כאשר העונה הראשונה של "הבנים" הגיעה ביולי 2019 אל אמזון פריים וידאו, זה קרה בעיתוי המושלם. "הנוקמים: סוף המשחק" אך זה הפך לסרט המרוויח ביותר בכל הזמנים, מין סטאמפה על עשור פלוס שבו גיבורי-העל השתלטו על תרבות הפופ. לעומת דיסני שהקפידה על בידור נקי לכל המשפחה, "הבנים" הציגה עולם שבו גיבורי-על קיימים באמת, וזה הרבה - הרבה - יותר מלוכלך, מדמם ועמוס בניבולי פה מטונפים. הכי לא סרט לכל המשפחה.
עיתוי הוא הכול, כך אומרים, אך מתברר שהעונה הראשונה של "הבנים" מעולה גם כשמתרחקים ממועד העלייה המקורי שלה. לקראת העונה השנייה צפיתי שוב בשמונת הפרקים הראשונים. זכרתי שהיא מעולה, מן הסתם, אבל לא ציפיתי ליהנות ממנה ממש כמו בפעם הראשונה. גם בלי אלמנט ההפתעה הראשוני, הכול בה עובד היטב. הסאטירה, הסיפור, רגעי ההלם, הצחוק, הרגש.
לא בכדי הפכה לסדרה הכי מצליחה של אמזון פריים וידאו, עד כדי כך שלראשונה בתולדות שירות הסטרימינג הוא ינסה - ומן הסתם יצליח - למשוך את ההצלחה לאורך יותר זמן. העונה השנייה לא תשוחרר בבת אחת: שלושה פרקים עולים היום (שישי), השאר יגיעו מדי שבוע. נוסף לכך היא תלווה כל פעם בתכנית פאנל נלווית, "Inside The Boys" שתארח את כוכבי הסדרה ויוצריה לשיחה על אירועי השבוע.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
שמונת הפרקים החדשים (כולם נשלחו מראש לביקורת) חוזרים אל הגיבורים, אם אפשר לקרוא להם כך, זמן מה אחרי אירועי העונה הראשונה. "הבנים", כולל קימיקו, מסתתרים ביחד במחתרת. בעבר החיכוכים ביניהם היו מאפיין משמעותי במערכת היחסים שלהם, אבל הפעם הזו שונה. הם מבוקשים, משפחותיהם נלקחו לתכנית להגנת עדים - אין להם איש מלבד זה את זה, מה שמקרב ביניהם. עוזרת גם העובדה שהגורם הכי מלהיט בחבורה איננו. בוצ'ר (קרל אורבן), המנהיג, נעדר מאז שהלך להתעמת עם הומלנדר (אנטוני סטאר) ואז נלקח על ידו כדי להיווכח שרעייתו (שאנטל וון סאנטן) עודנה בחיים שמונה שנים אחרי שנעלמה בלי זכר.
בינתיים במגדל "ווט", את מקומו של טרנסלוסנט המנוח תופסת סטורמפרונט (Stormfront, בגילומה של איה קאש מ"הכי גרועים שיש"), גיבורה שנדמה כי כוחותיה אינם רחוקים מאלה של הומלנדר. כוח פיזי עצום, יכולת תעופה ואפילו חסינות מפני כמה מכוחותיו של הומלנדר. אבל הדבר הכי מעניין בסטורמפרונט הוא לאו דווקא כוחותיה. אם לסטארלייט נדרש זמן רב מאז שהצטרפה לשביעיה ועד שחרגה מהתסריטים שניתנו לה, הגיבורה החדשה עושה את זה מיד כשהיא מגיעה. היא לא מהססת ללעוג ליד שמאכילה אותה, לשים זין על איך שהיא נתפסת בעיני אחרים, ובאופן כללי להפגין מחשבה עצמאית. עבור סטארלייט, שעד כה המודל לחיקוי שלה בשביעיה, המלכה מייב, הפגינה בעיקר לאות, סטורמפרונט היא משב רוח מרענן. לעומת זאת בשביל הומלנדר, שרצח את מדלן סטילוול (אליזבת' שו), אמו הרוחנית ואהובתו - התוספת החדשה לצוות היא מיזוג בין איום לבין משהו שונה לגמרי, מעורר סקרנות.
זה רק קצה הקרחון ממה שקורה בעונה השנייה. כמו בפעם הקודמת, גם הפעם "הבנים" מלהטטת עם המון כדורים באוויר - שלל דמויות שכל אחת מהן מביאה זווית אחרת. אלא שאם בעונה הראשונה הריבוי הזה לא פגם במכלול, זה קצת פחות נכון במקרה הזה. הפיזור בה מורגש. כמה מקווי העלילה פשוט תמוהים (בפרט של המעמקים). אחרים מובילים אל מחוזות שאפשר לראות אותם מגיעים ממרחקים. הנסיונות לזעזע באמצעות דם ואלימות וגופים מתפוצצים כבר לא אפקטיביים באותה מידה, אף ש"הבנים" בהחלט מנסה. המון. ויותר מאשר בעבר ניכר כי לא כל הדמויות מפותחות דיין.
