מפליא להיווכח עד כמה היצירה הטלוויזיונית העברית מקפידה להפנות עורף לכלי אדיר שעומד לרשותה - המורשת היהודית. השראתם של ספרי עם הספר נפקדים כמעט לחלוטין מסדרות ישראליות. היו כמה צדיקים בסדום (ראיתם מה עשיתי כאן?): עלילת הסיטקום "חצי המנשה" התרחשה בתקופת השופטים. כל עונה של הדרמה "פרשת השבוע" חלשה על ספר אחר בתורה, וכל פרק בה הקביל לפרשה אחת מתוכו - בטרם בוטלה אחרי שלוש עונות עוד לפני שהספיקה לגעת ב"מדבר" ו"דברים". על חבורת "חסמבה דור 3" הוטל בעונה השנייה לעצור כת משיחית מסוכנת מלהניח ידיים על אוצר יהודי קדום בעל כוחות אדירים. אחריה הגיעה "הצורף", שעלילתה נשענה על מיסטיקה קבלית.
היו גם המערכונים התנ"כיים של "ניקוי ראש", שעצבנו את הקהל הישראלי כבר בסבנטיז. מעל שלושה עשורים אחרי כן, כאשר היורשת שלה "ארץ נהדרת" פנתה אל מחוזות המקרא, זה היה במסגרת פרויקט קולנועי חד פעמי: "זוהי סדום". ואם מתעקשים למנות את התכניות הפדגוגיות, ניתן לציין גם את "שניים אוחזין", "קשת וענן", "100 בתנ"ך" ודומותיהן.
כל אלה רחוקות מלהעיד על הכלל. אפילו בסדרות שניתן היה לצפות מהם להתכתבות גדולה יותר עם אוצר הספרים היהודי, כמו בז'אנר הדתי והחרדי, זה כמעט לא קורה. אמנם כן, בפינותיה של "שטיסל" מרחפת לפעמים רוח של סיפורי חסידים, אבל על פי רוב, אם יש בסדרה ממד מיתי הוא נובע מעצם אורח החיים של עתיק היומין של גיבוריה.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
השחינות הזו היא הדבר שמזריק רעננות לסדרות עכשוויות הנשענות על מקורות יהודיים. "ג'ודה" של HOT, שחזרה לאחרונה לעונה שנייה מדי יום חמישי, היא דוגמא קולעת. הסדרה של ציון ברוך כורכת שתי מיתולוגיות קיימות וממציאה מהן אחת חדשה. ערפדים תמיד היו ז'אנר מאוד נוצרי, ברואי שטן שנרתעים מצלבים ומים קדושים, אבל מה קורה אם מכניסים פנימה קצת יהדות של בית אבא?
"ג'ודה" עוקבת אחר יהודה, בחור ישראלי שעל אף שמו היהדות רחוקה ממנו. בעודו ברומניה הוא ננשך על ידי ערפדית יפהפיה (אנסטסיה פיין המצוינת) המגלה באיחור כי הוא יהודי - בעל דם שאסור לה לצרוך. הגיבור הופך למין ערפד בעצמו, אם כי בהיותו בן דת משה הוא הופך למשהו מעט שונה, שאף זוכה לשם אחר, עברי: מותמינדם - הלחם של המילים מוֹת, מין ודם.
כבר מתחילתה מחוברת "ג'ודה" בטבורה לכתבים יהודים עתיקים. בעונה הראשונה זה השתקף בעיקר בציטוטים מן המקורות שפתחו כל פרק, וברב (מייק בורשטיין) שליווה את הגיבור בתהליך ולא פספס אף הזדמנות להרעיף עליו דברי תורה מתישים ומטיפניים המסבירים לו את הלכות הערפד היהודי. בשלב מסוים ג'ודה כבר גלגל עיניים כשהגיע עוד טרחון כזה, משקף בכך גם את תגובת הצופים, אבל ההזדהות איתו לא באמת נטרלה את התחושה שהרב נמצא כדי להנחיל לנו את המידע בדרך הכי פחות מעניינת שניתן להעלות על הדעת. ולמען הסר ספק, גם הטוויסטים בנוגע אליו לאחר מכן - נחמדים ככל שיהיו - לא שיפרו את זה בדיעבד.
