רק מעטים יודעים, שבמשך מספר שנים חי אביו האמריקני של השחקן והיוצר המוערך מעיין בלום כהומלס. "אבא שלי, צ'רלס, חי עד לפני שנתיים כחסר-בית באי תנועה שהוא סוג של חורשה בוורמונט", חושף בלום בריאיון לוואלה! תרבות, "ורמונט קרובה לקנדה, כך שמדובר בקור שיכול להגיע למינוס 20 מעלות. חורפים שלמים הוא ישן בחוץ. אף פעם לא היה לו ממש כסף, גם כשהוא חי בארץ. הוא תמיד אהב מאוד לטייל ובילה חלק מחייו בנדודים. וכשהוא היה נודד הוא התרגל לישון בחוץ, במשך חודשים. לפעמים הייתי עושה חלק מהטיולים האלה איתו. אבל אצלו זה היה ממש הרבה זמן, במשך חודשים, וכשנגמר לו הכסף ונמאס לו מעבודות שחורות כמו להיות נהג מונית, הוא פשוט עבר לגור בחוץ, במקום הטבעי שהוא הרגיש בו בנוח. בהמשך הוא עבר לורמונט, ומה שקרה שהוא גם נהיה מבוגר יותר, וגם היה במקום חדש ולא ידע איך להסתדר בו, אז הוא פשוט נתקע. והוא בילה איזה שלוש שנים בחוץ, באי תנועה הזה".
צ'רלס (צ'אק) הוא אמריקני שהיגר לישראל כמתנדב בקיבוץ, נישא לאמו, שעבדה כמתרגמת מחזות, והם הביאו לעולם את מעיין. הם התגרשו כשמעיין היה בן שנה, וכשמעיין היה בן 18 עזב אביו את ישראל, לא לפני שהספיק לראות את ההצגות שבהן השתתף מעיין בתיכון תלמה ילין. בלום, שגדל כחצי ישראלי וחצי אמריקני, העיד כי המעברים בין הבתים והתרבויות ערערו אותו.
"אבא הוא מעין פליט שנות ה-60", מספר בלום, "הוא עבר את גיל ההתבגרות שלו ממש בשיא תור הסמים הגדול של התקופה, ויש לי חשד סביר שזה גם הותיר בו את חותמו. הבן אדם עשה אסיד מספר לא ידוע של פעמים בהיותו בן עשרה. יש לי עד היום את הכרטיס שלו מוודסטוק שהוא נתן לי, מאורע שלפי הסיפור שלו הוא לא זוכר ממנו כלום כי הוא לקח אל-אס-די ובהה בבוהן שלו כל הזמן שהוא היה שם".
איך הקשיים שעבר אביך בשנים האחרונות כהומלס השפיעו עליך רגשית?
"זה היה מאוד מדאיג, במיוחד בחורף. זה לא רק קושי פיזי. בגלל זה הרבה הומלסים שאתה רואה נראים לא בסדר בראש, זה דופק אותך. דאגתי לו. לא יכולתי לעשות הרבה מפה. לא היה לי כל כך כסף לעזור לו. והוא גם אף פעם לא מבקש כסף. לאחר כמה שנים הוא הצליח להתגבר על זה, וזה די מדהים. כבר שנתיים הוא כבר לא במצב הזה, וקיבל דירה מהמדינה".
הערב (שלישי) חוזרת לעונה שנייה בכאן 11 הסדרה הסאטירית המוערכת שב"ס, המתרחשת בכלא ענבים הדמיוני. בלום מגלם את ניתאי הראל, בעלה של מפקדת הכלא עדי, שמגלמת נעמי לבוב, המצליחה להתמודד עם אסירים, סוהרים וכאוס בעבודתה, אבל נשברת כל פעם בגלל הנעשה בביתה. ניתאי והחברה שמסביבה מצפים ממנה שבנוסף לקריירה שלה היא תהיה זאת שתטפל בכל בעיה עם הילדים או בבית. ניתאי עצמו, הנמצא במשבר גיל הארבעים, מחליט שייעודו האמיתי הוא להיות שוקולטייר.
נעמי לבוב, אשתך בסדרה שגם משתתפת לצדך בתכנית הסאטירית "עד כאן", היא גם חברה שלך במציאות, בנך ובתה חברים אף הם והיו במשפחתון ביחד. זה מכניס את הילדים שלכם קצת לבלבלה, שאתם זוג בסדרה וגם חברים בחיים?
