מסיבת סוף המאה: הספקנו לראות את סחרוף מופיע רגע לפני שהשאלטר יורד

(בווידאו למעלה: שיר של סחרוף עם אהוד בנאי, שנת 2017)

העיר - עיר של קיץ, ובתל אביב אין כלום. עוד לא יבש הדיו על מתווה החזרה של עולם התרבות ממשבר הקורונה, וכבר החרב הונפה מחדש עם הוראת סגירה מיידית של אולמות ומוסדות שחלקם לא הספיקו אפילו להיפתח. כן, זה כבר זמן מה נראה רע מאוד, עם יותר ערפל מאשר קרקע בטוחה, אבל התקווה הקלושה של מאות אלפי עובדים בענף התרבות שניתן יהיה פשוט להניח מאחור את ארבעת החודשים האחרונים ולהצליח לשקם לאט לאט את עולמם - נגוזה בבת אחת אתמול עם החלטת הממשלה. מתי יהיה טוב? אולי כשיהיה חם על הירח.

ועכשיו נפקחת לאורך הדרך, והיא מצביעה לכיוון אחד, והיעד הוא למטה. ככל הנראה, תוקפן של ההגבלות החדשות ייכנס לתוקף רק היום, אז הציבור הרוויח שעות אחרונות של אירועי תרבות לפני שהחגיגה נגמרת. ההזדמנות הבולטת מבין אלה שנערכו בכל זאת אמש בתל אביב הייתה ההופעה של ברי סחרוף ברדינג 3. מסיבת סיום, או, אם תרצו, מסיבת סוף המאה. גרסה מעודכנת של השיר האהוב בטח תבטיח: "אצלנו תקבל מטוש ומסיכה". זה כמובן יהיה השיר שאיתו יפתח סחרוף את המופע.

מה שבימים רגילים מפוצץ אולמות, בימי קורונה מושך פחות, ואפילו מוזיקאי כל-ישראלי כמו סחרוף אינו חסין. שעה וחצי אחרי פתיחת הדלתות ברדינג ג' בתל אביב, ורק הכיסאות במפלס התחתון מלאים יחסית, והיציעים מלאים בכיסאות ריקים. עד שההופעה מתחילה ממש האולם עוד מתמלא לפחות בשביל שבחשיכה הוא ייראה מכובד. בימים רגילים, מן הסתם, התפוסה כאן גדולה בהרבה.

לא הספקתי לצפות בהופעה מאז החזרה לפעילות, כך שזאת הייתה גם הזדמנות להתרשם מעידן הקורונה החדש בתרבות בפעולה. איך לומר: זה לא ממש רוקנרול, אבל זה מה שיש. עיקרי התו הסגול מוקרנים כאן על המסכים, ועל הנוכחים נאסר לעמוד ולרקוד, וכמובן להוריד מסיכה. מספר הכסא שלי נשמר עם פרטי תעודת הזהות, למקרה שהמועדון - או שב"כ - ייאלצו לומר ששהיתי בקרבת חולה מאומת. מקפידים גם על הפרדה של כיסא בין כל קפסולה של אורחים. עוד חוזר הבידוד.

כשסחרוף עולה על הבמה סביב עשר בלילה, הוא פותח בנאום קצר - עניין חריג לאמן כה שתקן, שכפי שיודע כל ישראלי שראה אותו מופיע, כמעט לא מדבר עם הקהל. הוא מודה לקהל שכן הגיע, צוחק שזו הופעה היסטורית, ומספר שכשמנהלו ניצן זעירא אמר לו לפני כמה חודשים שיש סיכוי שהוא יצטרך להופיע מול קהל במסיכות, הוא אמר לו "אין סיכוי שאני מופיע ככה", והנה: המציאות חזקה יותר. כשהוא מזכיר לקהל את שלל האיסורים וההנחיות, הקהל משיב בקריאות בוז - כנראה היחידות שנשמעו בהופעה של סחרוף מזה עשורים.

הקהל רוצה לזוז. הוא הגיע למועדון כדי לשמוח ולהשתחרר, לפרוק בשמחה את מה שמסובך יותר לפרוק בחוץ, בטח בעידן של משטור והגבלות. "הרוח האנושית בסוף חופשייה, אדם בנוי לחופש ולחירות ואנחנו צריכים לשחרר את עצמנו", אומרת לי אחרי ההופעה כרמל, תושבת תל אביב שהגיעה למופע כמעט במקרה ועל כל פנים ללא חשש מהקורונה, ומדגישה עד כמה זה רלוונטי להופעה של סחרוף בעיניה: "הוא משוחרר, והוא משחרר אותך גם". הדברים האלה משקפים היטב את האווירה במקום. זה מה שהקהל שילם עליו, זה מה שהוא דרש.