על סמך שלושת הפרקים הראשונים (מתוך שבעה) של העונה השנייה, השימוש של "ג'ודה" ביהדות השתכלל הפעם בהרבה. היא חושפת בפנינו ממד נוסף במיתולוגיה של יצורי האופל, הפעם אנשי זאב, היחידים שביכולתם להרוג מותמינדם, ומתברר כי הם צאצאיו של עשיו בן יצחק - האיש שהמקרא מדגיש את שיעור היתר שלו. זה לא נגמר כאן: מאחר שלפי המדרש התגלגל ראשו של עשיו אל מקום קבורת אביו במערת המכפלה, הופכת גולגלתו ל"מקגאפין" של העונה, החפץ שכל הכוחות השונים בסדרה חותרים עכשיו להשיג.
כן, יש בזה ממד קצת טיפשי, אבל "ג'ודה" מודעת לו, אוספת אותו בשתי ידיה וטווה ממנו קאמפ מבדר. האפקטים שלה מרשימים והבימוי של מני יעיש ("המשגיחים") מגניב ומסוגנן במפגיע, שלא לומר מצועצע. לצד העשייה המעולה, ההתכתבות המתמדת עם תולדותיו העתיקים של העם היהודי מחפה כל הזמן על מרכיביה המוצלחים-פחות של "ג'ודה", מקנה לה נפח עצום. עומק מן המוכן.
זה בדיוק מה שקורה בסדרה הישראלית הכי שנויה במחלוקת כיום, "היהודים באים", שסיימה השבוע את עונתה הרביעית המעולה. מן הסתם קל יותר להבחין ברובד המוצהר של תכנית הסאטירה: להשתמש באלפי שנים של אירועים ודמויות יהודיים כדי לומר לנו משהו על הכאן והעכשיו. היא מציבה את העבר היהודי העשיר כתמונת מראה לימינו, קושרת בין מה שהיה למה שישנו (וכנראה גם מה שיהיה). היסטוריה במובנה הבסיסי - לדעת מה קרה כדי להפיק לקחים, בין אם זה יצחק אבינו ובין אם זה יצחק רבין.
אבל הדבר הנפלא שקורה אגב כך, וזה שהופך את "היהודים באים" למשהו מיוחד ואפילו מרגש, הוא שהמראה שהיא מציבה התבררה כדו-צדדית. לא רק המיתולוגיה מושֶתת על ימינו הפרוזאיים, אלא גם להפך: האנושות העכשווית - עם הקטנוניות והשבירות שלה - מפיחה חיים בדמויות האגדיות. הופכת אותן לבשר ודם ואת חייהן וסביבתן לנופים מזוהים.
על אף העיסוק הרב ב"היהודים באים", מעט מאוד מתייחס לשחזורים התקופתיים הנהדרים שלה, שמקימים לתחייה סצנות על גבי סצנות מתולדות העם היהודי. מיעוט הניצבים אמנם גורע בחלק מהמקרים - למשל כשבני- ישראל, AKA עם של קקות, מונים בקושי עשרים איש - אבל אפילו כך, הצבתם במקומות הבראשיתיים ומלאי ההוד האלה צובע אותם ואת הכול בצבעים אפיים. לא פעם במהלך הצפייה קשה לא לתהות איפה לעזאזל מצאו את הלוקיישנים האלה.
זו גם הסיבה שהמחאה נגד "היהודים באים" שופכת את התינוק עם המים. ברור שהתכנית כוללת לא מעט מערכונים שיקוממו או יטרידו כל איש אמונה, אולם התייחסות אל הפן הזה בלבד מפספסת לחלוטין את התמונה הגדולה. תמונה שמנפה תלי תלים של פרשנויות ומציגה לנו את אבותינו, הן של היהדות והן של הציונות, כבני אנוש, מחברת אותנו אליהם בעבותות של פגמים מוכרים. זה מה שהופך אותם לנצחיים.
אין מייצג מושלם לכך מאשר שיר הסיום. כל עונה מסתיימת עם שיר עכשווי, מפוכח מאוד, שמושר על ידי הדמויות שראינו לאורכה. בעבר היו "כל כיוון", "איש בלי נצח" ו"ייפוי כוח". הפעם היה זה "אל תקרא לי עם" של שלום חנוך, ביצוע שכמובן הופק זמן רב לפני שהסערה בכלל פרצה (או התחדשה, כי כבר הייתה כזו בראשית ימיה של התכנית). עצם העובדה שהשיר נשמע כמו מענה או עמדה נגדית לתלונות כלפי "היהודים באים" - עם שורות כמו "לא כולם טיפשים ולא כולם מודים / אלה יהודים ואלה יהודים / אדם נשאר אדם / אל תקרא לי עם", וגם "לא מאלוהים, ממך אני חרד" - ממחיש עד כמה מה שהיא עושה תמיד יקלע.