פתאום הבמה מתגשמת, הקהל נדרך ומותר להתחיל להתרגש: התיאטרון חזר

      התיאטרון, מדיום שנלחם על חייו, מראה בימים אלה סימנים קטנים של התאוששות. בתיאטרון תמונע השיקו את "מתחילים" בבימויה המינימליסטי והאפקטיבי של אלמה דישי, שעל אף הריחוק החברתי החיל על הקהל אינטימיות מבורכת והזכיר על מה אנחנו מדברים

      נדב מנוחין
      בכורה משולשת, ואולי מרובעת. "מתחילים" בתיאטרון תמונע (צילום: דן בן ארי)

      הקלישאה הכי חבוטה ומשעממת על תיאטרון אומרת שכל העולם במה, אבל בחודשים האחרונים נראה שאפילו שחלפו מאות שנים מאז היא נכתבה - היא קיבלה משמעות אחרת, משונה. אולי כל העולם במה, אבל במה אמיתית אין בנמצא. היא סגורה, שוממת, ריקה משחקנים, מלבישים, רקדנים, תאורנים, אנשי סאונד והכי נורא - מקהל.

      תיאטרון הוא מדיום שקיים ברצף כבר אלפי שנים, והוא גווע מול עינינו, מיובש מתקציבים ומתקשה לעמוד בקצב של הטלוויזיה והקולנוע. מגיפת הקורונה היא מכה נוספת, ניצחת, כמעט קטלנית. כשהתרבות נמצאת במקום האחרון בסדר העדיפויות של הפוליטיקאים, במלחמה בנגיף ובכלל, אולמות התרבות הם האחרונים לזכות באישור פתיחה מחדש. הטרגדיה המציאותית עצובה אפילו יותר: עד שזה כבר קורה, המגיפה מתפרצת מחדש. בסוף הגל הקודם, תיאטראות רבים - לא כולל אלו שלא נותרו על הרגליים - לא הספיקו בכלל להיפתח. כשניחוח הסגר נמצא באוויר גם עכשיו, מאוד ייתכן שזה יהיה גורלם גם הפעם.

      אבל אנשים שעוסקים באמנות - וגם בעיתונות, במידה פחותה - מוכרחים להיות אופטימיים. האדם מתעקש ליצור תחת תנאים בלתי אפשריים, כל עוד יש מי שמוכן להקשיב לו. בכל העולם מנסים לפצח איך מציגים מחזות בימי קורונה, וכל ניסוי שכזה הוא עוד דרך במאמץ הסיזיפי הזה, שסופו לא גלוי לעין. כך, למרות שתיאטראות רבים העדיפו לפתוח רק בעוד כמה שבועות, פה ושם יש במות שנחשפות מחדש, עם פתרונות יצירתיים. תיאטרון החאן, למשל, החל שלשום להציג מחזות באוויר הפתוח. אבל לבסוף גם האולמות עצמם מתחילים להתמלא.

      עוד בוואלה! NEWS

      "הם יעשו אותך נתין": ההפגנות בבלפור מחזירות סוף סוף גם את שירי המחאה

      לכתבה המלאה
      המגיפה, הפוליטיקה והספינולוגיה נשכחים כולם. "מתחילים" בתיאטרון תמונע (צילום: דן בן ארי)

      תיאטרון תמונע הוא הראשון לעשות זאת, ואתמול הוא העלה שם בכורה משולשת ואולי מרובעת: המחזה הראשון שעולה במוסד הפרינג' מאז הפתיחה, ולמעשה הפעם הראשונה שהצגה עולה באולם תיאטרון בישראל בסבב הנוכחי; בהצגת בכורה; כשזו גם הפעם הראשונה שהיוצרת מאחוריו, השחקנית המצליחה אלמה דישי, מביימת. אם כן, אך טבעי ששם ההצגה שנבחרה למעמד הוא "מתחילים".

