"דן שילון, מנהל מחלקת החדשות, ייתן צ'אנס גם לאישה (שרי רז) להופיע כקריינית 'מבט', אם כי הוא איננו בטוח בתוצאה. הנשים, הוא טוען, מסיחות את הדעת מתוכן החדשות. 'הן מפנות את תשומת הלב לצד הוויזואלי של ההגשה - התסרוקת והלבוש. תכונה זו עדיפה בקריינות-רצף מאשר בחדשות'"
(ידיעות אחרונות, 28 באוקטובר 1971)
אנחנו מציגים לאיש התקשורת הוותיק, שיחגוג החודש את יום הולדתו ה-80, את הציטוט הישן הזה שמצאנו בארכיון העיתונות, מהתקופה שבה שימש בכיר ברשות השידור. "זו הייתה בהחלט אמירה אומללה שלי", הוא מכה על חטא בריאיון מיוחד לוואלה! תרבות. "הדבר שאני מתחרט ומצטער עליו בכל לבי הוא הטעות הענקית שעשיתי בשנות השבעים, כשהייתי מנהל החדשות בערוץ הראשון - לא קידמתי יותר נשים לעמדות הגשה מרכזיות. היום יש רוב נשי בהגשת האקטואליה. אני מסתכל היום על הנשים המדהימות בטלוויזיה - קרן מרציאנו שהיא תגלית השנה, טלי מורנו, יונית לוי, תמר איש שלום, דוריה למפל, רינה מצליח, דנה ויס, עמליה דואק. כולן נשים שעושות עבודה מדהימה שגורמות לי להסתכל אחורה בצער ובחרטה גדולה, לצערי לא הייתי אז מודע לצורך הזה. פעם זה לא היה מקובל. אני מאוד שמח שזה תוקן בתקשורת ושחל המהפך הזה".
דן שילון נולד ב-24 באוקטובר 1940, תחת השם דן שולקיס, בן לפניה הרוסיה ושלמה הפולני, בני מעמד הפועלים. הוא בא לעולם חצי שעה אחרי שנולד באותו בית חולים השר וחבר הכנסת לשעבר, יוסי שריד ז"ל, שלימים הפך לחברו הקרוב ביותר. כשהיה בן חמש וחצי נולד אחיו, איש הטלוויזיה יגאל שילון. הוא גדל בצפון תל אביב ובילדותו ספג מאביו את האהבה לתיאטרון ולמילה הכתובה ומאמו את האהבה למוזיקה. "ההורים שלי לא ויתרו לי על כלום. למדתי כינור בכפייה חמש שנים ולא אהבתי את זה. יום אחד נמאס לי מזה שהילדים בשכונה לעגו לי. באתי הביתה, זרקתי את הכינור לבוידעם, וסיימתי עם הקריירה שלי כנגן. אמא שאלה אותי: ומה כן? אמרתי לה - אני אהיה שחקן כדורסל, ורצתי החוצה לשחק. הגעתי אפילו לנוער של הפועל תל אביב, שיחקתי עם אריק איינשטיין באוסישקין הישן".
"אמי ואבי היו אנשי תרבות. אבא שלי היה אוטודידקט, איש ספר, וחבר הנהלת תיאטראות האוהל והבימה. לכל ישיבה ברביעי אחר הצהריים הוא לקח אותי איתו, והושיב אותי בהצגות. וכך ראיתי 18 פעמים את ההצגה 'החייל האמיץ שווייק' עם מאיר מרגלית, סאטירה על מלחמת העולם הראשונה. לימים ידעתי בעל פה את כל המחזה. כשהתגייסתי לחיל האוויר התחברתי לחבר הכי טוב שהיה לי, מיכאל הבר, שעד היום הוא חבר שלי. בשלב המכין, במסגרת קורס טיס, יש מסעות רגליים, ובכל פעם שהייתה חניית ביניים הופענו לפני חניכים עם קטע מהמחזה הזה שגם הוא אהב".
מקורס הטיס פרש שילון בגלל מחלת אביו. "העובדה שלא סיימתי קורס טיס היא עד היום צלקת מכאיבה וצורבת שיושבת לי על הלב"', אומר שילון. "רציתי להיות טייס קרבי, בין השאר, כי אבי שינן באוזניי שמי שמתגייס לצבא צריך לשאוף להגיע ליחידה קרבית נבחרת, וכך עשיתי. ואגב, כשהייתי מגיע לחופשות הוא דרש ממני ללכת לצידו במדים ברחוב בן יהודה בתל אביב, לכל אורכו, כדי שיוכל לנופף לחבריו הרבים. לצערי נאלצתי לפרוש מהקורס בגלל מחלתו הקשה של אבי, אבל עוד הרבה לפני קורס טיס והרבה לפני שהתגייסתי, ידעתי שיותר מכל דבר אחר אני רוצה להיות בתקשורת המשודרת".
"במערכת חשבו שנהרגתי"
לאחר שחרורו למד בחוג למדעי המדינה ולסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1961 החל לשמש כתב חדשות בקול ישראל. שלוש שנים לאחר מכן פרש לטובת תפקיד דובר עיריית חיפה, ואחר כך שב לשידור הציבורי. שילון היה בצוות ההקמה של הערוץ הראשון, הגיש וערך את "מבט" ו"מבט ספורט", ניהל את מחלקת החדשות של הערוץ ושימש כתב רשות השידור בארצות הברית.
שניים מהשידורים הקשים ביותר בחייך היו כשסיקרת ככתב קול ישראל את מלחמת ששת הימים, ופגז סורי פגע בזחל"ם בו ישבת, וכשסיקרת את טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן.
"שני האירועים האלה הם מהיותר טראומטיים שעברתי. במלחמת ששת הימים הייתי בזחל"ם, היום קוראים לזה נגמ"ש, וחטפנו פגיעה ישירה לתוכו. כמה חיילים נהרגו במקום. אני עפתי החוצה בלי שריטה, למרבה המזל. מכשיר ההקלטה שלי נעלם. מכאן ואילך עסקתי בעיקר בטיפול בפצועים ובהרוגים. זה היה דבר נורא. במערכת חשבו שנהרגתי".
