נזירה קוטלת, פארק מזמר ועוקץ מול מצלמות הטלוויזיה: סקירת סדרות חדשות

השפעתה של "באפי קוטלת הערפדים" על הטלוויזיה שהגיעה אחריה בלתי ניתנת לכימות. לא רק במתחם הצר של סדרות ערפדים ושאר יצורים מאיימים, אלא באופן כללי - בגיבורה הנשית שאינה מובנת מאליה, בחתירה תחת המוסכמות התסריטאיות המוכרות, בהתכה המושלמת בין סוגות שונות כמו דרמה וקומדיה וסדרות נעורים ומלחמות בשדים.

אפשר אם כן למתוח קו בין "באפי" לבין רבות מהסדרות שהגיעו ב-23 השנים שחלפו מאז שעלתה, אבל מעטות נטלו ממנה השראה כה מובהקת כשם שעושה "נזירה לוחמת", סדרת הפנטזיה החדשה של נטפליקס. היא מגוללת את סיפורה של אווה (אלבה בטיסטה, שמזכירה את ניב סולטן, משמע גם את אליסיה ויקנדר, ונראית כמו כוכבת בהתהוות), צעירה יתומה שמתעוררת בחדר מתים מגלה שיש לה כוחות-על בזכות הילה שהוכנסה לגופה. הגורם הזר בגופה הופך אותה ל"נבחרת", ועכשיו היא מתבקשת להיות חלק מארגון צללים של נזירות ציידות (וקוטלות!) שדים שבראשן כומר.

כלומר, יש לנו כאן צעירה נבחרת שמגיעה בכל פעם שקודמתה נספית, קבוצת חברות שמלוות אותה במעלליה וגבר שמדריך אותה ואמון על הכשרתה. הטון של הסדרה מקפיד לשמור על קלילות (מה שמתבטא גם באורך הפרקים המבורך, שבדרך כלל נע סביבות ארבעים הדקות), והעלילה נהנית לעשות את הדבר הבלתי-צפוי כל אימת שמתאפשר לה. יש בכך משהו מאוד יאה, כי עד כמה ש"נזירה לוחמת" מעלה על הדעת את "באפי", גדולתה של הקלאסיקה ההיא הייתה המקוריות ששפעה ממנה; וגם כאן - על אף כל ההשאלות הברורות - "נזירה לוחמת" מפגינה תכופות ברק לגמרי עצמאי.

ובעיקר, אם היה חשש שזו תהיה עוד סדרה על מסדרים עתיקים, כתבים סודיים ושדים עשויי לבה, "נזירה לוחמת" מבהירה שהעיקר בה הוא היחסים בין הדמויות. יש לא מעט מהן, ולא כולן זוכות להעמקה ראויה בעשרת פרקי העונה הראשונה, כמו גם קווי עלילות מסקרנים שלא תמיד מגיעים לפרקם, מה שנראה מכוון על מנת להשאיר חלק מהסיפור להמשך (עונה שנייה לא הוזמנה רשמית, נקווה שזה יקרה). למעשה, הסדרה מחזיקה כל כך הרבה כדורים באוויר עד שהיא מותירה אותנו עם תחושה שיש לה המון כיוונים ללכת אליהם, הן בכל הנוגע לפן המיתולוגי והן בפן הארצי.

מה שמשמח הוא שהתחושה הזו לא מתסכלת אלא מבטיחה, כי העונה משתפרת ככל שהיא מתקדמת, ואפילו גירוד פני השטח מניב רגעים יפים וחיבורים שאינם מובנים מאליהם בין הדמויות. הסדרה מסמנת דווקא את אווה כנושאת ההילה כי לבה הגדול הופך אותה למנהיגה טבעית. ממש כמוה, גם "נזירה לוחמת" חמודה, כובשת והומה מלב.


מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

על גליו של "המילטון", שאמנם לא שודר בארץ אבל נתזיו הגיעו עד אלינו, שווה להתעכב על קומדיית האנימציה המוזיקלית של אפל טיוי פלוס, ששניים ממדבביה - לזלי אודום ג'וניור ודויד דיגס - נמנים על הקאסט המקורי של המחזמר על קורותיו של אלכסנדר המילטון. הסדרה, שיצר לורן בושארד, יוצר "Bob's Burgers", יחד עם ג'וש גד ונורה סמית', עוקבת אחר משפחת טילרמן שמתגוררת בסנטרל פארק בניו יורק, מאחר שהאב אחראי על תחזוק המקום. באחד ממגדלי היוקרה ממול מתגוררת בטסי, זקנה עשירה ומרושעת ששונאת את הפארק וזוממת לפנות אותו לטובת פרויקט נדל"ן, עניין שאם המשפחה, השואפת להיות עיתונאית חוקרת, עולה על עקבותיו.

לאחרונה "סנטרל פארק" עלתה לכותרות כאשר קריסטן בל, שבעונה הראשונה מדבבת את הבת מולי, הודיעה שתחדל לעשות זאת מאחר שהדמות חצי-שחורה, כחלק מחשבון הנפש שהוליווד עושה לנוכח הגזענות המובנית בארצות הברית (היא תקבל תפקיד אחר בעונה השנייה). חברה ל"לשבור את הקרח" ג'וש גד מדבב את דמות המספר של "סנטרל פארק", ומלבד אלה נמצאים כאן גם קתרין האן ("טרנספרנט") כאם המשפחה, אודום ג'וניור הוא אבי המשפחה, טיטוס בורג'ס ("קימי שמידט") מגלם את הילד קול, סטנלי טוצ'י הוא בטסי, ואילו דיגס הוא העוזרת הממורמרת שלה הלן שמחכה למותה כדי לרשת את הונה. בין המוזיקאים שתרמו לסדרה שירים נמנים שרה ברייליס, פיונה אפל, סינדי לאופר, איימי מאן ומייגן טריינור, אבל הכותבות העיקריות הן קייט אנדרסון ואליסה סמסל, האחראיות על השירים בסרט הקצר המעיק "לשבור את הקרח - ההרפתקה של אולף", אף הוא כמובן עם גד ובל.

הפלרטוט בין הנאמברים המוזיקלים - ארבעה כאלה מדי פרק - לבין העלילה הוא איזון עדין ש"סנטרל פארק" מהלכת עליו בקביעות, לא תמיד בהצלחה, בפרט כשהשיר עוצר את העלילה במקום להיות חלק ממנה. לא פעם זה מאולץ, קצת מייגע, ובאופן אירוני פוגע בקצב. אולי ארבעה שירים ב-25 דקות הם מחויבות גדולה מדי. נוסף לצורך באיזון בחזית הזו, לפעמים עולה התחושה שמוטב היה לסדרה להתמקד פשוט בקורותיה של הטילרמנים בלי סיפור-העל שכולל את הניסיון לפגוע בפארק. זו בעיקר עדות לחמידות הגדולה של בני המשפחה, שני ילדים חנונים ושני הורים שמנסים כמיטב יכולתם.

למרות ההסתייגויות, רוב הזמן "סנטרל פארק" מצחיקה ומתוקה כפי שהיא. השירים חכמים וקליטים, מלאי משחקי מילים (התרגום המצוין של גלית אקסלרד מתמודד איתם בהצלחה מרשימה), וכדרכו של הז'אנר - פותחים פתח לנפשן של הדמויות. לא כל השירים נשארים גם לאחר הצפייה, אבל חלקם בהחלט כן. עד היום אני מפזם את "Own It" מעורר ההשראה מהפרק הראשון. בכלל, "מעורר השראה" הוא מושג שמגדיר יפה את "סנטרל פארק" - סדרה עם לב רחב ואהבת אדם וטבע, שהסיפור שהיא מזמרת מהדהד בעוצמה גדולה במיוחד דווקא בימי הקורונה: אנשים טובים מבקשים לשמור על חלקת האלוהים שלהם, על המרחב הפתוח והמכיל, נגד כוחות שמנסים לחבל בה.

ב-2018 חזר הבמאי הבריטי סטיבן פרירס לטלוויזיה אחרי שנים רבות של עבודה קולנועית מהוללת, והניב את המיני-סדרה המלבבת "שערורייה אנגלית במיוחד" (הזמינה ב-yes), שיצר ראסל ט' דיוויס ("השנים") בכיכובם של יו גרנט ובן ווישו. שנתיים אחרי כן פרירס מנצח על שערוריה אנגלית נוספת במיני-סדרה, אף היא בת שלושה פרקים. "Quiz", שכתב ג'יימס גרהם ("Brexit: The Uncivil War") על פי המחזה שלו באותו שם, חוזרת אל סיפור ניסיון ההונאה ב"מי רוצה להיות מיליונר", כאשר צ'ארלס ודיאנה אינגרם הואשמו כי רימו את דרכם אל הפרס הגדול. את בני הזוג הסוררים מגלמים מתיו מקפיידן ("יורשים") ושאן קליפורד ("פליבג"), ולצדם מייקל שין ("הטובות לקרב", "בשורות טובות") המגלם את המנחה כריס טראנט.

כמו שניתן לצפות בהתחשב בכל העוסקים במלאכה, "Quiz" - שלפי שעה לא זמינה בישראל - מהנה ומעניינת, נהנית ממשחק מצוין ובימוי סוחף ונוצץ. במובנים הכי בסיסיים, מרתק להיכנס למנגנונים של סיפור ההצלחה של "מי רוצה להיות מיליונר" בתחילת דרכה, להיחשף למעריצים השרופים שלמדו שיטות שונות לגבור על המערכת, ויצרו מערך שלם בניסיון - שהצליח - לעזור זה לזה להגיע אל הכיסא הרם.

אבל אחרי כל זה, מעלתה העיקרית של "Quiz" מתבררת ככל שהיא מתקדמת - התסריט של גרהם. הוא בונה את הסיפור כמעשה נוכלות עם כל המרכיבים של הז'אנר, כולל השנינות המתבקשת והאווירה הקלילה - בכל זאת, אף אחד לא מת כאן, בסך הכל מדובר במבצע עוקץ. אבל בה בעת גרהם מערים גם עלינו הצופים. לא ניכנס לפרטים כדי להימנע מספוילרים, אבל הדרך שבה הוא חושף בפנינו את הסיפור מזכירה קוסם שגורם לנו להתרכז בידו האחת כדי לשטות בנו באמצעות האחרת.

בכך "Quiz" מעוררת מחשבה לא רק בנוגע למקרה האמיתי שהיווה לה השראה, אלא גם בכוחו של הספקטקל הטלוויזיוני, זה שהפך את "מיליונר" להצלחת ענק, וכנגזרת ממנו גם כוחו של השואו בבית המשפט המשמש כמסגרת לעלילת הסדרה. עד כמה קל להציג משהו או מישהו בצורה מסוימת ולהתעלם לחלוטין מיתר המורכבויות שלו. ובעיקר, בין השורות ומעליהן, בפיקחות רבה מזכירים גרהם ו-"Quiz" עד כמה רצוי לקחת בערבון מוגבל את המשפט "מבוסס על מקרה אמיתי".