מי שעלעל בלוח השידורים של yes לפני שבוע וחצי עשוי היה לראות שהעונה השנייה של "תאג"ד" מסתיימת עם הפרק ה-40 שלה, כשם שתוכנן מלכתחילה וכשם שהיה בעונה הראשונה. אלא שזה לא קרה. יוצר הסדרה, ציון רובין, שגם כותב, מביים ועורך אותה, הצליח לחלץ מחומר הגלם עוד ארבעה פרקים תמימים, כך שהיא הסתיימה רק אתמול (שני), ועוד עם פרק כמעט כפול. לא פלא, האמת, בהתחשב בכך שהעונה השנייה הייתה מלאה ברגעי מריחה מיותרים.
עם כל האהבה לליה ולשירה נאור שמגלמת אותה, באמת היינו צריכים לראות אותה מסדרת וצובעת סלעים בפרוטרוט במסגרת עבודות הרס"ר שנענשה בהן? והאם באמת היה צורך להקדיש כמעט חצי פרק לנסיונות למול את הבולבול של ראול (מצטער, החרוזים האלה חזקים ממני)? והנה אנחנו שוב רואים במלואו - למה זה תמיד במלואו? - את החלום החוזר של עומר (דניאל ליטמן), נמלט מפני אויב לא ידוע ולבסוף נורה ויורד על ברכיו. ספוילרים לפרק האחרון: באמת אי אפשר היה לסמוך על האינטליגנציה שלנו שנבין בבוא העת כי הוא מנבא את עצמו יורה באחיו?
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
רגעים כאלה ודומים להם הם עדות לאובדן דרכה של "תאג"ד" בעונה השנייה. יותר מדי התפזרות, יותר מדי מריחת זמן, תפרים גסים מכדי שאפשר יהיה להתעלם מהם. אלה מלכודות מוכרות של ז'אנר הדרמה היומית שבעבר הסדרה הצליחה לחמוק מהן לא רע, או לפחות לחפות על ההיגיון הלקוי באמצעות תחושה של כיף. הפעם היא לקחה על עצמה משימה לא פשוטה. לא רק מפאת עזיבתו של כוכב הסדרה, תומר קאפון, ופרידה מדניאל אמיריליו, הדמות המרכזית שלה, אלא כי הסדרה עשתה רענון כולל גם בלי קשר אליו. התאג"ד עבר צפונה, דמויות נוספות נשרו בדרך, דמויות חדשות הוצגו בפנינו. אבל התחליפים התבררו בעיקר כחיקויים חיוורים ואפילו כמקלות בגלגלי הסדרה.
הנסיונות אחוזי הדיבוק של עומר למצוא את אחיו הפכו אותו לדמות חד-ממדית. כל מאפיין באישיות שלו חסה בצל החיפוש הזה, כולל יחס אלים לא פעם כלפי חברתו יסמין (דנה לב). החד-ממדיות הזו הביאה לכך שהסיפור על אחיו, על אף שנבנה היטב יחסית לשאר העונה, לא מאוד מעניין בסופו של דבר. בועז (דור הררי) המציא לעצמו רקע עשיר כדי שיוכל להתייחס כמו חרא אל אחרים. בינו ובין עומר, ביחד ולחוד, ובכלל אם נוסיף לזה את סגל (עידו ברטל), כמות הגבריות הרעילה בעונה הזו חצתה לא פעם את הקו האדום. כמו כן, לא ברור למה היה צריך צמד "מצחיק" נוסף כמו שושנה וברדוגו, ותהרגו אותי אם אני מבין למה לטטרו ודקל בכלל לריב על מישהי כה סתמית כמו עדן. היוצא מן הכלל היחיד הוא אמיל (אמיר חורי), שדמותו (הייתה?) בנויה היטב ומסקרנת.
מלבדו, לא זאת בלבד שגלריית הדמויות החדשה הייתה ברובה פחות מעניינת, אלא גם דחקה את הגיבורים המוכרים אל השוליים ואפילו אל מחוץ לפריים. כך פולצ'ק (דין מירושניקוב) נקלע לקו עלילה שהפריד אותו מכל חבריו; הוואן היט וונדר של בן לולו (אור אדרי) הפך אותו גם לוואן טריק פוני לאורך כל חלקה הראשון של העונה, עם חרמנות בוערת ונסיונות לכתוב להיט חדש - שני דברים שהיו כרוכים זה בזה; ושלא נתחיל אפילו לדבר על הסיפור המטריד בין רונה (אינה בקלמן) לזהבי (מיקי לאון). במקרה של טטרו (אורן פפיסמדוב) ודקל (יניב זנבה) הגרעין היה חצי-מעניין, שני החברים הטובים מתאהבים באותה בחורה (עדן סבן), אבל כל מה שצמח ממנו היה מגוחך, והפסיביות התמידית של דקל הן מול טטרו והן מול עדן עשתה ממנו פלקט יותר מאשר דמות.
אפילו ליה שורטטה בידיים גסות, אף שזמן המסך שלה נשאר כשהיה. הזהות המינית שלה, שזכתה לטיפול רגיש בעונה הקודמת, נהפכה על פיה. הגיוני מאוד שצעירה בצבא תהיה מבולבלת בנוגע למיניות שלה, אבל נדמה שהסדרה היא זו שמבולבלת ולא יודעת מה היא רוצה לעשות איתה. השיא הנורא היה התקיפה המינית שלה בידי אישה, אירוע שקרה בשלב מאוחר מדי של העונה כך שאין מספיק זמן כדי לחוש ולהבין את השפעתו ליה. למעשה, הוא נראה כמו ניסיון גמלוני לאתגר עוד יותר את חוסר הבהירות שלה בנוגע להעדפותיה המיניות, ובמקביל לסמן את האנסית, פיונה, כְּנבלית (אבל מורכבת, כי דקות קודם לכן שרה שיר שלם לזכר אחותה המנוחה). סצנת האונס הזו מייצגת פן אחר בחוסר המיקוד של "תאג"ד". היו לאורך העונה התחלות של סיפורים יפים ואפילו חשובים, כמו למשל מרד הבנות נגד הכפייה הדתית, אבל הן נגמרו בחופזה והותירו לנו לתהות מה בעצם היה הטעם.
על כן לא מפתיע שקו העלילה הכי נוגע ללב היה זה שהמשיך ישירות את מאורעות העונה הקודמת, ועקב אחרי ההתמודדות של רותם (דניאל גל) עם הטראומה שחוותה. בתוך ערבוביה של עלילות ושברי עלילות שרובן מופרכות, התלישות של רותם, תחושת הבגידה מדניאל והניסיון לשדר שהכל בסדר - סיפקו נפח חיוני ואמיתי לעונה השנייה, כמו גם מטאפורה קולעת למצבה הנוכחי של "תאג"ד".
למזלה של "תאג"ד", האנסמבל של הסדרה מוצלח ורוב הזמן עולה בידו לרומם גם את רגעיה הקשים. כמה מהשחקנים בלטו במיוחד לטובה: קובי פרג', שהעביר הרבה רוך מתחת לחזות הקשוחה שלו כבעל המרות בבסיס, ניסים הרס"ר, הן ביחסיו עם הילד והן עם ליה; אור אדרי, שמעולה גם ברגעי קומדיה וגם כשהוא נדרש להביע פגיעות עמוקה במפגש המחודש עם אמירה (סמאר קופטי) וכל מה שקרה לאחר מכן. מקרב המצטרפים החדשים לקאסט ראויה לציון דנה לב, שמגלמת את יסמין. מעבירה המון רגש בעיניה והופכת את דמותה, שגם היא לא בדיוק מפותחת ועגולה, למישהי שאפשר להאמין לה.
ועל אף המעידות הרבות של הסיפור/ים, בסופו של דבר היו כמה קשירות עלילות יפות שהעידו על מחשבה מאחורי חלקן. גם אם הסיפור אווילי למדי, המעורבות של נטורי קרתא ואחיו של עומר בניסיון פיגוע אנטי-ציוני טופח היטב ממש מההתחלה. פיונה הייתה מסתורית ומפוקפקת לאורך כל הזמן שלה עם בועז, כך שהגילוי על שנאתה לישראל מתקבל על הדעת, ומנגד הגיוני שאהבתו היוקדת של ראול לרונה היא זו שתגרום לו לספר לה על המזימה. לאחר מכן, ההצלה של רונה ברגע האחרון נטועה באובססיה שלה לאורך העונה בירי ובמטווחים, שנולד מניסיון האונס שלא היה עם פולצ'ק ונטע.
הגם שהסיפור לא בדיוק נגמר, בשלב הזה עוד לא ברור אם תהיה עונה שלישית של "תאג"ד". הבאזז אמנם שכך בעונה השנייה, אבל נתוני הצפייה נותרו מצוינים, כך שסביר להניח ש-yes מעוניינים בהמשך. אם וכאשר זה יקרה, אפשר רק לקוות שהיא תהיה הרבה, הרבה יותר מפוקסת.