זה היה סוף שבוע עגום להיות בו אזרח ישראלי שצופה בטלוויזיה. ארבע תחנות מאוסות בשידורי סוף השבוע מלמדות, תקלה אחרי תקלה, כמה מזלזלים בנו. פוליטיקאים, שוטרים, אנשי תקשורת - לא סופרים את הציבור.
א. אל הפינה הפופולרית "הוצא מדעתם את שרי הממשלה המנותקים" אצל אופירה וברקוביץ' הגיעה השרה לאיכות הסביבה גילה גמליאל. בריאיון רצוף פנינים, בניסיון כושל להסביר למה המפלגה שלה הופכת את השולחן ולמה מופר בגסות הסכם קואליציוני חתום, גמליאל הסבירה שלמרות שנחתם הסכם, "לא צריך להיצמד לטקסט". אי אפשר להמציא את זה. אפילו אסייג וברקוביץ' נקרעו לה מצחוק בפנים. קשה להאשים אותם.
זה אפילו לא "אמירה עקרונית נכונה לשעתה" מבית היוצר של גנץ, זאת דרגה חדשה של זלזול באינטליגנציה. לא בכל יום שרה בישראל מודה בפרהסיה שהמילה שלה לא שווה כלום. שאפו על השקיפות.
ב. בערב, "אולפן שישי", ניתן היה לצפות בפאנל הפרשנים המאוחד, הרמוני מתמיד - עד שהערה של עורך ישראל היום בועז ביסמוט הקפיצה את רוני דניאל, והערה אחרת הקפיצה אחר כך את גיא פלג, במה שהוביל לחילופי דברים מכוערים בין שני אנשים שעל פניו נראה שמתעבים זה את זה. בין "אנחנו יודעים איך נראה העיתון שאתה עורך" ובין "אני משבץ פולואים לכתבות שלך במדורי הרכילות", הגנון הטלוויזיוני הקפיד על רמה נמוכה.
צופה נורמלי יתהה מה הטעם מלכתחילה, הרי עורכי "אולפן שישי" מכירים היטב את הדינמיקה שמתרחשת בהרכב הזה. ככלות הכול, זאת לא הפעם הראשונה שזה נגמר בעקיצות הדדיות מתחת לחגורה. לכן אין אלא להסיק שזה בדיוק מה שקברניטי המערכת רוצים לעורר, שהמריבות האלה הם מה שמנסים למכור לנו: ניסיון גלוי של מערכת עיתונאית לירות לעצמה ברגל, ולאפשר למשתתפים לבזות אחד את השני - ובעיקר את הצופים - בשידור חי. זה לא באג - זה פיצ'ר, שמוכר השלכת עפר הדדית כ"איזון". בפעם הראשונה זאת מבוכה טלוויזיונית, בפעם המי יודע כמה אפשר לוותר ברגע שהם מתחילים לריב ולהעביר ערוץ.
ג. כעבור יממה, שר החוץ גבי אשכנזי הגיע לתכנית "פגוש את העיתונות". באופן מדהים, במסגרת הספין התורן והזלזול העמוק הנלווה לכך, דוברי הליכוד מיהרו להוציא בסופו תגובה שמאשימה שאשכנזי - שימו לב - "סרב להתייחס" למשהו שכלל לא נשאל עליו אפילו, עם פירוט של הספין. רינה מצליח הסבירה שזאת כנראה תגובה שהוכנה עוד לפני השידור. אשכנזי ניסה לתהות לשווא מה הקשר.
ובאמת, מה הקשר? מילא הדוברים הפוליטיים שממהרים לזרוק בוץ. קשה להגיד שזה מפתיע באקלים הפוליטי שבו אנחנו חיים. השאלה היא למה מצליח טרחה להפיץ ולהביא לשידור ספין לא רלוונטי בתגובה שלא רלוונטית למה שנאמר? הכול על אוטומט? בסחרור הפוליטי הנוכחי, כשכל כך חשוב להפריד עובדות ומסר של קמפיין לעתיד, מצליח נפלה בפח וצופיה איתה.
ד. הערב בא לסיומו עם ההפגנות הקבועות בבלפור. הרשת בערה מסרטונים שמתעדים אלימות משטרתית, בזמן ששלושת הערוצים המשיכו לשדר כרגיל "הישרדות", "בית הספר למוזיקה" ושידור חוזר של "מנאייכ", והכריזו על עצמם פעם נוספת ככלי תקשורת לא רלוונטיים לסיקור התופעה.
אחד הסרטונים עורר זעם מיוחד: זה שמתעד סגן ניצב במשטרה תוקף מפגינים - בצורה שאי אפשר להצדיק בשום אופן - מזעזע ומקומם. לא משנה מה מפגין עושה, אלימות משטרתית כזמו שנראתה בסרטון היא פסולה. אי אפשר להישאר אדישים כלפי הרגע הזה, או כלפי תיעודים קשים אחרים מהאירוע, שהצביעו לכאורה על שימוש מוגזם בכוח כלפי מפגינים, כשהמילה מוגזם היא מילת המפתח.
הכתבים בשטח דרשו תשובות מהקצינים, רק כדי לגלות שאף אחד מהם לא מספיק צנוע כדי להגיד: יכול להיות שהכוח היה מוגזם, יכול להיות שטעינו בניהול האירוע, יכול להיות שהיינו צריכים להגיב אחרת. יכול להיות שהייתה טעות נקודתית אפילו בשיקול הדעת. לא. שום דבר מהסוג הזה. בחלק מהערוצים המרכזיים, אולי אפילו בשלושתם, הקפידו בצדק מוחלט להקרין במקביל לראיונות את הסרטונים עצמם, כדי שניתן יהיה לשפוט. אחד הקצינים הסכים להודות ש"הפעלת כוח זה משהו שלא נראה טוב". אה. כי זאת הבעיה. שאלה של פוטוגניות.
ספינים, מריבות סרק, תגובות שמניחות שכולם מטומטמים, סרטונים מחרידים. בסוף שבוע כזה, קשה מאוד להחליט מהו הרגע הגרוע ביותר בטלוויזיה. והדבר הכי נורא? שזה מרגיש רגיל לגמרי.