אפשר לקבל ולהבין את ההנחיות בשכל, אבל הנפש תמיד רוצה לרקוד כשיש לה הזדמנות. והקהל הוא חכם: הוא מצליח לרקוד על הכיסאות בלי לעמוד, להצביע בישיבה לעבר הבמה. יש מי שמנצלים את המסלול עד לבר שבמרכז האולם או לפינת העישון שבחוץ כדי לרקוד לרגע. יש גם כמה שלא עוצרים את עצמם וקמים מדי פעם לרקוד בכל זאת, עד שמאבטחי המועדון מבקשים מהם לשבת.

זאת בעצם הייתה הופעת יום הולדת, כי ברי סחרוף הוא ממש היום בן 63, כבר בעצמו בקבוצת הסיכון, ואיכשהו, בגלל הנסיבות והתקנות, הוא היחיד באולם שממש רוקד. הוא עושה את זה באופן מופגן, יותר מבדרך כלל, והיום זה גם נחוץ מתמיד. זה חשוב, כי בשביל האנשים שבאו לראות אותו אתמול הוא לא היה סתם פרפורמר. הוא סמל ליציבות בעולם מתפורר. מגיפה, אסון, בחירות - הם יכולים לסמוך עליו שהגיטרה שלו תצא יחד איתם למלחמה גם בעיניים עצומות. כמו שאומרים, זאת אמונה עיוורת.

הכול כבר נאמר על היכולות של סחרוף ועל התכונות שהפכו לקונצנזוס, אבל חייבים להדגיש שהכול נכון: גם אתמול, זאת הייתה תצוגת תכלית של מאסטר גאון. סחרוף יחד עם נגניו ומלוויו, חלקם מלווה אותו שנים - שי צברי, גידי רז, יונתן דסקל, אורן לוטנברג, ניר מנצור ובנו הנדלר - שכללו עם השנים את האסתטיקה שלהם עד לרמה הגבוהה ביותר, שכבר נשמעת כמו הרגל חסר מאמץ. גם בפעם הקודמת שראיתי אותו בהרכב דומה, בחגיגות ה-20 ל"נגיעות" - אלבומו השלם ביותר - נדמה שהשירים שלו מצאו את החליפה היפה ביותר שיש, שכבה על גבי שכבה של סאונד מהפנט. אולי העובדה שזו בכל זאת הייתה הופעה יוצאת דופן מבחינת הנסיבות הוציאה מההרכב תוצאות אפילו טובות מהרגיל.

הסט-ליסט היה שמח. בהופעה כזאת, זה בכלל לא משנה אם זה "יש יש יש" מ"האחר" המהורהר, "הפוך" של פורטיסחרוף הבועט או "ככה זה" שאי אפשר בלעדיו - כולם מבוצעים באותה רמת מחויבות ואנרגיה, שממש חיכתה להתפוצץ בחדר, שמלא בחיוכים מקיר לקיר, עניין ראוי לציון בתקופה כל כך רעה מבחינה קולקטיבית.

ובסוף החדר באמת התפוצץ. איפהשהו לקראת סוף ההופעה, באזור "בואי הביתה" וללא ספק עם "כמה יוסי", "שלום לך דודי" ו"אין קץ לילדות", יותר ויותר אנשים התקשו לעצור את עצמם מלרקוד, אולי מתוך הבנה שזו כנראה הפעם האחרונה לעוד הרבה זמן. אלו היו רגעים מיוחדים של התעלות, שהורגשה באולם בעוצמות גבוהות במיוחד.

הם גם דרשו הדרן, ואחרי דקות ארוכות של מחיאות כפיים וקריאות - הם קיבלו, והשיבו בשירת "היום יום הולדת" לחתן השמחה הנבוך שקיבל גם זר פרחים. סחרוף עוד נתן את "לב שלם", "לווי אותי" (בביצוע צברי) ו"עיר מקלט" של אהוד בנאי, שהסתיים כרגיל בנגינת "התקווה" - ועוד לפני שהספיק לרדת קרא ללהקה לתת בכל זאת נאמבר אחד אחרון - "חלליות". מדהים שאקספוזיציה כמו "על אדמה רטובה ללא מעקה" נשמעת תמיד אקטואלית.

סחרוף הודה שוב לקהל, והבטיח שאת הערב הזה הוא לא ישכח. נראה היה שהוא מתקשה להיפרד מהבמה, מהקהל, מהאנרגיה המחשמלת שרק הופעה חיה טובה יכולה לספק. אני בטוח שהקהל הרגיש כמוהו. כל מי שהיה שם אתמול יודע: אין למופעים תחליף, ופשוט מוכרחים לשמור חמצן לאמנים ולמוסדות שמספקים את הכוחות האלה. זה עניין של ביטחון לאומי, וגם בקרב הזה - לא רק הבריאותי - אסור לנו להפסיד.