"גם סיקור אסון מינכן היה דבר טראומטי, דרמטי וכואב. בנוסף לאירועים האלה, במלחמת יום כיפור הייתי אמור לטוס עם מסוק ראשון לשדה התעופה המצרי פאיד, מהעבר השני של התעלה, שנכבש על ידי צה"ל. פספסתי את היציאה של המסוק. הגעתי למקום שממנו הייתי אמור להמריא, ואמרו לי 'הוא כבר המריא אבל תכף יהיה עוד מסוק'. עליתי על המסוק השני עם הצלם שלי. כשנחתנו בפאיד אמרתי למפקד הישראלי של הבסיס, צ'יטה, תראה איך פספסתי את המסוק הראשון. הוא אמר לי - פספסת את הלווייה שלך, כי המסוק הופל בדרך. ואז קיבלתי טלפון ממפקד חיל האוויר, בני פלד - ואני מזכיר שזה אמצע המלחמה - שאומר לי 'אני שולח לך ססנה להביא אותך לתל אביב כדי שתגיש חדשות הערב'. אמרתי לו, 'סליחה, מה קרה?' הוא אמר: 'כל המדינה רוחשת שמועות שגם אתה נהרגת. הודיעו כבר לאימא שלך'. זה עוד יותר הצחיק אותי. אבל כשהגעתי לבית של אימא בתל אביב זה היה פחות מצחיק. היא התעלפה כשראתה אותי".
את תקופת רשות השידור הוא זוכר כתקופה שבה הוא וחבריו עשו עיתונות אמיתית. "שלחנו אלומות אור לכל פינה חשוכה, והיו הרבה פינות חשוכות. זה היה התפקיד שלנו. אני שומע היום שראש הממשלה אומר שהוא מקופח תקשורת, אבל הוא מפונק תקשורת".
טבעת את המונח שוחד מסך, ואמרת שזה היה קיים במשך רוב ימי רשות השידור.
"היום יש ויכוח במשפט נתניהו אם סיקור אוהד יכול להיחשב לשוחד. בעיניי - חד משמעית כן. חלק מהמנהלים ברשות השידור השתמשו בכלי הזה של שוחד מסך כדי להיטיב עם עצמם. הבולט שבהם היה יוסף בראל, שהיה מנהל המחלקה הערבית ומנהל רשות השידור. זה היה דבר נורא ולצערי זה מטפטף היום גם לערוצים המסחריים. לא לכולם. לפעמים זה הרבה יותר מסווג ומסונן אבל פה ושם אני רואה דברים כאלה".
"שמעון פרס לא היה אדם קל"
שילון נזכר באירוע בעייתי נוסף מימיו בערוץ הראשון. "הרמטכ"ל מוטה גור הוזמן לריאיון חגיגי ליום העצמאות שנועד להיות מוקלט מראש. יום לפני השידור הגיעו חיילות מלשכת הרמטכ"ל. שאלתי אותן, מה אתן עושות כאן? הן אמרו - באנו הנה לתמלל, שר הביטחון שמעון פרס דורש לראות תמלול של הריאיון לפני השידור, והוא יחליט מה מאושר ומה לא. אמרתי, 'סליחה?! אני לא כפוף לשר הביטחון אלא אך ורק להוראות הצנזורה'. ואז הגיע הרמטכ"ל מוטה גור. מהאיפור אני מביא אותו לאולפן. המראיינים היו יעקב אחימאיר ונחמן שי. כשהוא התיישב אני אומר לו - אדוני הרמטכ"ל, שמעתי שיש פה חיילות שעושות תמלול כדי שתוכל להעביר את זה לשר הביטחון. מצדי אתה יכול להעביר את זה למי שתרצה, אבל אני לא כפוף לשר הביטחון, והריאיון, ברגע שהוא מסתיים כאן, אם אין הערות של הצנזורה - הוא משודר. הוא הסתכל אליי ואמר: מה? שר הביטחון הציב את זה כתנאי, שאני אעביר לו את התמליל. אמרתי לו, בסדר, אתה יכול להעביר לו, אבל אם הוא יפסול משהו זה לא מקובל עליי ולא אוריד אותו. נהיה דו שיח לא נעים. הוא שאל אותי - אתה רוצה להגיד לי שאם זה התנאי, אז אין ריאיון? אמרתי, נכון, אין ריאיון. הוא קם, יצא מהאולפן בטריקת דלת, וזה הוביל למלחמה גדולה בינו לביני, שנמשכה תקופה לא קלה ולא קצרה. זה לא היה פשוט אבל זה היה דבר עקרוני".
"שמעון פרס לא היה אדם קל", מוסיף שילון. "בניגוד לתדמית שלו כנשיא, הוא היה פוליטיקאי מאוד לא נעים. יום אחד נשלחתי אליו ללשכה כשהוא היה שר ביטחון. הוא רצה שאני אעביר מתפקידו את רפיק חלבי, שהיה כתב לענייני שטחים, וכל יום הביא סיפורים מסמרי שיער על מה שקורה בשטחים. אמרתי לו, סליחה, אני לא מעביר את חלבי לשום מקום. פרס אמר שיש שמועה בשב"כ שרפיק כך וכך. אמרתי, אם תמציא לי את הנתונים, אבדוק אותם. יצאתי מפרס, צלצלתי למי שהיה ראש השב"כ, אמרתי לו 'הייתי עכשיו אצל שר הביטחון, הוא אמר לי דבר כזה וכזה'. ראש השב"כ אמר לי: 'אין כלום נגד רפיק חלבי. הוא נקי וצח כשלג'. זה היה אירוע לא פשוט".
בתיק 2000, ארנון (נוני) מוזס, בעל השליטה והעורך האחראי של ידיעות אחרונות, עומד לדין באשמת ניסיון למתן שוחד. עבדת עם מוזס כשהיית מנהל זכיינית ערוץ 2 רשת, שמוזס היה בה בעל מניות, וגם כשכתבת בידיעות אחרונות. באחד המקומות האלה נתקלת מצד מוזס או מאנשים מטעמו בלחצים לא כשרים, לא סבירים או פוליטיים או צנזורה לא לפרסם משהו?
