במרחק הזמן, הקשרים תרבותיים רחבים יכולים להיות עניין משעשע. ומכיוון שממילא נצטרך להעסיק את עצמנו בשבועות הקרובים בכל פרט שיסייע לשמור על מעט השפיות שעוד נותרה, מסקרן לבחון את "ראצ'ד" ("Ratched") לרגע בראי החיים עצמם. הסדרה החדשה של ריאן מרפי נרכשה באופנה נטפליקסית טיפוסית לשתי עונות מראש, בלי לצפות בפריים אחד. אי אז, ב-2017, היה ברור שעיסוק בדמות הנבל המיתולוגית של "קן הקוקיה" נובע ישירות מהדייר בבית הלבן והפרקטיקות האופייניות לו. והנה, שלוש שנים לאחר מכן, עם עליית הסדרה לאוויר, נדמה שהיא הרבה פחות מטאפורית. ארה"ב נמצאת בלופ מייאש של נתוני תחלואה אדירים, נוהה אחר תקווה לא ריאלית לחיסון קרוב שלא יגיע. וכאן אצלנו סגר שני יוצא לדרך, תחזיות אימים על אבטלה וקריסת מערכות בריאות, איומים במרד אזרחי. ובכן, אם כבר בית משוגעים, אז לפחות שיהיה אסתטי. זאת, בגדול ושטחי מאוד, ההבטחה של "ראצ'ד", שעולה מחר (שישי) בנטפליקס.
"קן הקוקיה" הוא לא רק אחד הסרטים הקאנוניים והמעוטרים ביותר של הקולנוע האמריקאי, שנוצר ביד האומן של מילוש פורמן האגדי - זהו בראש ובראשונה אחד הרומנים הגדולים בספרות האמריקאית. הסופר קן קיזי הגה אותו במהלך ניסוי בו נטל חלק בשנות השישים המוקדמות. הניסוי שהובל על ידי ה-CIA ביקש לבחון את השפעותיהם של סמים פסיכדליים על בני אדם. רסי כתב בשצף תחת השפעת הסמים, ושילב את תובנותיו עם עבודתו כאיש צוות בבית חולים לוותיקי הצבא האמריקאי בסן פרנסיסקו. שם, בין סיפוריהם של החיילים השבורים, נוצר החיבור בין דיכוי חברתי, טירוף ורשע מערכתי, וממנו נולד סיפורו של רנדל מקמרפי. החייל שהתחזה למשוגע כדי להתחמק ממאסר, ונקלע לעימות חזיתי מול מנהלת המוסד המניפולטיבית והאכזרית - האחות מילדרד ראצ'ד.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
כמו במקרה של נבלים איקוניים אחרים, גם העניין הגדול בראצ'ד (שגולמה במקור על ידי לואיז פלטשר, שזכתה באוסקר על התפקיד) נובע במידה רבה מהמסתורין האופף אותה. היא אמנם שולטת ביד רמה בצוות ובמאושפזי בית החולים, ורודה בהם בזכות ניצול חולשותיהם הפסיכולוגיות לטובתה, אבל שומרת בקנאות על עמימות בנוגע לעצמה. למעשה הספר אפילו לא מציין את שמה הפרטי (היא מתוארת בו רק כ"אחות ראצ'ד"). פער המידע הזה הוביל בעבר לעניין הרב בדמויות כמו הג'וקר ודארת ויידר, וכעת גם לסיפור הפיכתה של ראצ'ד לדמות האכזרית שלמדנו להכיר. מלבד שתי העונות הראשונות שכבר הוזמנו, מתכנן מרפי שתיים נוספות שבמהלכן יושלם מסעה של ראצ'ד. ככל הידוע כרגע, רק באחרונה מביניהן יפציעו ההקשרים והדמויות שיחברו את הפריקוול לסרט המקור. עד אז, "ראצ'ד" פועלת במנותק לחלוטין מהסיפור ההוא.