      אם מישהו חשש שהווירוס החמקמק ישנה לאנשים את התכניות, הרי שטעות בידו. הקהל צמא. ההצגה נמכרה לחלוטין. ובכל זאת, החוויה היא אחרת: מודדים חום בכניסה, לוקחים טלפונים למקרה של הדבקה המונית, ובבר כולם עם מסיכות, להוציא הפוגות שתייה קלות. נדמה לי שחלק ניכר מהנוכחים הם אנשים מבוגרים, גם אם לא בקבוצת הסיכון.

      כשמכניסים אותנו משם אל תוך אולם התיאטרון של "תמונע", מתברר שבמקום לשבת ביציעים, אנחנו מושבים במעגל, סביב הבמה, כשכיסא פלסטיק אחד מפריד קפסולה אחת מאחרת, ומרחק ביטחון של כשני מטרים עומד בינינו לבין השחקנים. עם זאת, ייתכן שהבחירה הספציפית הזאת לא קשורה לקורונה דווקא - כי אם לאופי האינטימי של המחזה שעמדנו לצפות בו. אחרי כמה שניות של שקט בין הקריאה לכבות את הטלפונים לבין תחילת ההצגה, זה קורה ממש: המסך המטאפורי עולה, הבמה מתגשמת, הקהל נדרך ומותר להתחיל להתרגש: התיאטרון חזר. אפשר לנשום לרווחה. וכשהדיאלוגים מתחילים, המגפה, הפוליטיקה והספינולוגיה נשכחים כולם כלא היו מעולם.

      עוד בוואלה! NEWS

      "שם טוב האבי": נבחרת החלומות של הראפ וגיבור מצחיק אחד בסרט שחייבים לראות

      לכתבה המלאה
      על פי ריימונד קארבר. "מתחילים" בתיאטרון תמונע (צילום: דן בן ארי)

      השם אולי לא מצלצל מיד, אבל מדובר ביצירה איקונית, שסביר שחובבי ספרות וקולנוע רבים דווקא כבר נחשפו אליה. ההצגה מבוססת על סיפור קצר של ריימונד קארבר, שפורסם תחת הכותרת המפורסמת "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה", שצוטטה מאז חזור וצטוט. בין היתר, על הסיפור הקצר הזה התבססה ההצגה שבמרכז הסרט זוכה האוסקר "בירדמן", שבו כזכור התמזגו זה בזה הבמה התיאטרלית, חייו של השחקן ועברו הקולנועי, ואקדחים הופיעו בכל מיני מערכות. אולם, מסתבר שכתבי הסופר האמריקני עברו טיפול וקיצוץ אינטנסיבי מאוד על ידי עורכו, גורדון ליש. לאחר מותו חלקם פורסמו מחדש בגרסתם המקורית, תחת השם "מתחילים" - כשמו המקורי של "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה" (גרסה זו יצאה גם בעברית בהוצאת "עם עובד", בתרגומו של משה רון).

      זה סיפור על מפגש בין שני זוגות חברים, אלכוהול, זכרונות כואבים ומבוכה לגבי המושג האמורפי הזה, שאין לו פשר אחד. הרב וטרי (גיא גורביץ' ומעיין קילצ'בסקי) הם קרדיולוג ואשתו שמתחת לזוגיות החביבה למראה שלהם נמצאים פצעי עבר וטראומות המערערים אותה מבפנים. הם מארחים את חבריהם, בני הזוג לורה (הדס אייל) וניק (ליאור זוהר), שמתפקד גם כמספר.

      בתחילה הכל נראה אוהב, נעים ורגוע. אולם כשהג'ין והטוניק אוזלים, כך הסיפורים יוצאים: בן הזוג הקודם של טרי היה אלים ופיתח לגביה אובססיה, איים על חיי הרב וניסה להתאבד פעמיים, כשבפעם השנייה גם הצליח. האם זאת אהבה? הדמויות חלוקות ביניהן, והשיחה מציפה מתחים אל פני השטח, כמו גם רגשות עזים, פליטות פה, צחוק ובכי. סיפור נוסף, על הקשר האוהב בין שני קשישים שנפגעו בתאונת דרכים, רק מטלטל אותם יותר. אט אט, מתחת לכל המילים היפות, התכניות לצאת ולהמשיך לחגוג, השאיפה לנורמליות, והביטחון העצמי - נחשפת אומללות כבדה מנשוא. המועקה הולכת עם הצופים הלאה.