"נכון, נעמי היא חברה שלי ושל תמי אשתי. הם חברים הכי טובים מאז שהיו במשפחתון. בקיץ עשינו מין קייטנה משותפת כזאת. וכך, נעמי היתה גננת של דניאלה בתה, דויד בני, ויעל, הבת של חווה גרבוז (בתו של יאיר גרבוז - ש"ב) שהיתה בשכבה שלי בתלמה ילין במגמת אמנות פלסטית. עשינו גן נודד. הילדים יודעים שאנחנו בטלוויזיה לפעמים, הם לא עושים מזה עניין. דניאלה של נעמי היתה על הסט וישבה מתחת לשולחן בזמן שצילמו. דויד היה באולפן של 'עד כאן', ונורא התלהב מהמצלמות. יותר מעניין את הילדים שלנו מפרץ ההרפתקאות ופחות תכניות שבהן רואים אנשים".
הדמויות שלך ושל נעמי בשב"ס מציפות את התפיסות הסטריאוטיפיות לגבי תפקיד האבא ותפקיד האמא. איך נראית חלוקת הנטל בביתך הפרטי?
"בשב"ס הסטריאוטיפים מוקצנים. במציאות, לתמי ולי אין ממש חלוקה מגדרית בתפקידים. לפעמים אנחנו מתחלקים חצי חצי. אפשר לדעת לפי הריבים בין ההורים אם אתה מתאים לפאנצ'ים של סטנד אפ על זוגיות, 'גברים הם ככה ונשים הם ככה' או אם אתה בעצם האישה בתסריט. לפעמים אני פה ולפעמים אני שם. אני כועס על תמי הרבה פעמים שהיא לא מספיק בבית, שהיא לא שמה לב אליי ולא מדברת איתי. ותמי מתעצבנת עליי הרבה בענייני סדר וניקיון. אנחנו מתחלפים בתפקידים הרבה".
בחודש שעבר עוררה הסדרה הסאטירית "היהודים באים", שבה משחק בלום, סערה ששיאה נרשם בהפגנה של 1,500 איש מול בניין התאגיד בירושלים שטענו שהסדרה פוגעת בערכי היהדות. בעקבות הסערה התאכזב בלום מחבריו הימנים שלא התייצבו להגנת חופש הביטוי של התכנית. "כבר שנים אני שומע טענות של ימנים, על זה שהתקשורת שמאלנית", אומר בלום. "אתה יודע, בוא נהיה כנים, יש הרבה שמאלנים בתקשורת, ויש טענות של ימנים שלא נותנים מספיק פיתחון פה לימנים בתקשורת, ושזו איזושהי צורה ישירה או עקיפה של סתימת פיות לאנשים שהדעה שלהם שונה משלך. היית מצפה מאותם אנשים, שכשמנסים לסתום את הפה לאנשים שדעתם שונה משלהם הם גם יגידו משהו. ולא ראיתי את זה הרבה. אני מאתגר את חבריי הימנים בתקשורת, וברוך השם יש להם יותר ויותר מקום בתקשורת וזה טוב, להגיב יותר כשמנסים לסתום את הפה ל'היהודים באים', ושיתייצבו בשם חופש הביטוי".
הסדרה קיימת כבר שנים, מה גרם לסערה החזקה הזאת להתפרץ דווקא עכשיו?
"הסיבה שזה קורה עכשיו בעוצמה הזאת היא שלתכנית יש יותר תהודה, היא צברה יותר מעריצים העונה, שהיא לדעתי העונה הכי טובה עד עכשיו. הכוח שלה גדל. ככל שאתה נהיה יותר בעל השפעה אתה מושך אליך יותר אש, וגם בגלל שבתאגיד יש רצף הצלחות ותכניות איכותיות. דבר שני, זה בגלל שבתקופה הזאת כולם על הקצה, רק מחפשים משהו שידליק אותם ונדלקים מהר מאוד, ויש כמה אנשים שמנצלים את זה למטרותיהם הפוליטיות".
"ב'יהודים באים' מוצגות דמויות קדושות לחלק גדול מהעם, ואני יכול להבין שאם מציגים אותן בצורה מגוחכת יהיו אנשים שיתמרמרו", מוסיף בלום. "אחר כך יש אנשים שלוקחים את המרמור הזה והופכים אותו לקרדום לחפור בו, ולוקחים את זה הלאה לכיוון של סתימת פיות, שזה אקט אנטי דמוקרטי בעיני. הייתה גם הרבה אלימות באוויר, גם אם לא כלפי אישית כי אני שחקן אורח בתכנית. הפיצו טלפונים של שחקנים עם קריאה להטריד אותם, והם הוטרדו. היתה נקודה שחששתי לשלומם. אמנם לדעתי רובו של הציבור, גם אלה שחושבים ש'היהודים באים' זה חילול השם, הם לא אנשים שייקחו את החוק לידים, אבל יכול להיות איזה אחד שיחליט שהוא כן לוקח את החוק לידיים, ומספיק אחד. וכשיש אווירה של אלימות, וכשיש הטרדה והפחדה נגד שחקנים ספציפיים, ומפרסמים את הטלפון שלהם, באווירה כזאת יכול לקרות משהו יותר חמור. זה לא מופרך, קרו דברים. ככל שהקורונה נמשכת, וכולנו יותר ויותר על הקצה, הסבירות שמשהו כזה יקרה למישהו על ידי מישהו היא גדלה והולכת, וכבר אנחנו רואים שיש עליה במקרים של אלימות במשפחה, בעימותים בין שוטרים למפגינים, ושיח אלים מאוד ברשתות. הדם של הישראלי שחם ממילא, נהיה יותר ויותר חם, וזה מפחיד".
