בין מיכל ניב לשלמה ארצי, שרון מולדאבי יצא למסע בעקבות הטראומות של חייו

    הוא הפעיל "טרור" עצמי, מרוצה רק מחמישה שירים שהקליט, לא דרך בגל"צ כ-30 שנה, חושב שהתכנית המיתולוגית שערך הייתה שערורייתית ובטוח שהפופ סיים את דרכו ושההייטק יציל את ישראל. בספר שנע במעגלים, מחטט סולן גן חיות ועיתונאי הרוק המשפיע בפצעיו. לפחות הסוף חם ומתוק

    • שרון מולדאבי
    נדב מנוחין
    יח"צ - חד פעמי

    הזמן - סוף 1973. אם לוקחת את בנה בן ה-8 לחנות "שושנה ספרים ותקליטים" במרכז המסחרי הישן של רמת אביב. לכבוד יום הולדתו, הוא זוכה לבחור מתנה: תקליט של הביטלס לבחירתו. הילד מתלבט בין "Let It Be"; האוסף האדום שמוקדש לשנים הראשונות של הלהקה; והאוסף הכחול המוקדש לשנותיה המאוחרות - אבל בוחר בסוף דווקא את "Revolver" המושלם ("כנראה בגלל הציור שעל העטיפה").

    הילד הזה הוא שרון מולדאבי, וזאת הבחירה המוזיקלית המשמעותית הראשונה בחייו - אחת מני רבות, ולכן הסצינה הזאת, שלכל אדם שאוהב מוזיקה יש מקבילה אליה, היא מעבר לאנקדוטה. ככלות הכול, מולדאבי יהפוך לימים לעורך מוזיקלי משפיע ומבקר רוק מוערך, מי שהיה אחד המעצבים של "הפסקת עשר" המיתולוגית בגלי צה"ל, לצד מיכל ניב. הבחירות שיעשה בעתיד יפתחו שערים מוזיקליים למאזינים רבים. הוא אף שייך לקבוצה מצומצמת של אנשים שזכו להצלחה מסוימת משני הצדדים של המיקרופון, ומאחוריו כמה וכמה אלבומים, ואפילו שני להיטים ("ירח כחול" ו"חם ומתוק" של גן חיות) ושיר אחד ענק ("כנפיים").

    אלא שמולדאבי היום הוא גבר בגיל העמידה, וכשהוא מביט לאחור נותר בו בעיקר תסכול. הוא סבל מההופעות, ממערכות היחסים, מהעבודה בתקשורת, והפעיל מה שהוא מכנה "טרור" כלפי עצמו, שנאה עצמית של ממש. דווקא החיים כעת טובים בשבילו בהרבה: למרות שהברכיים גמורות והקול גמור מסיגריות, הוא הפך לאבא בגיל 50, נמצא במערכת היחסים הארוכה בחייו, ומתמחה בתחום של מציאות רבודה ומדומיינת, שהוא מוצא בו גאולה מסוימת למסע שלו. במין רפקלציה אוטוביוגרפית, הוא פותח בספר הבכורה שלו "להלל את החול" (הוצאת הקיבוץ המאוחד - ספריית פועלים) צוהר לכל אלה ומתמודד עם השדים העיקריים בחייו: יחסיו עם הוריו הגרושים, החרטות הגדולות, והאבל על כך שאינו חי חיים של מוזיקאי.

    עוד בוואלה! NEWS

    "פעמיים בחיים ראיתי את המוות בעיניים, לכן היום אני באמת לא מפחד ממנו"

    לכתבה המלאה
    פותח צוהר לכל השדים. מולדאבי (צילום: Creative Commons)

    הספר אינו ארוך (כ-160 עמוד), ובנוי כעין יומן מסע בגוף ראשון, הנע במעגלים - מולדאבי, ההורות, הוריו ומשפחתו הגרעינית, מקום העבודה, ובתווך הזכרונות. הסגנון הוא פשוט ומעט רפטטיבי, רווי חזרות על נושאים ורעיונות (ולעתים על משפטים שלמים ממש), מבלי להיזקק לפואטיקה מיוחדת או דרמטיזציה יוצאת דופן. לב הדברים הוא הגילוי הפנימי, וקילוף הבצל העצמי. הנמען הוא קודם כל מולדאבי עצמו, רק אחר כך הקורא.

    עיקר הספר הוא, אם כן, רפלקציה עצמית, ולפיכך הוא אישי מאוד. מעלתו העיקרית היא בהיותו גלוי: מולדאבי מחטט בפצעים כואבים למדי. המוזיקאי והעיתונאי גדל בין שני בתים, כששני הוריו הגרושים הם עולים המתוארים כאנשים די בודדים. האם, אישה נוקשה שהגיעה מארגנטינה, עוד חיה, והדיאלוג איתה עוד נמשך. האב מתואר כחידה הגדולה: ניצול שואה מרומניה, איש שלא נהג להזמין אנשים לביתו, קומוניסט אדוק, שמת כשמולדאבי היה בשנות ה-20 שלו. האבהות המאוחרת מעלה מחדש את הצורך לברר את מהות הקשר איתם.