"לא היה כלום. עבדתי מאוד קרוב לנוני מוזס, כעיתונאי וכמנהל רשת, שהייתה בבעלות ידיעות אחרונות. נוני יכול היה ללחוץ עליי בכל כיוון אפשרי אבל הוא הכיר אותי והוא לא עשה את זה. מה שקורה בינו לבין ראש הממשלה - זה יתברר במשפט. גם בכתיבת הספר שיצא בידיעות ספרים הכל היה חופשי".
הזונה והקוקסינל
לשילון יש קריירה תקשורתית נדירה, מגוונת ומעוררת הערכה רבה: הוא היה בצוותי הקמה של הערוץ הראשון ושל רשת, ניהל מחלקת חדשות ברשות השידור, שידר בגל"צ, כתב בהארץ, הנחה את "ערב חדש". אבל יותר מכל יזכרו אותו - לטוב ולרע - כממציא המעגל. התכנית "בשידור חי עם דן שילון", קודם במסגרת שידורי ערוץ 2 הניסיוני ואחר כך ברשת, דחקה במידה רבה בזיכרון הקולקטיבי את שאר עשייתו הענפה. "אני בהחלט גאה שעשיתי את המעגל, קונספט בהחלט ייחודי שקיבל השראה מתכנית של מנחה צרפתי. לא העתקתי אלא עשיתי דבר חדש. זה גרם לי הנאה רבה ואפילו גאווה".
בשנת 1998 הוצאת ספר אוטוביוגרפי ובו התוודית: "אילו ישבתי עכשיו בבית, ספק אם הייתי צופה בתכנית". המשפט הזה נחשב בעיני רבים לפיגוע עצמי שעשית בקריירה שלך, ומאז שוב ושוב מזכירים לך אותו תוך הפניית ביקורות שליליות.
"תרשה לי לתקן טעות היסטורית. כשנשאלתי בריאיון לידיעות אחרונות מהי תרבות הפנאי שלי, אמרתי שאני בא בערב הביתה, אחרי שכל היום ראיתי קלטות וטלוויזיה, הדבר האחרון שבא לי זה לראות טלוויזיה, ואפילו את התכנית שלי עצמי ספק אם הייתי רואה כשאני בבית. לא אמרתי שלא הייתי רואה את התכנית שלי. אמרתי שאם הייתי בערב בבית, ספק אם הייתי רואה גם את התכנית שלי".
השורה הזאת שכתבת בספרך לא הועילה לקריירה שלך, בלשון המעטה.
"זה נכון שהשתמשו בזה ויצאו עם זה נגדי. זה בסדר, כל מי שרוצה לצאת עם זה נגדי - שיהיה בריא. אני היום מאוד מפויס עם כל העולם. כאן, על המרפסת שלי בזכרון יעקב, כל הים מולי, וזה משיב נפש".
שנים לאחר שכתבת שספק אם היית צופה בתכנית שלך, ראיינתי ביוני 2015 לוואלה! תרבות את אחיך יגאל. למרות שהוא בעסקי מתיחות המצלמה הנסתרת עשרות שנים, הוא התוודה במפתיע בריאיון: "אף פעם לא הייתה לי תשוקה למתוח". עולה החשש שהאחים שילון פעמים רבות לא הלכו עם הלב שלהם ולא נשארו נאמנים לעצמם, האמנם?
"אני מאמין לך שיגאל אמר את זה. אני יודע שנושא המתיחות בוער בעצמותיו, ועד היום הוא עושה תכנית, 'אמבוש', גם אם אינו מופיע בה. יגאל הוא אוטודידקט בהמון תחומים. הוא מהנדס אווירונאוטיקה במקצועו, ואחרי שסיים את הטכניון החליט שהוא רוצה ללכת לתחום הקולנוע והטלוויזיה, נמשך אל יהודה ברקן ואל המתיחות. הוא מומחה לשפה העברית ולתשבצי היגיון, בהם אני לא מבין את השאלה, לא רק את התשובה".
הותקפת בביקורות רבות על "בשידור חי", והאמירה הרווחת עליה היא "התכנית עם הפוליטיקאי, הזונה והקוקסינל".
"אני מבין את הביקורת אבל בכל תולדות המעגל היו שתי זונות וקוקסינל אחד. אני צריך להתנצל על משהו?"
בריאיון שקיימתי עם מאיר אריאל, כשנתיים לפני מותו, הוא השמיע ביקורת נוקבת וקשה נגדך: "לדעתי דן שילון זה אחת מנקודות השפל התרבותיות (...) ככל שתרחיק לכת בירידה, ככל שתחפור שפל יותר עמוק, תהיה יותר פופולרי".
"מאיר אריאל, שיש לי הערכה אליו כאמן, באמת מאוד לא אהב אותי, בלשון המעטה. זה בא בהשראת אשתו, אני חושב. על כל השאר אני לא יודע להגיב. אם הייתי נקודת שפל או לא הייתי נקודת שפל - זה הקהל ישפוט".
"יש אנשים שאוהבים אותי ויש לא מעט ששונאים"
העיתונאי נחום ברנע כתב עליך: "האיש שאיחד את הקרתנות של המרכז עם המוזרות של השוליים, והפך את מצעד המוזרויות הזה למציאות הבסיסית של הטלוויזיה והסלון מבלי לפגום בדמותו הממלכתית".
"נחום ברנע הוא עיתונאי מדהים, פרשן נפלא וכותב מאמרים אדיר. הוא היה חניך שלי בתנועת נוער, ואני אוהב אותו".
בכלל נראה שרוב האנשים או מאוד אוהבים אותך או מאוד לא אוהבים, ואין הרבה אמצע.
"זה נכון, יש אנשים שאוהבים אותי ויש לא מעט שלא אוהבים אותי, שלא לומר שונאים אותי. אני לא יודע איך קניתי לי את המצב הזה אבל אתה צודק, זאת עובדה. אני מה שאני, וזה מה שאני. חייתי עם הביקורות כל כך הרבה שנים, מה לא עברתי. היו מבקרי טלוויזיה שקרעו לי את הצורה, למדתי לחיות עם זה. לפעמים להסכים עם הביקורת נגדי, והרבה פעמים לא להסכים. אף פעם לא החזקתי מעצמי יותר ממה שאני".
מה שבזמנו נחשב בעיני רבים כרמה נמוכה, כטלוויזיה איטלקית - אולי בראי השנים ובהשוואה לתהומות הריאליטי הוא לדעתך סוגה עילית?
"אני לא יודע לשפוט דבר כזה. יש היום דברים מביכים בטלוויזיה, זה נכון. אבל אני לא רוצה להשוות ולא רוצה להישמע שאני מתנשא עליהם. מה שעשיתי - עשיתי, שהקהל בבית ישפוט. אני סיימתי את הקריירה כשיש לי ביקורת על עצמי בדברים מסוימים, ויש לי בהחלט סיפוק מדברים אחרים".
רגע שרבים סימנו כמביך במיוחד בתכנית "בשידור חי" הוא זה שבו צביקה הדר בדמות ז'וז'ו חלסטרה שם תרבוש על בייגה שוחט.
"אני לא גאה ברגע הזה. צביקה הדר, שאני מאוד מעריך, ברגע שנכנס לאולפן עם תרבוש החליט לשים את זה לבייגה שוחט על הראש. הוא בדרן ועשה את זה במלוא החן שיש לצביקה, אבל התוצאה הייתה מבחינתי מביכה. נכון שתוך כדי אני נסחפתי גם. היום אני רואה את זה לא באהבה גדולה".
לצד הביקורות הרבות, מגיע ל"בשידור חי" גם קרדיט בין השאר על החלק המוזיקלי. הפגשת את הפילהרמונית עם אייל גולן ונתת תנופה למוזיקה הים תיכונית, הבאת את אמה שפלן ואנדראה בוצ'לי והמדינה התחילה לשיר אופרה.
"אני בהחלט גאה בתרומה שהייתה לי לחיבור בין התרבויות ובין סגנונות המוזיקה. תרומה צנועה, אבל תרומה".
רגע בלתי נשכח נוסף מהתכנית היה המפגש בין ראש הממשלה יצחק רבין המנוח לאביב גפן. "עמדנו לעשות את תכנית ערב ראש השנה עם רבין. סמוך לתכנית התקשרו אליי עוזריו של רבין - איתן הבר, רני רהב ועליזה גורן. כל אחד לחוד אמר לי שרבין לא יכול להופיע בתכנית עם אדם שלא שירת בצבא. רני היה הכי דומיננטי בהתנגדות. פסקתי חד משמעית שאביב גפן יופיע בתכנית, והם ביטלו את ההשתתפות של רבין. ואז, במקרה, כמה ימים לפני התכנית, פגשתי באיזו מסעדה את שמעון שבס, וסיפרתי לו על התקרית. הוא נדהם ואמר שהוא רוצה לתקן את זה. הוא סידר שיזמינו אותי לרבין בשישי אחר הצהריים, כמה ימים לפני התכנית. זה היה גם זמן קצר אחרי שהייתה לי תקרית קשה עם לאה רבין. היא התנפלה עלי בגידופים בטלפון, אחרי שהשמעתי הערה ביקורתית על רבין בעקבות הסכמי אוסלו. באתי לשם, רבין דיבר איתי בחמיצות. אמרתי לו, אני בא לעשות את התכנית בלי שום דבר שיכביד עליי, בצורה הכי מקצועית. רבין הרים את הראש ואמר - אני אבוא עם משקעים כבדים נגדך, על מה שעשית ללאה. בלעתי רוק, וסיפרתי לו על התכנית. ואז נכנס שבס ואמר ליצחק, שמעתי שאתה לא רוצה להופיע עם אביב גפן, רבין נזעק ואמר 'מה?!'. התברר שרבין בכלל לא ידע, וכמובן שהוא הסכים. זאת הייתה פעם ראשונה שרבין פגש את אביב גפן, וזה היה מפגש נעים מאוד".
"נתניהו ורעייתו השאירו אותי עם חשבון מפלצתי"
כשמביטים באנשים שהתראיינו אצלך רואים לא מעט פוליטיקאים שלימים הפכו לאסירים - משה קצב ואהוד אולמרט - ואולי אסיר בפוטנציה אחד, נתניהו. איך נהיינו כאלה מושחתים?
"טוב שאתה נוגע בזה. שירות בתי הסוהר הזמינו אותי פעם לביקור בכלא רמלה וזה סקרן אותי. בסיור סגן מפקד הכלא אמר לי - אקח אותך לתא של רוצח שהפך לצדיק בכלא. לא רק שהוא לא יחזור לעולם הפשע, הוא עובר מתא לתא ומחזיר אסירים אחרים למוטב. עמדתי שעה ארוכה בתא עם אותו רוצח, שדיבר בהרבה תשוקה, חיות וכריזמה. ביקשתי משלטונות הכלא להביא אותו למעגל. הוא בא עם אבטחה אדירה, ישב במעגל וכבש את הקהל שהריע לו בהמוניו. לאסיר הזה קוראים איציק אברג'יל. אני שואל את השאלה הבאה - אם אברג'יל, שיושב בבית סוהר שוב, ייצא לאחר ששילם את חובו לחברה, יקים מפלגה, יתמודד על ראשות הממשלה, העם ילך קסם אחריו והוא ייבחר, אז ראוי שהוא יהיה ראש הממשלה? הרי זה מה שאומר ביבי כל הזמן - שמבחן הקלפי הוא המבחן האולטימטיבי, שרצון העם הוא מעל החוק. ואני אומר שלא. מבחן הקלפי הוא לא הדבר העליון".
ערב אחד בשנות התשעים, בסיומה של ארוחה במסעדת יוקרה בתל אביב שבה נפגש שילון עם ביבי ושרה לקראת הופעת ראש הממשלה במעגל, המגיש נשאר שמוט לסת. "זה היה משא ומתן לקראת השתתפותו בתכנית", נזכר שילון, "כשהסתיימה הפגישה, נתניהו ורעייתו פשוט קמו והלכו, והשאירו אותי עם חשבון מפלצתי".
זמן קצר לאחר מכן, נתניהו הופיע בתכנית עם שמעון פרס ושר איתו את "אני ואתה נשנה את העולם". כמה טראגי זה נראה בדיעבד?