      עוד בוואלה! NEWS

      בעשן תכלה: הסיבה ש"מנאייכ" כל כך מצליחה היא שאנחנו מיואשים

      לכתבה המלאה
      אומללות מתחת למילים היפות. "מתחילים" בתיאטרון תמונע (צילום: דן בן ארי)

      העיבוד הנוכחי של דישי מעניק הרבה כבוד לטקסט של קארבר, שהוא יומיומי כשם שהוא פיוטי. דוגמה נפלאה לכך היא כשהערה טיפשית לכאורה של הרב, על רצונו לחיות כאביר המוגן באמצעות שריון, מתגלה בהמשך כלב המצוקה שלו. לבד מהסוף, שדישי מעניקה לו פרשנות משלה, הגישה בבכורת הבימוי שלה היא מינימליסטית, ממוקדת בהתרחשות ובדינמיקה בין הדמויות והשחקנים - ופחות באלמנטים חיצוניים.

      זה עובד: למרות שחוץ מכיסאות, שולחן וכמה בקבוקי שתייה אין להצגה הזאת תפאורה, ההושבה של הקהל מסביב לשחקנים גורמת לשיחה בין שני הזוגות להרגיש אפילו אינטימית יותר, כאילו אנחנו נוכחים בה בעצמנו. מקרוב אנחנו רואים כל ניואנס בין הארבעה, כל מבט וכל התפרקות. נדמה שיכולנו לשבת סביב השולחן המשותף בעצמנו. ואולי הפורמט הקאמרי הצנוע הזה הוא דרכו של התיאטרון להתקיים בעידן הקורונה - תיאטרון של דיבור ומחוות, ללא פירוטכניקה או תנועה תזזיתית. למעשה, התנועה העיקרית היא אי-תנועה, הקפאה של התנועה, שמתרחשת ברגעים שבהם ניק, המספר, עוצר כדי לספר לצופים מהרהורי לבו.

      כל זה לא היה פוגע ללא שחקנים מוכשרים, כשההופעה של גורביץ' וקילצ'בסקי משכנעת להחריד כזוג שחייו מתפוררים להם, בעוד אייל וזוהר משמשים להם באופן אפקטיבי כמראה מנחמת של ביטחון ונורמליות כביכול. גורביץ', המוכר גם כשחקן קומי ("שב"ס", "הפסיכולוגית"), מצליח אפילו לשעשע כאן בכמה רגעים שאינם טרגיים לחלוטין. יחד עם זאת, נדמה היה שלרביעייה לקח מעט זמן כדי להיכנס לקצב ולצלול אל תוך הדמויות שלהם. היות ומדובר בהצגת בכורה, יש להניח שהם ישתפשפו עוד בהמשך.

      עוד בוואלה! NEWS

      שלום ל"גב האומה": רשת 13 הודיעה לליאור שליין על ביטול החוזה שלו

      לכתבה המלאה
      תפאורה עירומה ואינטימית. "מתחילים" בתיאטרון תמונע (צילום: דן בן ארי)

      לבסוף, יוצאים החוצה, אל הרחוב, כשסופה העגום של ההצגה גורר איתו עצב בלתי נמנע. ובכל זאת, יש גם מעט אופטימיות: לשעה וחצי, למרות המסכות, למרות הקפסולות, כמו שקענו בעולם אחר: הקשבנו למספרי סיפורים, נקשרנו אליהם, דאגנו להם, עקבנו מקרוב אחרי כל צעד ומילה. הצגות ביוטיוב זה נחמד, אבל התיאטרון לא זקוק לעוד קירות - ותיאטרון טוב משכנע שהם כלל לא קיימים.

      הנגיף מבודד, מפריד ומרחיק בני אדם זה מזה. כשהכל קורס מסביב, כל איש ואישה שקועים בצרותיהם. דווקא בעת הזאת, צפייה בהצגה היא אקט של סולידריות אנושית: התעקשות לשמוע על כאבם של אחרים, ולהביט אל חדרי ליבם. אני לא מומחה, אבל נדמה לי שעל זה בדיוק אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על זה.

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully