בסצנת הפתיחה של "שב"ס", הסדרה הקומית החדשה של התאגיד, מפקדת הכלא (נעמי לבוב, "על הספקטרום") נאלצת להתמודד עם תרחיש מסוכן: האסירים הבטחוניים חטפו סוהר ומאיימים להרוג אותו אם לא ימולאו כל דרישותיהם (יציאה מהשטחים או חיבור לנטפליקס, מה שיבוא קודם). אלא שמשהו אחר קורה: בעלה, יצרן השוקולד העצמאי, מתקשר ואומר שהבת המשותפת שלהם חולה, ומבקש ממנה לטפל בסיטואציה.
הסיטואציה מגיעה לאבסורד: הבעל, עובד במקצוע "נשי" (בישול), גר קרוב לבית הספר, עצמאי - אבל דורש מאשתו, מפקדת הכלא (!) שבאמצע אירוע בטחוני, לדאוג לסיטואציה באמצע היום, כי הוא בדיוק עובד על הפרלינים. לכאורה הדמויות השתחררו מהסטריאוטיפים, מנהלים את חייהם באופן מודרני וליברלי לפי שאיפותיהם תוך היפוך מגדרי של המקצועות, אבל הם עדיין לכודים בכלא הפטריארכיה, כבולים לתפקידים המסורתיים של נשים וגברים. יש להם תפקיד למלא.
בינתיים, בצד השני של המשוואה, האסירים הבטחוניים לכודים אף הם בכלא של דימוי. הם אמורים להיות אנשי חמאס, טרוריסטים המחויבים למאבק שבשמו מצאו את עצמם מאחורי הסורגים. אבל האמת היא שהם ישמחו דווקא להתפשר על הנטפליקס, ומחויבים יותר לחוקים של פוליטיקת הזהויות המודרנית ולצרכי פנאי יומיומיים משל היו סטודנטים בגילמן מאשר לתפקיד שהם אמורים לגלם בפני השיח', האסיר המבוגר שנמצא איתם, שדורש מהם שוב ושוב לחזור למקורות המאבק.
וכך מתנהל הכלא של "שב"ס", משחק תפקידים אחד ארוך, שמתנהל כולו על הציר שבין המציאות הקודרת-גרוטסקית לבין מראית עין של שפיות יומיומית: עבריין תנועה שעורך דינו המגוחך דורש ממנו לקבל עסקת טיעון ולהודות שהוא בכלל עבריין מין; רב בית הכלא האמריקאי שמתמודד עם אסיר חביב וחייכן שמתגלה כרוצח שמתעלל בחברו/בן זוגו/קורבנו; ראש ממשלה שממשיך ליהנות מתמיכה ציבורית גם כשהוא נאסר בעוון קניבליזם, מנהיג כת שלא מוכן לקבל את בנו שבוגד בערכיו ומחליט לחיות חיים נורמליים וכו'. רובם ככולם אנשים שכלואים בתוך התפקיד והדימוי שלהם, וצריכים להחליט עד כמה הם מוכנים להתפשר עם המציאות.
רבות מהיומרות של "שב"ס" לא היו יכולות לצאת אל הפועל לולא הקאסט היוצא כה יוצא מן הכלל. הסדרה נעזרת בהרכב כמעט בלתי נתפש של שחקנים קומיים, בהם מנשה נוי ("החמישיה הקאמרית"), נועה קולר ("להעיר את הדב"), איתי זבולון (יניר האחמ"ש), יניב ביטון ("היהודים באים"), אמיר שורוש ("קופה ראשית"), יניב סוויסה ("קופה ראשית"), קובי פרג' ("הפיג'מות"), מעיין בלום ("תיק נעדר"), יוסי מרשק ("היהודים באים") בתפקיד הכרוז של הכלא, מיכאל הנגבי ועוד ועוד.
ההומור עצמו מבוסס על החזרתיות של הסצנה, שמופיעה שוב ושוב בווריאציות שונות, מה שמדגיש עוד יותר את חוסר היכולת של הדמויות לצאת מעצמן. באופן עמוק, "שב"ס" שנונה מאוד, חכמה, מקורית - אבל לא כל כך מצחיקה. זאת קומדיה שחורה צפויה למדי, שלוקחת כל מערכון על נקודת האבסורד, מותחת את הפאנץ' - שהוא בסופו של דבר די עגום, אפילו עצוב. היא בהחלט פוטנציאל קאלט, ויכול מאוד להיות שברבות הפרקים כל סיטואציה תגיע לשלב קומי חדש ולאמירות סאטיריות חריפות יותר. שני הפרקים הראשונים שנשלחו לעיתונאים מראים, מבחינה זו, רק את תחילת הדרך.
בשולי הדברים, אחת הסצנות בפרק השני של "שב"ס" הפתיעה אותי. נועה קולר בתפקיד העובדת הסוציאלית של הכלא מגיעה לשוחח עם אחד האסירים כדי לעזור לו לפתור את הבעיות שלו, אבל הוא - תוך ציטוט מתוך "החוש השישי" - משכנע אותה שהיא בעצם מתה, מעשית או מטאפורית, ומעביר את הפוקוס אליה, לתסכולים שלה ולחוסר היכולת שלה לעזור.
הסצנה הזאת, שלבטח תחזור על עצמה בווריאציות שונות כמו שאר הסצנות בתוכנית, מזכירה מאוד מערכון קלאסי ומוכר מאוד שכתב אפרים קישון ללהקת הנח"ל באמצע שנות ה-50. במערכון מגיעה עובדת סוציאלית למעברה, ומתיימרת לנסות לפתור את בעיותיו הכלכליות והחברתיות של עולה חדש, איש בלתי אפשרי. עד מהרה האיש משנה את מוקד השיחה אל בעיותיה של העובדת הסוציאלית, ובסוף הוא זה שמנחם אותה. מן המערכון הזה נולדה לראשונה דמותו של סלאח שבתי, והסצנה הופיעה אחר כך גם בסרט שהתבסס עליה.
הפרודיה של קישון נגעה, בין היתר, בפטרונות ובחוסר היכולת וההכשרה של מערך הרווחה הקולט להתמודד או להבין את המצוקות של העלייה מארצות האסלאם - בעוד יוצרי "שב"ס" לועגים לאפשרות שיפור במצב כל כך אומלל כמו מאסר של עבריין מין פתטי. בכל זאת, במודע או שלא, יוצרי "שב"ס" מותחים קו בין "הסוסיאלית החדשה" (שגילמה נחמה הנדל) של קישון ודמותה של קולר - קו היסטורי של הקומדיה הסאטירית הישראלית, ולעג היסטורי למערכים ביורוקרטיים שמתיימרים לפתור בעיות אך כושלים בעצמם, ולעג למשחק תפקידים של ממסד וקורבן, מסייע ונזקק, מציל ואדם הזקוק לעזרה. אני חושב, אם כן, שהסאטיריקן הישראלי הגדול היה אוהב את סוג ההומור של "שב"ס", וזו מחמאה גדולה.
כך או כך, בינתיים, הכלא ממשיך להתנהל כרגיל על מי מנוחות. בזמם שבחוץ כאוטי, בפנים האסירים אותם אסירים, הבעיות אותן הבעיות, והסצנות אותן הסצנות. זה לא ממש קורע מצחוק, אבל לא מופרך ש"שב"ס", אם כן, הוא אחד המקומות היותר שפויים להיות בהם הקיץ.