"'אני ואתה נשנה את העולם' היה מין אלתור שקרה תוך כדי התכנית. עפרה חזה ואני שרנו, בשלב מסוים לקחתי את היד שלה וצעדנו לעבר המעגל. ואז פרס וביבי נעמדו והם הצטרפו אלינו בשירה, כשפרס זייף בלי הכרה וביבי שר די בסדר. היה סקנדל אחרי התכנית. אני לא שמתי לב שתוך כדי השיר עפרה החזיקה בביבי. שרה נתניהו הייתה שם עם שני הילדים והתפרצה עליי בצרחות אחרי התוכנית. היא טענה שעשיתי לה פרובוקציה בכוונה. זה היה הזוי לגמרי. היא עשתה את זה לעיני כל הצוות שעמד שם והאמנים, כולם ראו".
כשנתניהו נשאל על ידך במעגל כמה זמן הוא רוצה להיות ראש ממשלה, הוא השיב: "יש לי תשובה חקוקה בסלע עבורך. ראש ממשלה לא יוכל לכהן יותר משתי קדנציות". גם באמירה הזאת לא עמד. מה השתבש אצלו עם השנים?
"הוא פיתח לדרגה של אמנות את התנהלותו הבעייתית ואת תרבות הנהנתנות, הקמצנות, ה'אני ואפסי עוד'. הוא הפך להיות דבר בלתי אפשרי. אני הכרתי אותו וראיינתי אותו לא מעט, לא רק במעגל, גם בראיונות אחד על אחד. מאוד מצער שזה האיש".
ברשתות החברתיות הפך שילון למבקר חריף מאוד נגד נתניהו. "אני רוצה לחיות במדינה שבה ראש הממשלה, לפני שהוא עושה שלום, הוא אדם נקי כפיים, אדם שדובר אמת", הוא מוסיף. "ולצערי זה לא המצב. יש לנו ראש ממשלה שקרן. על העובדות של מה שהוא עשה אין ויכוח - גם הוא מודה שהוא קיבל מתנות, ועל הפגישות שלו עם נוני אין ויכוח. השאלה אם זה חוצה את הרף הפלילי. את זה יקבע בית המשפט. אני מדבר על הרף הנורמטיבי. האם אנחנו רוצים לחיות במקום שבו המנהיג שלנו הוא אדם מושחת שאינו דובר אמת? על זה יש לי תשובה ברורה - אני לא רוצה להיות במקום כזה. תראה, כל פוליטיקאי שיקר במקום כזה או אחר, אבל כשתרבות השקר היא יומיומית אצל ראש הממשלה הנוכחי - זה מוגזם".
לצד הביקורות המושחזות הרבות על נתניהו, יש לך משהו טוב להגיד עליו?
"הוא אדם מאוד אינטליגנטי, איש ספר, יודע היסטוריה לא מעט".
בז ל"כחול לבן"
אולי מגיעה מילה טובה על ההסכם שלו עם איחוד האמירויות ועם בחריין?
"הוא מציג את עצמו כאדם שעשה שלום היסטורי, ואני צוחק לעצמי. אני עמדתי על מדשאת הבית הלבן כעיתונאי וסיקרתי את הטקס ההיסטורי של השלום בין מנחם בגין לאנואר סאדאת עם ג'ימי קרטר. זה באמת היה יום היסטורי, משום שאז ישראל הצליחה לנטרל את האויב הכי גדול שהיה לה - מצרים, ששפכה הרבה דם של ישראלים, ופתאום נחתם שלום. ויצחק רבין חתם על הסכם שלום עם ירדן, וגם זה היה שלום היסטורי, אחריו רבין התחיל לפתח את הקשרים עם מדינות המפרץ, וכל הסיפור הזה לא התחיל עכשיו אלא אז. אז מה מקשקשים לי שהשלום הנוכחי הוא חתיכת היסטוריה? זה שלום חשוב וטוב אבל עם מדינות המפרץ מעולם לא הייתה לנו מלחמה, מעולם לא היה לנו איתן גבול משותף. אז מה עושים מזה עניין? קודם כל שילמד לנצח את הקורונה".
לאחר שבני גנץ וכחול לבן הפרו את הבטחתם המרכזית לבוחר וחברו לנתניהו הייתה לרבים בשמאל-מרכז אכזבה גדולה מהם. לדעתך עוד תהיה תקומה לשמאל-מרכז?
"אני לא יודע מה להגיד לך. מה שכחול לבן עשו הוא מחפיר. אני הצבעתי עבורם. ואחרי שהם נכנסו תחת האלונקה של ביבי בזתי להם. אבל בפוליטיקה למדתי את המשפט: לך תדע מה יהיה. אני מאוד מקווה שיקרה איזה נס, למרות שאני לא רואה אותו באופק".
"אני לא בדיוק פריק של מתיחות"
יגאל שילון הגיח לעולם כשאחיו דן היה בן חמש וחצי. שילון העיד באוטוביוגרפיה שלו שמילדותם ובמשך שנים הם לא היו חברים. "יגאל הוא האח היחיד שלי, אני מאוד מעריך אותו ומאוד אוהב אותו, אבל אנחנו עולמות שונים לגמרי", מודה שילון. "שטחי ההתעניינות שלו שונים משלי. אני לא בדיוק פריק של מתיחות והוא לא בדיוק פריק של העניינים הפוליטיים שאני מאוד מחובר אליהם. אבל זה לא משנה את הערכתי אליו, אני לא יודע אם גם את הערכתו אליי".
שילון נזכר בתקרית שהובילה למתיחות מול אחיו ואמו. "יש דבר שלא סיפרתי עד היום. בערוץ הראשון הייתי מנהל החדשות וחבר הנהלה. ואז יגאל התחיל לעשות מתיחות, פספוסים וסרטים. רצו להביא אותו לטלוויזיה. הלכתי למנהל הטלוויזיה, ארנון צוקרמן, ואמרתי לו - ארנון, כדי שלא יגידו, אני מבקש שכל עוד אני חבר הנהלה לא תקבל את יגאל לעבודה. סיפרתי את זה לאימא שלנו. היא מאוד כעסה עליי, ויגאל כנראה מאוד כעס עליי. אבל עברנו את זה".
ובהמשך עברת לערוץ 2 עם "בשידור חי", והערוץ הראשון הציב מולך את אחיך יגאל, ראש בראש.
"זה דווקא שעשע אותי".