המלכה מייב (דומיניק מקאליגוט), למשל. סיפור הרקע שלה - אהבתה לאקסית שלה בלי שבעצם אף אחד ידע על נטייתה המינית - ממשיך לשחק תפקיד ולהתקדם למחוזות מעניינים, ובכל זאת יש הרגשה שהיא נדחקת אל השוליים. אפשר שבמקרה שלה זה בולט במיוחד כי היא אחת הדמויות הכי מסקרנות בסדרה - גיבורה שהחיים הכניעו את האידיאלים שלה ובכל זאת לבה עדיין במקום הנכון, בניגוד לכל יתר חברי השביעיה בעידן שלפני סטארלייט. כך או כך, יש בעונה הזו מספר רגעים בכיכובה של מייב שקשה לא להצטער על כך שהדרך אליהם לא מספיק ברורה ומפורטת.
זו בעיה שחלה אפילו על הדמות שבעונה הראשונה הייתה המרתקת מכולן - הומלנדר. אנחנו יודעים שהוא עמוס סתירות. גדל כילד מעבדה בלי משפחה, עורג לאם, היצור הכי חזק ומואדר בעולם שהוא גם פסיכופת רצחני בלי שום עניין בחיי אדם. בהיעדר דמות כמו סטילוול שתאזן אותו, גם הומלנדר וגם הסדרה יוצאים מאיפוס במידת מסוימת, מה שמוביל לכמה בחירות עלילתיות שאין מאחוריהן נימוק מספק. אפשר היה לקוות שהחיבור החדש עם בנו ריאן (בגילומו המצוין של קמרון קרובטי, המוכר כאחד מהתאומים של סלסט ב"שקרים קטנים גדולים") יציף את ילדותו הנוראית של הומלנדר, בפרט מאחר שהילד הרגיש והחמוד הוא גרסה של מה שאביו יכול היה להיות בנסיבות אחרות. זה לא ממש קורה.
גם בהשקפה רחבה יותר העונה השנייה נופלת מקודמתה. הנימות הביקורתיות שלה היו גלויות גם בעבר, כוונו כלפי תרבות התאגידים נטולת הנשמה א-לה דיסני - או אמזון, שבה משודרת הסדרה. "הבנים" הראתה לנו את בית החרושת להכנת כוכבים, וכמתבקש היה זה תהליך ציני, דורסני ומגעיל. הפעם הסדרה מכוונת אל משהו נרחב יותר: גזענות באמריקה, ועושה זאת עם הרבה פחות תחכום. מובן שמתבקש למתוח קו בין האיש הכי חזק בעולמה של הסדרה לבין מי שנחשב לאיש הכי רב עוצמה בעולם האמיתי, אבל טראמפ הוא עדיין לא הומלנדר. הניסיון לשקף ב"הבנים" את שנאת הזרים שהנשיא האמריקאי ליבה במציאות שלנו נעשה בצורה גמלונית, נעדרת ניואנסים, כמעט כלאחר יד.
ואפילו כך, גם בעונה השנייה "הבנים" היא אחת הסדרות המענגות, פיקחיות ומפתיעות בטלוויזיה. המשחק עדיין מעולה, הן של הקאסט הקבוע והן של שלל מצטרפים ואורחים חדשים, דוגמת ג'ון נובל ("פרינג'"), גוראן וישניץ' ("ER"), וכן מעט יותר זמן מסך ובשר לג'יאנקרלו אספוזיטו ("שובר שורות") בתפקיד מנכ"ל "ווט". האפקטים מדהימים גם הפעם והיצירתיות במראות הזוועה מעוררת השתאות.
וחרף המעידות בתסריט, הוא עדיין עמוס הברקות. מצד אחד "הבנים" יורה שלל חצים מושחזים כלפי תרבות גיבורי-העל (סצנת האשכבה של טרנסלוסנט קורעת מצחוק; המקבילות האקראיות שלה לדרדוויל ולהוקאיי מ"הנוקמים" - אפרופו חצים - מעולות), דיסני (הכירו את שירות הסטרימינג "ווט פלוס", המלא בתכנים קידומיים) ואפילו הכנסייה הסיינטולוגית. מצד שני היא משופעת בלב שמונע ממנה להפוך בעצמה למוצר מהונדס וציני.
היחסים בין אנני (ארין מוריארטי) ויואי (ג'ק קווייד), שהוכתמו אחרי שגילתה כי בעצם ניצל אותה במשך כל היכרותם, עדיין קיימים על אש קטנה ועדיין מתוקים עד מאוד. השניים מנסים לשמר קשר אמיתי וכן משני צדי המתרס ובסבך של אינטרסים ואינטריגות, וזה חיוני לנו כשם שזה חיוני להם. יואי משמש גם סמן רגשי חשוב בכל הנוגע לבוצ'ר. זה אמנם נעשה באופן קצת בוטה, אבל הסדרה חושפת שיש לאנגלי הנרגן סיבות טובות לחבב את הצעיר המדוכא. גם תומר קאפון ממשיך להוכיח שהוא הרבה יותר מהשטאנץ המוכר שלו. החיבור בין פרנצ'י שבגילומו לבין קימיקו (קארן פוקוהרה) מספק אולי את הלב הכי עדין בסדרה שהיא הכול פרט לזה.
כל זה קורה כחלק ממגמה מבורכת בעונה הזו: נבירה עמוקה יותר בעברם של חלק מהגיבורים ושל העולם הזה והתעמתות עמו, כולל במקורותיה של "ווט" ובהיסטוריה של השביעיה. הרבדים האלה, לצד היחסים בין הדמויות שבכל זאת זוכות לפיתוח משמעותי, הם הרוח במפרשי "הבנים" בעונה השנייה.