עוד לפני שסמוטריץ' נכנס ב"היהודים באים" בטענות הזויות, בלום עצמו נכנס למועדון היוקרתי של מותקפי הראפר יואב אליאסי ("הצל"). זה קרה באמצע נובמבר 2019, לאחר שבלום שיתף ידיעה מהארץ, שהתייחסה להריגתם על ידי צה"ל של בני משפחתו של מפקד יחידת הרקטות של הג'יהאד האיסלאמי במרכז הרצועה, ובהם שלושה ילדים. בלום כתב בעמוד הפייסבוק שלו: "משפחה שלמה נעלמה מעל פני האדמה, כולל בן 13, בן 12, בן 7 ושני פעוטות. אם זה לא חולני אני לא יודע מה כן. אם זה לא עוול אני לא יודע מה כן". הצל הגיב לכך בין השאר במילים: "הנה עוד שחקן שרוצה לצאת 'יפה נפש' מול חבריו לברנז'ה ומוכר את צה"ל. אז מר מעיין בלום, עברתי על הפוסטים שלך. לא ראיתי שום פוסט על שלהבת פס, התינוקת שקיבלה כדור מצלף, לא ראיתי כלום על הלל אריאל בת ה-13 שנרצחה במיטתה בדקירות, דממה על רינה שנרב בת ה 17 שנרצחה ממטען. אני יכול להמשיך ככה כל היום ותסתכל על התמונה שפירסמת גלותי אומלל (...) מה שאתה עושה זאת בגידה לשמה. תחזור בך אדון מעיין, זה לא הזמן לליקוקים האלו על חשבון צה"ל שאתה וחבריך לברנז'ה עושים כדי לצאת נאורים. אתם עושים נזק למדינה".
"אחרי המקרה הזה ספגתי קללות ונאצות ודברים איומים", מסכם בלום את המקרה, "זה היה מלחיץ בהתחלה, ואז קלטתי שזה לא לגמרי אמיתי, זה רק חצי אמיתי, כי זה קיים באיזשהו מרחב וירטואלי שהוא לא לגמרי המציאות. ואז, אחרי כמה שעות, הצל כתב על אשרת קוטלר, וזה נגמר".
השיח האלים הזה יגרום לך לחשוש יותר להתבטא כיוצר? להפעיל אולי צנזורה עצמית?
"במקרה של 'היהודים באים' אני לא היוצר, ו'עד כאן' לא קיבלה את אותה פלטפורמה. אני לא איזה מוביל דעה, אבל אני הקטן אחרי המקרה עם הצל הגבלתי את הפעילות הפייסבוקית שלי לחברים בלבד לאיזושהי תקופה. זה מפחיד, ואני מניח שזאת המטרה - להפחיד ולהרתיע יוצרים ואנשים להביע את דעתם, להרתיע את התאגיד. זה מפחיד. האם זה יתורגם לזה שאנשים לא יכתבו ולא יפרסמו? אני לא חושב. בסופו של דבר, אנחנו עדיין מדינה דמוקרטית שאתה יכול לכתוב בה מה שאתה רוצה. מצבנו לא כל כך חמור. הוא מאיים להיות אבל עדיין לא".
בלום בן ה-44 למד בבית ספר לאמנויות בתל אביב, במגמת תיאטרון בתיכון תלמה ילין ובסטודיו למשחק ניסן נתיב. הוא שיחק לאורך השנים בין השאר בטלוויזיה ב"הרצועה", "קאמבק", "מקום לדאגה", "המשרד", "אבודים באפריקה", "תיק נעדר", "היהודים באים", "שב"ס", "הנערים" והצטלם גם לסדרות "הבאר" ו"מותק בול באמצע". בנוסף שיחק בסרטו של אבי נשר "סיפור אחר", והצטלם לסרט "עוד סיפור אחד", בהשראת הספר "לחוץ חתונה" של עומר ברק, שביים גורי אלפי והפיקו נאוי פרו ויונייטד קינג, שעשויי לעלות לאקרנים בסוכות. בלום נשוי לתמי, בתו של האמן דודו גבע המנוח.
בעוד שבשנים האחרונות בלום הוא אחד השחקנים המוכשרים, המוערכים והעסוקים בישראל, בעבר היה שלב שבו דווקא חשב לעזוב את המשחק, מה שלמזלנו לא קרה. "אחרי שסיימתי את ניסן נתיב היו איזה 4-5 שנים שלא היתה לי עבודה, אז נהייתי כותב. במהלך התקופה הזאת חשבתי שלא אהיה שחקן. התחושה שאני צריך להיות שחקן נעלמה, והרגשתי שאני יכול גם להפסיק. ואז חזרתי לשחק בתכנית 'הרצועה', ואז התחיל 'מקום לדאגה', אז עוד הייתי גם כותב וגם שחקן ולאט לאט המשחק הלך והשתלט ועכשיו יש רק משחק. המסקנה שלי היא כנראה שברגע שאתה מפסיק לרצות משהו, להתאמץ ולהיות תלוי בו, אתה נותן לו יותר מקום להיות. וזה מה שקרה".
בימים אלה אתה מתכונן לבחינות מתא"ם ללימודי תואר שני בפסיכולוגיה. על מה אתה עצמך מדבר עם הפסיכולוג שלך?
"אני בטיפול כבר 15 שנה. הסימפטום המרכזי שלי הוא חרדות ונטייה לדיכאון, מתוך החרדה יש איזשהו סוג של הימנעות וחוסר שייכות. המשפחה בעייתית. התמודדות עם מערכות יחסים".
לאיזה מקומות לא קלים הובילו אותך החרדות והדיכאון?
"היתה תקופה של חרדה מטיסות, שזה היה ממש קשה. היו תקופות יותר מוקדמות דיכאוניות. אני חושב שהיום יש לי הרבה יותר קונטרול, גם על העניין של הדיכאון, אפשר להגיד שזה כבר מאחורי. חרדות עדיין יש אבל מאוד במודעות למה שקורה. אני חושב שהאתגר עכשיו הוא בעיקר ההפרעות במערכות היחסים, קיצוניות ותנודתיות במערכות יחסים - להיות קרוב מדי או להיות רחוק. זה האתגר".
על מה אתה מתחרט?
"אני מתחרט על מקומות שהייתי בהם ולא הייתי צריך להיות בהם, או שהייתי צריך להיות יותר כן עם עצמי ועם אחרים בהם. אין דבר יותר גרוע מלהיות באיזשהו מקום או במערכת יחסים עם מישהו ולא להיות כן עם עצמך או לא להיות ברור או להיות באיזשהו מקום מבולבל, כי זה פשוט גורם נזק אחר כך".
זכית להכרה רבה בעיקר כשחקן קומי, אבל אתה שחקן ורסטילי מוכשר שהצד הדרמטי שבו מוכר פחות לקהל הרחב. היית רוצה לעשות יותר בחזית הדרמטית?
"אני שחקן קומי, וכנראה שזה הצד שבולט ויוצא החוצה אצלי ומה שאנשים אימצו. אני קומדיופוב מתקדם, וגאה בזה. מצד שני יש לי יכולות דרמטיות, הייתי ב'תיק נעדר', בסדרה 'הבאר' שבה עברתי מדמות המפגר לדמות המוזר, בסרט של אבי נשר ובסרט של גורי אלפי, שגמור וברגע שיהיה קולנוע הוא ייצא. שם אני עושה תפקיד שהוא גם מצחיק אבל גם רומנטי שלא עשיתי מעולם".
לצד ההערכה הרבה שבה זכית בתעשייה, נדמה לי שהפרצוף שלך מאוד מוכר בציבור, אבל לא בהכרח יודעים להגיד מה שמך, כי אתה על גבול הפריצה הגדולה.
"אין לי פפראצי מחוץ לבית, הפעם היחידה שצילמו אותי פפראצי היתה כשישבתי עם גורי אלפי. אין לי כל כך עניין בחיים ציבוריים, שזה דבר מצחיק להגיד במהלך ריאיון. אני גם לא עסוק בתדמית שלי. ואין לי גם אינסטגרם. מכיוון שאני לא מפרסם תמונות שלי בשום מקום, הסוכנת האישית שלי, דנה ליטוין, מבקשת שאשלח לה והיא מפרסמת את זה. היא סוכנת נהדרת, שמתעלת אותי למקומות הנכונים, בנאדם נפלא. חצי מהפעמים שמזהים אותי זה בגלל שחושבים שאני אודי כגן. ואגב, הצל היה לי לא נעים ממנו כי די הרבה אנשים בתגובות כתבו שהם לא מתכוונים לראות את התכנית שלי, 'משיח', והרגשתי לא נעים שרק בגלל שאני גם שמנמן עם פנים אליפטיות חושבים שאני הוא".