    באופן מפתיע למדי, העיסוק הרפלקסיבי של מולדאבי בעצמו ובמשפחתו דוחק מהממואר נפשות אחרות. זהו אינו סיפור של דור, גם לא סצינה, ומי שיחפש כאן מידע רכילותי או אנקדוטלי בעל ערך יצטרך לאתר מקור אחר. אמנים אחרים כמעט ואינם מוזכרים, גם קולגות כמעט ואינם מופיעים בו, להוציא עמודים ספורים. יש כאן מהלך סגנוני ורעיוני של הפשטה: כשם שמולדאבי מתפשט אט אט מדמותו אפופת ההילה ונחשף כאדם חרד ואכול רגשות אשמה, כך גם זכרונותיו מתכנסים לתוך עצמו, מבלי להותיר מקום לאחרים. בכל זאת, בגלל שמולדאבי הוא מי שהוא, ומפני שנדמה לי שהספר יעניין בעיקר את אוהדיו של מולדאבי מתחנותיו השונות בקריירה, מצאתי לנכון להתמקד בעיקר בנקודות שבהן ספרו משיק לחייו הציבוריים. האבל, ההתבגרות, הסיוטים, הסיגריות והברכיים - כל אלה ימתינו ברצון למי שיקרא את "להלל את החול".

    יש פער מסוים בין מולדאבי העורך של הרצועה האלטרנטיבית בגלי צה"ל, שקידמה רוק חתרני ופוסט-פאנק אפל, למולדאבי הסולן של "גן חיות", להקת רוק-פופ די סטנדרטית בסך הכול, שבדיעבד נתפסת כאנקדוטה בגל הלהקות של רוקסן בתקופת הפריחה של הרוק הישראלי דאז. מולדאבי כמובן מודע לפער הזה ומציב אותו כגורם נוסף לחוסר השקט שלו ביחס למוזיקה שלו בכלל וללהקה בפרט. "מי שרציתי באהבתם, בערך אותם אנשים שהיללו אותי כעורך מוזיקלי וכמבקר, כעסו על מי שהייתי בלהקת גן חיות, ואני עצמי האמנתי לכל מילת ביקורת שלילית עליי", הוא כותב.

    כלפי חוץ, מולדאבי נראה כרוקסטאר. מבפנים הדבריו נראו אחרת. את חייו בלהקה הוא מתאר, במילים קשות, כסיוט נפשי צרוף. "המתח הפנימי בלהקה סחט אותי. הרגשתי לכוד שם, בחזית להקת רוק גברית עם שירי פופ נוצתיים ברובם, לא מבין אם אני מגשים פנטזיה או שמא נרדף, מעונה בגיהנום... ואני הייתי באמצע, לכאורה ג'ים מוריסון הישראלי, בקושי מייקל האצ'ינס" - הכוונה כאן היא לסולן אינקסס המנוח. גם במקום נוסף בספר הוא מתאר את גן חיות כמין גרסה ישראלית של הלהקה האוסטרלית (תובנות רבות ומשפטים שונים חוזרים על עצמן לאורך הספר, וניתן היה ללא ספק להקפיד על כך יותר), ומודה: "יצאנו רגע לפני להקות רוק טובות בהרבה, איפה הילד ומופע הארנבות של ד"ר קספר וכנסיית השכל וזקני צפת".

    חלק נכבד מוקדש לאירוע טראומטי במיוחד: הופעה של הלהקה בעיר הנוער באילת, שם השליך מולדאבי בקבוק לעבר הקהל, ופצע נער. מולדאבי מציג בספר גרסה משלו לאירועים: לטענתו, הוא היה משוכנע שהשליך בקבוק מים, לאחר שבקבוקים רבים הושלכו אל העבר הבמה - מנהג שלדבריו רווח באותם הימים. מולדאבי נעצר, והתקרית עוררה סערה רבתי ותגובות בעיתונים, והותירה צלקות בנפשו של הזמר ובחיי משפחתו (ויש להניח שגם בראשו של הנער האילתי). יותר מהחשיבות של התקרית ההיא לקריירה שלו, מולדאבי קושר אותה עם מותו של אביו זמן קצר לאחר מכן, כנקודת שפל בחייו.