אילו רגעים נוספים של מתח או קנאה היו ביניכם?
"תראה, ללא ספק היו מתחים. הם היו על רקע משפחתי, שקשור לגירושים שלי מאשתי הראשונה, ולא כל כך על רקע מקצועי. אני לא רוצה להיכנס לזה כי זה מאוד אישי. אבל זה מזמן כבר מאחוריי ומאחוריו. אנחנו מדברים לפחות פעם בשבוע, וצוחקים. הוא ואני יודעים יידיש כמעט על בוריה. גדלנו בבית סוכנות, יגאל ואני היינו בחדר אחד יחד עם סבתא שלנו, אמא של אבא. היינו שלושה שותפים בחדר, היא דיברה רק יידיש. זו שפה נפלאה".
שילון נישא והתגרש פעמיים. מאשתו הראשונה שרי יש לו בן ובת. את השנייה, מירי, הכיר במהלך שליחותו ככתב בארצות הברית בשנות השבעים. הם היו בקשר שבע שנים עד שעזב את אשתו הראשונה. למירי ולו נולדו שתי בנות - עדי ודפנה - ולאחר כשלושים שנה הם התגרשו. "חייתי בנועם עם אשתי הראשונה שרי, והבאנו לעולם שני ילדים מדהימים - בת ובן, שניהם היום רופאים מומחים. לא הייתי עוזב אותה לעולם אלמלא בסמטה ניו יורקית חשוכה, רחוקה מעין אדם, נתקלתי באקראי במירי, נשביתי בקסמה והקמנו תא משפחתי חדש. יחד הבאנו לעולם שתי ילדות מהממות, דפנה ועדי. עדי היא היחידה מארבעת ילדיי שבמידה מסוימת הלכה בעקבותיי בתחום התקשורת. חייתי אחר כך עם מירי כמעט שלושים שנה, ונפרדתי ממנה, אבל נשארתי עד היום עם הקסם והיא גרה קומה מתחתיי".
אתה חי היום לבד. קשה בגיל שמונים לחיות ללא בת זוג?
"יש לזה יתרונות, יש לזה חסרונות. אני משתדל ליהנות מהיתרונות - אני אדון לעצמי בכל דבר ועניין".
בשנים האחרונות חיה בתו עדי בברלין עם בעלה השחקן יוסף סוויד, ולפני כמעט שנה נולדה להם בתם הבכורה. "הם הביאו לעולם ילדה מדהימה, הם שולחים לי כל הזמן תמונות שלה. אני לא יודע מתי אני אראה את התינוקת הזאת. עוד לא החזקתי אותה בידיי. אם יש דבר שמטרלל אותי זה שלא החזקתי ולא חיבקתי את נכדתי החדשה. לך תדע איך הקורונה הזאת תיגמר".
בריאיון איתך שפורסם ביולי 2014, שאל אותך רענן שקד אם אתה יכול להבין צעירים ישראליים שעוזבים לברלין. ענית: "קשה לי להאמין שישראלים רצים דווקא לשם". המראיין הוסיף ושאל: "אם אחד מילדיך יעזוב את הארץ?", והשבת: "להערכתי, ילדיי לא יגיעו למצב הזה". והנה, בתך עדי חיה כבר כמה שנים בברלין עם בעלה יוסף סוויד.
"אני שרוף על עדי, כמו על כל ילדיי ונכדיי. אני מניח שעדי ויוסף סוויד, שהוא שחקן נפלא, עברו לברלין כי הם העריכו שהחברה הישראלית תתקשה להכיל את העובדה שהם נישואים מעורבים. אז אני מכבד את זה, וזה לא משנה שום דבר ביחסי אליהם".
"אני מאושר עם חתני ובתי"
עדי ספגה לא מעט נאצות בשל נישואיה לסוויד. פעם סיפרה שאישה מבוגרת אמרה לה: "בטח ההורים שלך רוצים למות מזה שהתחתנת עם ערבי".
"לא רק שאני לא רוצה למות, אני חי בכיף ואני מאושר עם החתן שלי ועם הבת שלי שעשתה את הבחירה הזאת. זאת משפחה נפלאה. כשהתחילו גילויי הגזענות והשנאה זה כאב לי. היום אני יודע שיש לא מעט מגיבים שהם ממומנים על ידי כל מיני בעלי עניין, אני קורא פה ושם, אבל אני לא מתרשם מזה".
הגזענות היא לא נחלת צד פוליטי אחד בלבד. חברך והקולגה שלך, ירון לונדון, אמר לפני שנה בכאן 11 "ערבים עם פראי אדם. הם לא שונאים רק יהודים, הם רוצחים את עצמם בראש ובראשונה". מה חשבת על כך?
"ירון לונדון אומר הרבה דברים שנועדו לזעזע. אני לא נכנס לזה, לא יודע את הנסיבות שבהן הוא אמר את הדברים. זה לא משנה כהוא זה את אהבתי ואת הערכתי אליו. אם הוא אמר משפט כזה או משפט אחר, לא אני אשפוט אותו. ירון הוא סוג של גאון. אנחנו בני אותו גיל, למדנו יחד בכיתה א', על ספסל לימודים אחד. כשהתגייסתי לצבא הוא כבר היה בגלי צה"ל. הייתי שומע אותו ברדיו ומתפוצץ מקנאה שהוא עשה את זה כבר ואני עוד לא, כי זה היה גם החלום שלי. אבל ההיסטוריה הובילה אותי אחר כך לקול ישראל, לטלוויזיה, לצוות ההקמה. ירון ואני בקשר עד לרגע זה".
ההטרדות של יבין ומרגלית
ומלונדון - לקירשנבאום. לפני שבוע מלאו חמש שנים למותו של חברך. מי היה מוטי בשבילך?
"מוטי ואני נפגשנו לראשונה ביום הקמת הערוץ הראשון. הוא הגיע מלוס אנג'לס ואני באתי מחיפה. באותו יום לא היה לנו איפה לישון אז שנינו לקחנו חדר בירושלים, ומשם התחילה החברות שלנו. לימים קנינו דירות ברמת אשכול בירושלים והוא גר מתחתיי. חדר השינה שלנו היה מעל חדר השינה שלו. אני הייתי מנהל החדשות כשהוא עשה את 'ניקוי ראש'. הוא שפך את דמם של המפא"יניקים ב'ניקוי ראש', ואני קילפתי להם את העור בחדשות. וכל אחד ראה ברכה בעמלו".
קולגה ותיקה נוספת של שילון היה חיים יבין. שילון הביא אותו משליחות בארצות הברית כדי שיהיה המגיש היחיד של "מבט", הם עברו יחד את ליל המהפך שאליו הביא שילון לראשונה לארץ את קלפיות המדגם.
לפני ארבע שנים פורסמו מספר עדויות להטרדות ולתקיפה מינית שלכאורה ביצע חיים יבין, אחת מהן עדות שפרסם כותב שורות אלה בוואלה! תרבות, מצד מי שהייתה עובדת ברשות השידור, שטענה בפני כי לפני כ-20 שנה יבין חפן את שדיה בידיו במקום העבודה, בניגוד לרצונה, ללא שום קשר רומנטי ביניהם. יבין הכחיש את המקרים. מה תחושתך על עדויות אלו?
"עבדתי עם חיים יבין הרבה מאוד שנים, אני מלא הערכה אליו. בתחום הזה שאתה שואל עליו - אין לי שום מושג, לא ראיתי שום סימן לזה במשך כל עשרות השנים בהן עבדנו יחד. כל מה שמתפרסם בשנים האחרונות - לא היה לי מושג לגביו, אני לא ראיתי את זה ולא שמעתי על זה. אני לא יודע מה נכון ומה לא נכון. חיים הוא איש יקר, שבאמת ובתמים היה מר טלוויזיה ורדיו. הכרתי אותו מתקופתנו ברדיו, דרך הטלוויזיה - ועד היום".
טענות להטרדות ולתקיפה מינית נשמעו גם על קולגה אחרת שלך מהעבר, דן מרגלית, עמו חלקת את הגשת "ערב חדש".
"עליו אין לי עניין לדבר בכלל. לא הכרתי אז את הטענות לגביו, לימים קראתי על זה. היינו פעם חברים ואנחנו לא עוד. זה קשור לדרך שבה ראיתי אותו בתחום התקשורת ולמה שקרה לו בתחום, אבל אני לא רוצה להיכנס לזה".
גם אם אתה לא מכיר את הטענות לגבי יבין ומרגלית, מה חשבת באופן כללי על תנועת MeToo?
"תראה, יש בוודאי עוד דרך ארוכה לעשות כדי שגברים לא יתייחסו לנשים כאל חפצים. זאת תופעה מבישה, מביכה. אני מאוד מקווה שכמה שיותר נשים שנפגעו יתלוננו".
מוטרד מהחנופה לבלפור ברשת ובגל"צ
כמי שניהל במשך שנים את זכיינית ערוץ 2 רשת, מה דעתך על תהליכים הקורים בתקופה זאת בחברה? מדברים על תוכן רדוד, על פגיעה בחברת החדשות, על כך ש"רוח המפקד היא רוח בלפור", כדברי עורך מהדורת השבת לשעבר ניר בכר.
"לצערי זה נכון, יש שם היום חנופה לבלפור. הם ויתרו שם על אנשים מאוד טובים, ובהם טלי מורנו ואנשים נוספים. מאוד כואב לי לראות מה הולך ברשת היום. נפלה בחלקי הזכות להקים את רשת יש מאין. כשהזמינו אותי לנהל את חברת ההפקה הזאת הם אמרו 'אנחנו רוצים אותך איתנו אבל אנחנו לא רוצים שיהיה ערוץ מסחרי, אז נעשה הכל שלא יהיה ערוץ מסחרי'. אמרתי להם - אבל אני כל חיי פועל כדי שיהיה ערוץ מסחרי. אז הם צחקו ואמרו - אתה תעשה את שלך ואנחנו את שלנו. בינתיים תקים חברת הפקה, ואם ניכשל במאמצים שלנו אז אתה איתנו ותרוץ למכרז. קיבלתי את זה. לא באהבה אבל קיבלתי את זה".
בסוף השבוע שעבר מלאו 70 שנה לתחילת שידורי גלי צה"ל. כמי שכיכב בתחנה, מה דעתך על פניה של התחנה בגלגולה הנוכחי?
"עצוב לי מאוד לראות מה קורה כיום בגלי צה"ל. התחנה הצבאית שהייתה תחנת שידור חופשית, אמיצה ונקייה משיקולים פוליטיים, הפכה לזרוע שלטונית. זה חמור, זה לא תקין, אבל זה לא התחיל עכשיו, ואפילו לא בשנים האחרונות. זה התחיל בתקופתו של ירון דקל כמפקד התחנה, שהחל לדרדר אותה, וכמובן שהיום היא מצויה בשפל עמוק מאין כמותו. ברדוגו הוא הסימן המובהק ביותר לכך. תחנת שידור שמוותרת על רזי ברקאי איננה ראויה עוד להיקרא תחנת שידור מקצועית, נקייה ואמיצה".
הופתע ממעשיו של דודו טופז
במה אתה אוהב לצפות בטלוויזיה?
"יש דברים שאני אוהב כמו אופירה וברקו, קרן מרציאנו, יונית לוי ועוד, כתבתי עליהם ברשתות החברתיות. צריך גם להגיד שבאותה רשת עוד עובדים עיתונאים נפלאים כמו רביב דרוקר וברוך קרא".
מי במצב יותר גרוע - ישראל, הטלוויזיה הישראלית או הפועל תל אביב?
"כמובן שהפועל תל אביב. הם במצב נוראי. אין שם שחקן אחד שיכול להתקרב למצב של כמעט גול. ראיתי אותם בשני המשחקים הראשונים העונה, והם משחקים נורא".
דודו טופז הגיע כמוך לפסגת ההצלחה הטלוויזיונית. עם הזמן שניכם צנחתם מפסגה זאת. טופז התחרפן, נעצר בחשד שהזמין ביצוע מעשי אלימות שגרמו חבלות לאנשי תקשורת שונים, שקל אף לרצוח אנשים והתאבד בתא מעצר. אתה כמובן לא הגעת למקומות הקשים האלה. הפתיע אותך מה שקרה עם טופז? אתה יכול להבין את מעשיו הנוראיים?
