"הרוכב" (האתר של סינמטק ירושלים)
בשבוע שעבר הסתיים פסטיבל ונציה, והפרס הכי יוקרתי בו, אריה הזהב, הוענק ל"Nomadland" של קלואי ז'או. איש לא הופתע מכך, שכן הבמאית האמריקאית ביססה בשנים האחרונות את מעמדה כאחת הקולנועניות הטובות והמוערכות שפועלות היום - בזכות עבודת הביכורים שלה, "שירים שאחי לימד אותי", שהוקרנה כאן רק בפסטיבל ירושלים, וסרטה השני, "הרוכב", שהופץ פה מסחרית בידי בתי קולנוע לב לפני כשנתיים, אבל כיאה להיותו יצירת אינדי מאתגרת, לא הפך לשובר קופות.
ל"Nomadland" יש זכויות הפצה בישראל, אבל מן הסתם אי אפשר לדעת כרגע מתי ואיפה נוכל לראותו. בינתיים, אנחנו מקבלים עוד הזדמנות לצפות ב"הרוכב" במהלך הסגר - הסרט יהיה זמין במשך שבוע באתר החדש של סינמטק ירושלים, תמורת 15 שקל, והוא שווה כל אגורה.
הסרט עוסק בכוכב רודיאו לשעבר שסיים את הקריירה בשל פציעה ומתקשה למצוא את מקומו בעולם כשהוא לא על הסוס. חוויית הצפייה בו יפה וכואבת כמו התעוררות מחלום בהקיץ, והבמאית מיטיבה לעסוק כאן בסוגיות כמו שברונו של החלום ולפרק מושגים כמו גבריות וגבורה, אך לא בחדוות הרס, אלא בעדינות וברגישות יוצאות דופן.
לצפייה בסרט, כנסו לאתר הסינמטק.
"פסק דין" (האתר של סינמטק ירושלים)
"הרוכב" כבר הוצג בעבר בשירותי סטרימינג מקומיים אחרים, אך האתר של הסינמטק מציע גם הקרנות בכורה מקומיות של סרטים טריים - כאלה שעשו השנה סיבוב פסטיבלים בינלאומי, אך בשל הקורונה לא הספיקו להגיע לסינמטקים בארץ. השבוע, למשל, עולה בו סרט בשם "פסק דין", שגם הוא מומלץ.
מדובר בסרט הביכורים של הבמאי הפיליפיני ריימונד ריביי גוטיירז, שערך את הבכורה העולמית המוצלחת שלו לפני קצת יותר משנה, במסגרת פסטיבל ונציה 2019. הדרמה הזו עוסקת במצוקה הכפולה של הנשים בחברה הפיליפינית: לא רק שרבות מהן סובלות מאלימות של בן זוגן, אלא שרשויות החוק מציבות בפניהן קשיים בלתי אפשריים בדרך למיצוי הדין עם מי שהתעללו בהן.
למרות כל זה, ואף שהדבר מעמיד בסכנה אותה ואת בתה, גיבורת הסרט מחליטה לא לשתוק מול האלימות החוזרת ונשנית שמפגין נגדה בן זוגה. "פסק דין" מלווה אותה במהלך מסעה הסיזיפי לעבר עשיית הצדק, בדרך זו או אחרת, ועושה זאת במיומנות קולנועית מרשימה יחסית לסרט ביכורים, ובאינטנסיביות שלופתת את הגרון של הצופה ומשאירה אותו מרותק למסך - מן השנייה הראשונה ועד הסיום החזק ומעורר המחשבה.
לצפייה בסרט, כנסו לאתר הסינמטק.
"השנה הראשונה שלי" (ב-VOD של HOT ושל yes)
סרטים רבים עוד ייעשו על מערכת הרפואה בזמן הקורונה. בינתיים, ניתן לצפות באלה שהופקו על העולם הזה לפני כן - וזה לא שהיו חסרים בו סיפורים גם כך.
מי שמכיר את הסיפורים האלה טוב מכולם הוא תומא לילטי, כיוון שהיה רופא בעצמו עד שעבר מאחורי המצלמה, ויצר סדרת טלוויזיה וגם כמה סרטים בנושא - "היפוקרטס" המצוין הוקרן כאן רק במסגרת פסטיבל הקולנוע הצרפתי; "רופא הכפר" הקצת מתחנף יותר הופץ מסחרית וזכה להצלחה; ו"השנה הראשונה שלי" עלה כאן למסכים החורף, רגע לפני המגיפה, ולא הותיר חותם מיוחד. עכשיו, עם עלייתו בשירותי הסטרימינג, יש צ'אנס להשלים אותו.
הפעם, לילטי סוגר מעגל וחוזר לצעירותו. בני דמותו הם שני צעירים החולמים להיות רופאים, כל אחד מסיבותיו, אך מגלים שהדרך להגשמת החלום עוברת במסלול לימודים קשה באופן בלתי אפשרי, לא אנושי ופגום מכל בחינה. לא משנה עד כמה החיים שלכם קשים, הסרט יגרום לכם להבין שכל עוד שאתם לא לומדים רפואה, כל השאר זה בונוס.
כיוון שזה סרט צרפתי, אין בו מן הקלישאות והקונבנציות שהיינו מוצאים בתוצר הוליוודי בנושא דומה - כך, למשל, התסריט חף מכל עלילת משנה רומנטית, פשוט כי הגיבורים עסוקים מדי בשביל להתעסק באהבה. לא מדובר ביצירת מופת, אבל היא מצליחה לשמור על עניין לכל אורכה, לספק הצצה לעולם שרלוונטי לכולנו אך מעטים מכירים לעומק, ולחשוף את שורשי החולי של מערכת הבריאות, בצרפת ובכל מדינה אחרת - כולל ישראל, כמובן.
"ההחלפה", "שאטר איילנד" (נטפליקס)
ומן הסרטים של היוצרים הצעירים והמתחילים (יחסית) נעבור לשניים מן השועלים הכי ותיקים בשטח - קלינט איסטווד ומרטין סקורסזי, הבכירים והפוריים מבין הבמאים האמריקאים הוותיקים שפעילים בימינו.
בשבועות האחרונים, עלו בנטפליקס שניים מן הסרטים הטובים יותר שביימו בעשור וחצי האחרונים. "ההחלפה" של איסטווד מ-2008 ו"שאטר איילנד" של סקורסזי מ-2010. שניהם מותחנים תקופתיים, העוסקים בהורות ובהיעלמות, ובשניהם מככבים שניים מן הכוכבים הגדולים בהוליווד של דורנו.
"ההחלפה" מספק לאנג'לינה ג'ולי את מה שהיה תפקידה הגדול עד אז, ואולי גם עד עכשיו. היא מגלמת אם יחידנית המחפשת את בנה הנעלם בלוס אנג'לס של שנות העשרים, ונדרשת לשם כך להילחם באוזלת היד ובחוסר האנושיות של הרשויות, מה שמאפשר לאיסטווד לבטא את הבוז הקבוע שלו כלפי הממסד. לא רק האידיאולוגיה אופיינית לו, אלא גם איכות העשייה - הסרט עשוי לעילא ולעילא, נטול שומן מיותר, סוחף ומרתק ומותיר רושם רב.
הדברים האלה אמורים גם לגבי "שאטר איילנד", בו מגלם ליאונרדו דיקפריו בלש משטרה המגיע למוסד סגור בלוס אנג'לס של שנות החמישים כדי לחקור היעלמות של מטופלת, שאושפזה לאחר שהטביעה את שלושת ילדיה. ככל שעובר הזמן, מתגלה כי יש פער בין מה שקרה באמת ומה שנראה לעין, וסקורסזי מתאר את הפער הזה בתנופה קולנועית נדירה, שעושה חשק לקום ולצעוק "בראבו, מאסטרו".
השבוע, במסגרת פתיחת פסטיבל טורונטו, שיגר סקורסזי הודעת וידיאו בה דיבר על כך שבימינו יש נטייה הולכת וגוברת להקטין את תרבות הקולנוע ולהדיר אותה לשוליים. "שאטר איילנד" הוא תזכורת למה שקולנוע יכול להיות - גדול, מרשים, מרכזי ומשמעותי, כמו שהיה פעם, כמו שהלוואי שיהיה תמיד.