי להיכנס להפקה מוזיקלית בפעם הראשונה באופן מלא. אני עובד על אלבום עם בחור צעיר בשם טהיר קורן ונהנה מזה אש".
על רקע מחאת עולם התרבות, שחר אבן צור חברך למוניקה סקס כתב בפייסבוק: "אמנויות הבמה הן לא 'עבודה זמנית לא רצינית וגם נחתום בלשכה'. המאבק הוא על עתיד התנאים של כולנו". איך אתה מתחבר למאבק הזה?
"בתקופה הזאת, אנחנו האמנים הבנו עד כמה אנחנו לא מאורגנים. לאמנים יש את הנטייה להתרכז באמנות ולתת לאנשים אחרים לנהל את העסק. לכולם נפל האסימון שאם אנחנו לא נתאגד וננסה לארגן לעצמנו את הדברים הכי אלמנטריים, אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו. יש עכשיו חבורה של מוזיקאים צעירים שמנסים להקים איגוד בדומה לשח"ם, ואני תומך בהם. מוזיקאים הם שגרירים נפלאים של ישראל בעולם, כל אלבום מספק עבודה להמון אנשים, והגיע הזמן שהמדינה תבין את האינטרס שלה להשקיע בזה.
"המודל שהיה פעם של חברות תקליטים ושל מוצר שנקרא תקליט לא קיים יותר, ואם לא ישקיעו בתעשייה הזאת היא תדעך, וחבל. בתחילת דרכי, לפני האלבום ראשון, בא חיים שמש לראות את מוניקה סקס במקום קטן שנקרא 'לוגוס'. אחרי ההופעה הוא אמר לנו - אני מחתים אתכם בהד ארצי, קחו 50 אלף דולר ותביאו אלבום. האלבום הכניס להד ארצי אחר כך מיליוני שקלים. המודל הזה לא קיים יותר. לכן המדינה צריכה להשקיע במוזיקה מכל הז'אנרים, והיא תייצר עשרת מונים על ההשקעה הזאת".
למה אמנים מפגינים כשהמחאה נוגעת לכסף שלהם אבל כמעט ולא מוחים בשביל עצמאיים אחרים במשק או נגד שחיתויות פוליטיות למשל?
"תראה, כל פעם שאמן פותח את הפה בנושא פוליטי או חברתי - ולא משנה אם מימין או משמאל - כולם קופצים ושואלים 'למה אמנים חושבים שדעתם יותר חשובה? במה דעתך יותר טובה מאינסטלטור?'. אז תלונות תמיד יש. שכל אחד ימחה על מה שקרוב ללבו. זה מאוד לגיטימי שאנשים נאבקים על תנאי השכר שלהם. אני מסכים איתך שמאבק האמנים צריך להיות שלוב וסולידרי עם מאבק כל העצמאיים. עצם זה שכל העצמאיים ובכללם האמנים משלמים מדי חודש בחודשו אלפי שקלים לביטוח לאומי ולא זכאים לדמי אבטלה זה דבר בלתי נתפס, מגוחך לחלוטין, וזאת סיבה טובה למחאה".
מה מניע את הכתיבה שלך?
"אני משתדל מאוד לבקש רק דבר אחד מהכתיבה שלי - שהיא תפתיע אותי. בגלל זה אני אוהב מדי פעם לכתוב איזה ספר, תסריט או כתיבת שירה אליה נכנסתי בחודשים האחרונים, זה תענוג כי זה מפתיע אותי. אם באלבום האחרון של מוניקה סקס יש שירים שלא דומים בשום דרך לשירים של האלבום הראשון, מבחינתי זו סיבה טובה לעשות אותם".
האלבום האחרון של מוניקה סקס, "לילה חדש", היה יותר פוליטי מבעבר. ועדיין, במפתיע אתה כותב מעט שירי מחאה ביחס למה שניתן לצפות מיוצר דעתן שמחובר לאקטואליה ומבטא את זה למשל בראיונות. למה בעצם?
"מצד אחד, אני באמת בן אדם שקורא יותר מדי אקטואליה. התמכרתי לזה מגיל צעיר ויש לי דעות על הרבה דברים. מצד שני, אני שופט את הדברים לפי כמה אני טוב ולא לפי באיזה נושא כתבתי אותם. ניסיתי פה ושם לכתוב שירים שמביעים דעות פוליטיות וחברתיות, אבל בדרך כלל אני לא אוהב את מה שיצא ברמה האמנותית. יכול להיות שיש בזה מין התפנקות, יהיה מי שיגיד הרבה שיותר חשוב מה אתה אומר מאשר איך, אבל אני לא יכול להתגבר על זה. עדיין יש פה ושם מקרים, כמו השיר 'כל החבר'ה' באלבום הראשון או 'זה זמן', 'לילה חדש' ו'ספינות המורדים' באלבום האחרון, שאני מרגיש שכן הצלחתי להגיד משהו מבלי שזה ייראה לי שטוח אמנותית. אולי אני עושה את זה לפעמים יותר מדי בעדינות ויותר מדי בסאב-טקסט, ואז לי זה נראה כמו מחאה אבל לא נראה לאף אחד אחר כמו מחאה. ואם אף אחד לא מבין את המסר אז אולי זה קצת חבל".
בספרים שלך אתה מביע יותר מחאה מאשר בשירים.
"נכון. יש לי את הספר 'אצבעות של פסנתרן', שעוסק בתקופה שבה הדמוקרטיה הישראלית מתפוררת. השלטון עובר לידי המעו"ז, שזה ראשי תיבות של המטה העליון הזמני, יש כל מיני תקנות לשעת חירום. זה נכתב ב-2012, ובזמן האחרון אני מקבל הודעה כל יומיים-שלושה ממישהו שאומר לי 'הספר שלך קורה אחד לאחד במציאות'".
ואגב ספרך שעסק בהתפוררות הדמוקרטיה, מה חשבת על פרשת המעצר של תא"ל במילואים אמיר השכל?
"החופש להפגין הוא אחד הדברים החשובים והבסיסיים בדמוקרטיה. אנחנו חיים בעידן של מניפולציה תקשורתית בלתי פוסקת מכל הכיוונים, לאף אחד אין עניין במה שנאמר. זה משרת מישהו שנוצר חוסר אמון בסיסי בפוליטיקאים, בעיתונאים, בשופטים. יש תחושה שאף אחד לא מאמין לאף אחד יותר. במצב כזה אפשר לעשות הכל, שום דבר כבר לא קדוש. זה משרת את מי שנמצא בעמדות כוח".
לפני שלושה חודשים כתבת בעמוד הפייסבוק שלך: "גנץ מסתמן כנוכל הפוליטי המרהיב בתולדות המדינה".
"זה אדם שבמשך שלוש מערכות בחירות הלך בעצם בלי שום אג'נדה, למעט 'רק לא ביבי', ובסוף עשה את סיבוב הפרסה הכי מטורף שראיתי בפוליטיקה הישראלית אי פעם. זה מעשה נוכלות בעיני, ואני עומד מאחורי הדבר הזה. אם בסוף הוא חבר לביבי, הוא היה יכול לחסוך לנו שתי מערכות בחירות ולעשות את זה אחרי אחת. הוא היה גם מקבל תנאים יותר טובים וגם חוסך לנו שנת בחירות. אני באמת חושב שאין דרך אחרת להגדיר את זה. מה אפשר להגיד? הבן אדם הוא האקרובט המוכשר ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית".
לאחר מחשבה נוספת בנושא, מבקש סובול להוסיף: "האמירה על בני גנץ בפייסבוק נכתבה ברגע של כעס, וגם כמין תובנה ראשונה שעלתה לי אז. בדיעבד אני חושב שהוא אפילו לא כזה ערמומי, כשאני רואה את ההתנהלות שלו היום. מי שצריך לערוך חשבון נפש עמוק לא פחות מגנץ הוא המחנה שאמור להיות מרכז-שמאל, שבוחר לשים אדם שהוא מין ימין מתון כזה בראשו, ואנשים שהצביעו לזה. כי בסופו של דבר גנץ היה בשר מבשרה של השיטה הקיימת והמדיניות הקיימת לאורך שנים ארוכות, וזה לא באמת כזה מפתיע שהוא הלך לאן שהוא הלך. זה מפתיע רק מעצם זה שהוא אמר שהוא יעשה משהו אחר. כך שבעצם לא הייתי אומר היום שהוא 'הנוכל המרהיב'. הוא אפילו לא כזה ערמומי כמו שהיה נראה באותו רגע ראשוני".
השנה מציינים עשרים שנה לאיחוד מוניקה סקס ב-2020. בפרספקטיבה של עשרים שנה, איך אתה מסתכל על פירוק הלהקה והחזרה לפעילות?
"בגדול, אני מאוד שמח שהלהקה חזרה, המשיכה מאז עוד עשרים שנה ובזמן הזה עשינו עוד חמישה אלבומים. זה מצחיק, אנחנו נחשבים ל'להקה מהניינטיז' אבל יש לנו רק אלבום אחד מהניינטיז ועוד חמישה אלבומים מהמאה ה-21. 'גשם חזק', 'איש קש', 'מספיק בנאדם', 'שנים חסומות', 'השמלה ממדריד', 'מנגינה', 'רמקולים' - כל אלה שירים מהמאה ה-21, שבה עשינו יותר והשארנו יותר. אני מאוד מרגיש בר מזל שאנחנו מצליחים להחזיק את הדבר הזה חי ויצירתי. אני לא רואה המון להקות והרכבים שגם שרדו וגם הצליחו לעשות אלבומים חדשים וללכת לכיוונים קצת אחרים מדי פעם. זה בעיקר בגלל שיש לי שותפים שכל אחד מהם הוא יוצר בפני עצמו, אז איכשהו האנרגיה המשותפת הזאת ביחד מתכנסת למשהו אחת לאיזה שנתיים שלוש".
להקת מטאליקה הלכה פעם ביחד לפסיכולוג. אם מוניקה סקס הייתה עושה זאת גם, מה המפגש הזה היה מציף בדינמיקה ביניכם?
"לא הלכנו ביחד כלהקה לטיפול פסיכולוגי, אבל זה רעיון מצוין. עם השנים, התקשורת שלנו נהייתה יותר קלה ויותר טובה. זה קצת כמו אצל זוג שנשוי הרבה שנים, למדנו מה חשוב לכל אחד, ואיפה כל אחד בא לידי ביטוי. בתקופה שגרנו ביחד בניו יורק, הלהקה התפרקה על כל מיני ויכוחים בהם לא שמענו אחד את השני, עד לרמת שולחן מתהפך במטבח. דברים עפים. מן הסתם עשינו דרך ארוכה מאז. היום התקשורת בינינו הרבה יותר טובה. השקענו הרבה עבודה גם בדבר הזה, הרבה מאוד שיחות. הלהקה זה משהו שאנחנו לא לוקחים כמובן מאליו. אם היינו לוקחים אותה כמובן מאליו היא היתה מתפרקת.
"יש לנו מין שילוב כזה, שגורם לאורך חיים ללהקה", מוסיף סובול, "שחר הוא בן אדם מאוד עירני בחיים. לי יש נטיה יותר להירדם. שחר מאוד חסר מנוחה, בקטע טוב, הוא תמיד חייב שיקרה משהו, אחרת הוא מרגיש כאילו הלהקה נמצאת במוות קליני, ולכן הוא כל הזמן יוזם וזה אחד הסודות לזה שהלהקה ממשיכה לפעול וליצור. שחר די דורש את זה מאיתנו באיזשהו מקום. פיטר הוא הבן אדם שיודע ליצור את האווירה הנכונה בלהקה. מעבר לזה שהוא כישרון יוצא דופן, הוא בן אדם מאוד מאוד נעים, ויודע ליצור אווירה נעימה. זה פחות הקטע שלי ושל שחר, נראה לי. זה גם אספקט חשוב באורך החיים של הלהקה. גם ספי אפרתי הוא בן אדם מאוד לא דרמה קווין. ואני, תבין, לא מבקשים ממני יותר מדי, חוץ מלהביא כמה שירים חדשים אחת לאיזה שנתיים".