    עם השירים והלהקה הוא יתפייס רק כעבור שנים, באיחודים מאוחרים שהתרחשו בשנים האחרונות. בינתיים קריירת הסולו שלו התנהלה לאיטה. את האשמה הוא תולה בעצמו - שוב בחוסן הנפשי, אבל גם בחומרים. ככלל, בווידוי מדהים, מולדאבי קובע כי מתוך עשרות שירים שהקליט, הוא שלם עם הכתיבה של חמישה בלבד. ביניהם, כמובן, "כנפיים", גדול שיריו, שנרמז כי נכתב על מיכל ניב.

    עוד בוואלה! NEWS

    "רוב חיי חייכתי והתחבאתי מאחורי דמות. הגיע הזמן שיידעו מי אני"

    לכתבה המלאה

    כמי שכותב על מוזיקה פופולרית, סקרן אותי מאוד מה יהיה למולדאבי לומר בתחום הזה. בשלב הזה הדבר כבר לא אמור להפתיע, אך גם בזירה הזאת הוא מלא חרטות - למשל על ביקורת קטלנית שפרסם על "לילה לא שקט" של שלמה ארצי, שהוא מרגיש שנבעה בעיקר מיצר הקטילה וחנפנות לדעת המילייה המדומיין, עד שגרמה לעוול למי שיהיה אז בנקודה מכרעת בדרכו לפסגת המוזיקה הישראלית. יותר מהמקרה הספציפי, חשוב השיעור הכללי: "גירוי פנימי, שיפוטיות, תסכול מהקיים - חיוניים להזנת עבודה ביקורתית רציפה ומתמדת; וכשאלה משתוללים ורומסים יכולות אינטלקטואליות ורגשיות אחרות, התוצאה מכאיבה". גם אם מי שמעמיד את עצמו בזירה הציבורית צריך להיות מוכן לחטוף, ואף כי היא אמורה להיות מובנה מאליה, זו תובנה שכל מבקר צריך לשנן.

    גם על אחד ממפעלי חייו המזוהים איתו ביותר הוא מתנצל: "הפסקת עשר", לדידו של העורך המיתולוגי, הייתה שערורייה, בשל "ההפניה של משאב כה יקר בשעה מבוקשת בתחנת רדיו ממלכתית למוזיקה אזוטרית יחסית". מולדאבי, שערך אז גם רצועת מוזיקה מזרחית בערב, סבור במסגרת חשבון הנפש שאך צודק היה להחליף בין זמני השידור של התכניות. למיכל ניב - מגישת ועורכת התכנית לצידו - וגורלה הטראגי, הוא מקדיש כעמוד, מחמיא אבל נזהר - נראה שזה פצע כואב מדי. "היא ראויה לספר שייכתב עליה, למחקר מעמיק", הוא זורק את הכפפה לקורא האלמוני, ומסתפק בכמה פסקאות ספורות.

    לבסוף, בגלל "סבך נכלולי של מזימות ושקרים" ו"הפוליטיקה המכוערת של גלי צה"ל" עזב מולדאבי את התחנה הצבאית, ומבלי לפרט יותר מדי, הוא מדגיש כי מעולם לא דרך יותר בבניין ברחוב יהודה הימית. הוא עוד יעבור כמה וכמה תחנות בתקשורת התרבות. לבסוף, כשהוא מתאר את כניסתו לעולם ההייטק, נראה שהוא מיצה את העולם הזה לחלוטין: "יכולתי להיות היום מובטל מת מפחד, ולחלופין, להצטמק באיזה תפקיד נתעב באיזה כלי תקשורת ישראלי ולהרוויח בקושי את קיומי". אאוץ'.

    חלק נרחב של הספר עוסק בחברת ההייטק שבה מולדאבי מועסק ובתחום העשייה שלו, במה שלעתים נראה כמו פרסומת או לכל הפחות דיון בלתי-ביקורתי. הוא מתאר את ההתרגלות לעולם התאגידי, הכנסים, ספרי העצות למנהלים וכל זה, ומדגיש שהוא מתמלא באופטימיות ביחס לעתידה של הישראל לנוכח הכוחות הפועלים בעולם ההייטק והטכנולוגיה המקומיים. כל זאת, ביחס הפוך לפוליטיקה הישראלית ("ההסתגרות, המשיחיות, הפחדנות, ההתקרבנות"), המעוררת בו סלידה. הוא הזהיר, בשעת כתיבת הספר, שמצטברת "מסה של תיעוב" לנוכח הביטחון העצמי של הימין, מסה שעלולה להוביל לשינוי.