מכאן ואילך, זאת בעיקר ההצגה המוכרת של מרפי - על כל מאפייניה המוכרים. קאסט נוצץ עם שמות מרשימים מוביל את הסדרה היוקרתית שלו, ובראשם שרה פולסון, חביבתו, בתפקיד הראשי. העלילה מתרחשת ב-1947, אז מופיעה אישה מסתורית ונחושה בבית חולים קטן לפגועי נפש, הממוקם בעיירה קטנה בקליפורניה. המוסד, שמנוהל על ידי שרלטן מקצועי בשם ד"ר ריצ'רד האנובר (ג'ון ג'ון בריונס, "הרצח של ורסאצ'ה") והאחות הראשית שמוקסמת ממנו (ג'ודי דיוויס, "בעלים ונשים"), הופך בהדרגה לצומת של אינטרסים מנוגדים. בעלת ממון חדורת נקמה (שרון סטון), מושל סליזי (וינסנט ד'אונופריו, "דרדוויל", "עולם היורה") ומזכירתו הרגישה (סינתיה ניקסון, "סקס והעיר הגדולה"), מתנקש אדיש (קורי סטול, "בית הקלפים") רוצח אכזר וכמובן האישה המסתורית עצמה - שקושרת בין כולם ושואפת להיטמע במוסד.
הפרט הבולט ביותר לגבי "ראצ'ד" הוא ללא ספק איכות ההפקה. אחרי שהנחיתה על מרפי חוזה לחמש שנים בשווי 300 מיליון דולר, ניכר שעשרות מיליונים רבים הופנו מחשבון הבנק של נטפליקס כדי לספק את הסגנון האקסטרווגנטי של המפיק והיוצר. ובאמת, קשה שלא להתפעל מהחיצוניות של "ראצ'ד". האסתטיקה המרהיבה שלה לא מסתפקת רק בנופים ציוריים ובתים מפוארים, אלא יורדת עד לפרטי הלבוש, האבזור והתאמת הצבעים בכל סצנה. הכל כאילו קופץ החוצה מן המסך כטווס שמתהדר בנוצותיו. גם הצילום משופע ביצירתיות ושואו: מסדרונות ארוכים ומרובי קשתות שמעניקים עומק לפריים, עמודים שתוחמים אותו לסימטריה מושלמת כשהגיבורה במרכזו, וכך הלאה. מרפי גם ביים את שני פרקי הבכורה, וקשה מאוד שלא להבחין בכך. מדובר בשני הפרקים הכי אינטנסיביים חזותית. ובעוד שאכן מדובר בסדרה נאה ושובת עין, מרפי פשוט לא מסוגל שלא להגזים וכך יוצא שכרו בהפסדו.
בראש ובראשונה האובססיה העיצובית הזאת מותירה תחושה בלתי ניתנת לערעור של מאמץ יתר. לפרקים "ראצ'ד" נראית כמו יצירה של ווס אנדרסון, לו היה מתנדב לאותו ניסוי סמים של קן רסי. כך, על אף שהסדרה מגוללת סיפור חיים קשה ולרוב מרוד של ראצ'ד, היא מציידת אותה בשלל תלבושות שנראות כמו בובה בחלון ראווה פריזאי. גם הדמויות האחרות בסדרה, רובן ככולן לכאורה ממעמד פשוט וצנוע, מתהדרות ומתגנדרות באופן כמעט פארודי. קל להבחין ברגע שבו מרפי עוזב את כס הבמאי, שכן מהפרק השלישי ואילך (כל שמונת פרקי העונה היו זמינים לביקורת הזו), "ראצ'ד" נרגעת. היא עדיין נאה ואסתטית, אבל היא לא "צועקת" את תפארתה בכל סצנה וסצנה. מצלמות הרחף מפסיקות לנוע בדרמטיות, והקלילות הזאת עוזרת לסדרה להפוך קלה יותר לעיכול, גם אם לא להבנה או לקבלה.
אחד האתגרים של ביקורות מהסוג הזה הוא להיזהר מספוילרים, אף שהבולט ביותר שבהם ידוע לכל. אנחנו יודעים לאן תגיע ראצ'ד בסופו של דבר, ומכאן נותר אתגר "סמוך על סול" להפוך את הדרך אל הסוף הידוע מראש למרתקת ומפתיעה. לזכותה של "ראצ'ד" ייאמר שהיא לא לוקחת את עצמה ברצינות תהומית, זורמת בקלילות מפתיעה מרגע שהיא משתחררת מלפיתתו של מרפי, ונהנית מתצוגות משחק מוצלחות - בראשן פולסון המוכשרת והמגוונת. האתגר של גילום ראצ'ד טמון בעיקר בעוצמה השקטה המגלמת את היתרון הפסיכולוגי של הגיבורה על יריביה. משם נובעים רגעים מרגשים ונוגעים ללב שמעניקים הקשרים לתוצר שאליו תהפוך בסוף, וכמובן למעשיה האכזריים הרבה יותר. פולסון נושאת את כובד האחריות הזה בהצלחה רבה.
יחד עם זאת, "ראצ'ד" רחוקה מלהיות מרתקת או הגיונית. זהו מסלול פרנק אנדרווד לעניים, בו הגיבורה מוקפת במטומטמים שנופלים בקלילות וללא מאמץ לכל אחת ממזימותיה - גם אלו שניתן לחזות מקילומטר. ההתקדמות של ראצ'ד למטרה כל כך לינארית, עד שהיא גובלת לעתים במופרכות של ממש. כך, באחת הסצנות, היא מבצעת הליך רפואי מורכב בחולה אף שחזתה בו רק פעם אחת - ממרחק רב - ומבלי שיש לה כל הכשרה רפואית. זוהי רק דוגמה אחת מני רבות לאופן שבו ההיגיון הפנימי של הסדרה מתפרק ככל שהיא מתקדמת רק כדי לשרת את מטרת העל.
אף אחת מהדמויות אפילו לא מתיימרת להיות אתגר כלשהו לשאפתנותה של ראצ'ד, ומה שנותר הוא בעיקר לראות את הבלתי נמנע מתרחש. לצד החולשה התסריטאית, משופעת הסדרה בגימיקים סבוניים ידועים לרע של סדרות מרפי למיניהן. אחד מהם, למשל, הוא הרגע שבו באמצע דיאלוג, אחת הדמויות "נפגעת" ומפנה לאחרת את גבה כדי לבהות במבט נוגה במרחב. בשום יקום, מלבד זה של "היפים והאמיצים", אנשים לא מדברים כך. זוהי לכאורה דוגמה קטנה ושולית, אבל יש בה כדי לספר סיפור רחב הרבה יותר על הדרמטיזציה שבאה על חשבון כתיבה סבירה וזלזול באינטליגנציה. ראוי לציין ש"ראצ'ד" מנסה, ובמקרים מסוימים גם מצליחה, לגעת בנושאים כמו דיכוי נטיות מיניות, יחס לאחר והשונה והתמודדות עם מחלות נפש, אבל היא לא מצליחה לייצר אמירה משמעותית באף אחד מהם.
אם להיות כנים, "ראצ'ד" מלכתחילה לא מכוונת לגבהים האיכותיים והמורכבים של "קו הקוקיה". קהל היעד שלה מן הסתם הוא מי שמתחברים לסגנון של מרפי ביצירותיו האחרות, ומצפים בעיקר לבידור הגון, ערכי הפקה גבוהים ופרצופים מוכרים. את כל אלה מצליחה הסדרה למלא ביעילות, ובניגוד לסדרות אחרות של מרפי - גם מבלי לאזן זאת עם מרחנות יתר. יחד עם זאת, כשבוחנים אותה מנקודת המבט הכוללת של דמות הנבל המיתולוגית, זו שגילמה את הדכאנות של הממסד, קשה שלא להתאכזב. מצד אחד סיפור על נדכאים ומדכאים בחברה, ומנגד יצירה שלא מפסיקה לצעוק: תראו איזו מהממת אני.