"אחרי הפעם הראשונה שהופעתי בטלוויזיה צלצלתי לאבא שלי ושאלתי אותו, נו, מה אתה אומר. הוא אמר שני דברים - אחת, הייתה לך טעות בעברית. שתיים, אני מזהיר אותך שזה לא יעלה לך לראש. תשמור על עצמך להיות מי שאתה. ועם המוטו הזה הלכתי כל חיי. אני לא חושב שטופז היה נאמן לדרך הזאת, והוא התחרפן, מה לעשות. הופתעתי ממה שהוא עשה. ידעתי שהוא רואה את עצמו כאלוהים אבל לא ידעתי שזה עד כדי כך. הייתי אגב מורה שלו לאזרחות בתיכון".
ופעם היה לך ריאיון איתו שנגנז.
"יום אחד ביקשו ממני לראיין אותו לעיתון, וכשסיימתי להקליט את הריאיון צלצלתי למערכת וביקשתי לא לפרסם אותו כי אני מתבייש בו. משך כל הזמן הוא דיבר רק על הכיבושים המיניים שלו. כששאלתי אותו למה אתה מרגיש צורך כל הזמן לדבר על זה הוא אמר לי 'אם היה לך את מה שיש לי בין הרגליים - לא היית שואל'".
לא מפחד מהמוות
אתה מאמין שאתה בן שמונים?
"לא. ממש לא. זה נשמע לי מספר מפלצתי. אני לא מאמין שהגעתי לשם. לא יוצא לי מהפה המספר הזה, שמונים".
איך הבריאות שלך?
"אין דבר כזה 'הכל בסדר' בגיל שמונים. יש מחלות רקע וכל מיני, אבל בסך הכל אני בסדר. כל בוקר אני יושב על המרפסת, מול הים. אני לא יודע כמה זמן נשאר לי. כמה זמן שנשאר, אני מקווה להישאר בבריאות הנוכחית ושלא תהיה יותר גרועה".
אתה מפחד מהמוות?
"פעמיים בחיי ראיתי את המוות בעיניים - במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, לכן היום אני לא מפחד מהמוות, אני באמת לא מפחד ממנו. אני חושב עליו פה ושם. בעיקר אני מקווה שכשזה יגיע זה יקרה כמו ליוסי שריד ולמוטי קירשנבאום - שישבו לארוחת ערב, ופתאום - בום, זה נגמר. בלי בתי חולים, בלי מחלות, בלי שום דבר. זה מה שאני רוצה. כל השאר לא משנה".
השאלה איך אני רוצה שיזכרו אותי מעסיקה אותך?
"לא כל כך, כי אין כבר כאלה בינינו שיכולים לזכור אותי, חלקם הגדול כבר הלך לעולמו. קירשנבאום איננו, שריד איננו, אלה אנשים שמאוד היה לי חשוב לשמוע מה הם חושבים ומה דעתם, והם אינם".
יש לך קורות חיים מופלאים. ועם זאת, מה הן ההחמצות הגדולות בחייך?
"שני הדברים שאני מרגיש שהחמצתי הם לא מתחום התקשורת. האחד הוא שלא השלמתי קורס טיס. למרות שלא הודחתי אלא פרשתי מרצוני, אבל זה נשאר לי כמו צלקת. והדבר השני הוא שחלמתי כל חיי לנצח על הפילהרמונית, את זה עשיתי אמנם, אבל רק בשלוש השנים האחרונות אני לומד ניצוח באמת דרך יוטיוב. אף אחד לא יודע את זה. כשקיבלתי בזמנו מזובין מהטה את המתנה לנצח על הפילהרמונית זו הייתה בדיחה, מכיוון שהוא נתן לי לנצח על שתי יצירות שהתזמורת לא צריכה בהן מנצח. ורק היום אני יודע שלא ניצחתי עליהם באמת. עכשיו יש עשר-עשרים יצירות שעליהן אני יודע לנצח".
בתור אחד מוותיקי המראיינים, אשמח אם תפנה שאלה לעצמך.
"הייתי שואל את עצמי איפה טעית?"
ומה התשובה?
"טעיתי בזה שלא מספיק סיננתי דברים שעשיתי. יש דברים שעשיתי ואני מצטער עליהם. עשיתי טעויות מקצועיות ואישיות. למשל, הריאיון שקיימתי עם קנצלר מערב גרמניה וילי ברנדט היה מבחינתי טעות. הצטערתי אחר כך שהייתי בריאיון כל כך תוקפני אליו. הוא היה חסיד אומות העולם, אדם שהציל יהודים במלחמת העולם. אחר כך אכלתי את עצמי על זה".
רוצה להזמין שוב את ביבי למעגל
אם היית מרכיב מחדש את המעגל, את מי היית מזמין אליו?
"בטוח הייתי רוצה להזמין שוב את ביבי".
הוא היה מעדיף את ערוץ 20 המלטף.
"הוא לא היה מתקרב אליי, אבל הייתי מאוד רוצה לחזור ולראיין אותו. הייתי רוצה במעגל גם את בני גנץ, שאותו לא ראיינתי מעולם, למרות שנפגשתי איתו כשהוא היה רמטכ"ל. וכמובן גם אמנים. אני היום לא כל כך מכיר את האמנים החדשים והפופולריים, אבל אפשר להרכיב בקלות מעגל".
לצופים רבים חסרה הדמות שלך על המסך. המוח שלך צלול, חד ומדויק. למה בשנים האחרונות אתה לא מגיש תכנית או כותב בקביעות בעיתון?
"אף אחד לא הציע לי. אם היו מציעים לי הייתי שוקל את זה. אבל אני לא מרגיש חסך. אני באמת מרגיש שהייתה לי הזכות לעשות כמעט כל דבר. היום אני לא כותב בשום עיתון אבל למדתי שהרשתות לא פחות חשובות. פתאום גיליתי שיש לי 'עיתון' משלי, כשאני כותב ברשתות. אז מצאתי את עצמי בפייסבוק ובטוויטר, אני עושה את זה ונהנה. היום אני כותב, אני קורא, אני לומד ניצוח. לא חסר לי כלום. יש לי משפחה נהדרת, ילדים ונכדים. מה עוד בן-אדם צריך?".