    אולם, יותר מכול, מולדאבי מפרט את הסקרנות שלו מ"עידן החוויה" - שם קוד לעידן שבו כלים של מציאות רבודה ומציאות וירטואלית לחלוטין שלובים בחיינו. אף שרבים חוששים מההשלכות של כניסת טכנולוגיה כזו לפעולה, הוא סבור שדווקא היא עשויה להיות המפתח לעשיית טוב, כמו גם להצלת מה שהוא רואה כמוזיקה הפופולרית השוקעת, השורדת לטענתו רק באמצעות התרחבות לשווקים חדשים כמו המזרח הרחוק, אך למעשה סיימה את תפקידה ההיסטורי במתכונתה הנוכחית.

    "הפופ הדו-ממדי מת", הוא קובע, ומתייחס בטענה הזאת בעיקר להיבט אחד: לדידו, האמנים הגדולים בפופ חדלו לנסח משמעות. "מי הם אמני הפופ האחרונים שהרחיבו את עולמנו? האחרונים היו אולי קורט קוביין וד"ר דרה ואמינם. אפל וגוגל ופייסבוק ואמזון ויו-טיוב ואינסטגרם הם הדילן וביטלס והסטונס וסטיבי וונדר החדשים". זאת עמדה מעט מאכזבת בשמרניותה, בטוח כשהפופ האמריקני מאתגר כל הזמן מוסכמות חברתיות, ומעריצי הקיי-פופ לוקחים חלק פעיל במרוץ לנשיאות של המעצמה הגדולה בעולם. האמנם טיילור סוויפט וליזו אינו מרחיבות את עולמם של מתבגרים ומתבגרות כפי שעשו אמני פופ בולטים לפני 20 שנה? ומנגד - במה אתרי אינטרנט הרחיבו בהכרח את עולמי? האם הם מספקים לי את אותה משמעות אבודה שמולדאבי מייחל אליה? אני בספק. המוזיקה הפופולרית, המוספדת חדשות לבקרים יחד עם חבריה העיתונים, הרדיו והספרים, עדיין איתנו, כנראה.

    נדמה שהעמדה הזאת קשורה בחיבור העמוק שמולדאבי חש ביחס לתחום אליו נכנס - שימוש ביישומי סאונד לכלים של מציאות רבודה. "עד לא מזמן חשבתי שתפקידי בעולם הוא לתווך בין אנשים לצלילים. אולי לא הרבה השתנה, בעצם", הוא אומר באחד ממשפטי המפתח של הספר, לא לפני שהוא מפנטז על ייצור פורמט חדש, שישמש מצע לאלבומי המופת של הדור הבא. אם כן, ההיקסמות של מולדאבי מהעולם הטכנולוגי היא כמעט משיחית, והוא מגלה בה פתרונות לבעיות רבות ומגוונות. אשרי המאמין.

    התחרט על הביקורת. שלמה ארצי (צילום: Creative Commons)

    הספר של מולדאבי מצטרך למדף ההולך ומתמלא של ממוארים שכתבו יוצאי הרוק הישראלי על שלל ענפיו. רק השנה יצאו ארבעה כאלה, כל אחד מהם בסגנון שונה מחברו: הבולט היה ערן צור, שעטף את חוויותיו בפרטים ושמות בדויים, והותיר לעצמו מרחב תמרון. במקביל אליו יצא "החיים כניגון" של אהרן רזאל, המורכב מרשימות קצרות והדוקות הנוגעות בשלל נושאים על התפר שבין המוזיקה והאמונה; והמקורי מכולם היה "הקסטה השחורה" של ניר מטרסו, איש "המהפכה המיותרת" ומעצב, שהציג מעין רומן גרפי פיוטי ומרתק, המתחקה אחר זכרונות אבודים מקלטת טייפ שאבדה. במסע בעקבות הצלילים מקליט מטרסו את הקלטת מחדש מזכרונו, וכשהוא נתקל בה בסוף הדרך הוא מבחין שקצב הצלילים הואט בתהליך ההקלטה שלה, ולכן היא נשמעת שונה מכל הקלטה אחרת של אותה המוזיקה - מטאפורה מבריקה לשינוי של הזיכרון, גיבור המסע האמיתי, ולאופן שבו כל אדם רישום שלו מתגלה כאחר.

    מולדאבי מציג נוסח משלו, אישי יותר מאחרים. הוא מיועד בראש ובראשונה לאנשים המזהים את עצמם כחלק מאותה קהילה - ארכיאולוגים של רוק ישראלי, אנשים שגדלו בשנות ה-80 וה-90, מאזיני רדיו בלתי נלאים. עבור אחרים, הוא יספק סיפור של יציאה ממצרים: אדם שהצליח כלפי חוץ אך נשרף מבפנים, ורק הרחק מהתהילה וההצלחה הציבורית הוא בונה את עצמו מחדש, מותיר מאחור עולם שאבד מזמן, חשבונות ואידיאולוגיות מהמאה שעברה. הדרך הייתה קשה, אבל לפחות הסוף הוא חם ומתוק.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully