נדמה שז'אנר סדרות הנעורים עבר אבולוציה בשנים האחרונות. פלטפורמות שמשוחררות מכבלי צנזורה, כמו נטפליקס ו-HBO, יכולות להציג את חייהם של בני נוער בלי הכחל והשרק שהורגלנו אליו מהקלאסיקות של הז'אנר, "בוורלי הילס 90210", "האו.סי", אפילו "אלה הם חיי" הנפלאה. תחתן קיבלנו בשנים האחרונות את "13 סיבות", "חינוך מיני" וכמובן הגרסה האמריקאית של "אופוריה". כולן הצלחות גדולות, כולן - כולל "אופוריה" הישראלית - כנראה חבות את חייהן ל"סקינס" הבריטית מ-2007, הראשונה שבאמת פרצה את הדלת בתיאור כן, בוטה, פרוע ולעתים קרובות אפל של חיי הנעורים.
כעת מגיעה חוליה חדשה בשרשרת הזו: "גרנד ארמי", שעולה היום (שישי) בנטפליקס. היא עוקבת אחר חייהם של חמישה תלמידים בתיכון הציבורי הגדול והנחשב ביותר בברוקלין, ששמו כשם הסדרה (ואינו קיים במציאות). לאורך תשעת פרקי העונה - שכולם נשלחו מראש לביקורת - הנערים האלה וחבריהם מנסים לשרוד, להצליח, להשתחרר ולהבטיח את עתידם. הסדרה נפתחת בפרק הראשון עם פיגוע שמתרחש בסמוך לבית הספר ומערער את תפיסת הביטחון של כולם - מוטיב שיגדיר את העונה לכל אורכה.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
ההתמקדות בחמישה נערים שרוב הזמן פרטיה כלל לא מתערבבים, קשורים זה לזה או אפילו בני אותו גיל, יוצרת מין פסיפס שמה שמאחד אותו הוא הלקח מהפיגוע שפותח את הסדרה: בכל רגע יכול לקרות משהו שישמוט את הקרקע מתחת לרגליים. זו תמה נבונה לסדרה שעוסקת בהתבגרות, והיא מניבה לאורכה מספר רגעים חזקים ויפים. אך למרות הקו העקבי הזה, מה שמושך את "גרנד ארמי" לאחור הוא חוסר האחידות העצום בין עלילות הנערים השונות. חלקן מפוספסות בצורה מצערת בואכה שערורייתית.
הסיפור הגרוע והמלאה ביותר הוא של לילה (אמליה יו), נערה ממוצא סיני שאומצה על ידי יהודים, מה שמקשה עליה לגבש את תפיסת עצמה בשלב בחייה שבו זה אמור לקרות. משבר הזהות שלה צריך היה להפיק משהו הרבה יותר עמוק, יפה ונוגע ללב מכפי שקורה בפועל. תחת זאת לילה היא הנערה הכי בלתי נסבלת ומרוכזת בעצמה בכל הקאדר שמציגה "גרנד ארמי", ובשום שלב אינה זוכה למשהו שיגאל את אופיה האיום או ייצור מהפגיעות שלה משהו מעורר הזדהות.
המקרה של סיד (אמיר בגיריה, "דגראסי: הכיתה הבאה") פחות חמור. כבן למהגרים מהודו הסביבה מקשרת בין חזותו החיצונית לפיגוע, בין אם במבטים חשדניים ברחוב ובין אם בהלצות ברוח טובה על חשבונו על ידי חבריו. במקביל הוא מנסה לנסח מכתב לקולג' ואגב כך לפענח את עצמו. אולם "גרנד ארמי" לוקחת את הסיפור שלו לכיוון אחר, שחוק יותר, ומתקשה לומר במסגרתו משהו חדש. למעשה, כסדרה שבמפגיע משתדלת להיות שונה מכל סדרות הנוער שקדמו לה, עלילת סיד מבהירה עד כמה היא מתקיימת באותם מישורים של האחרות.
המצב משתפר מעט עם ג'יי (מאליק ג'ונסון), נער שחור שוחר טוב, שיחד עם חברו הטוב מנגן בתזמורת בית הספר במסורת של שועי הג'אז כמו בתקליטים שסבו הביא לו במתנה. השתובבות טיפשית שלהם בשטח בית הספר מובילה לדיונים משמעתיים וענישות לא בהכרח פרופורציונליות. השניים חווים על בשרם את הקלות שבה המערכת מכזיבה נערים כהי עור ושולחת אותם אל מדרון חלקלק - "צינור מבית הספר לכלא" כמו שאומרת אחת הדמויות. הסיפור הזה מרגיש רענן, עכשווי וחשוב, אבל - אף שלא מדדתי דקות מסך לכל אחד מהסיפורים - התחושה היא ש"גרנד ארמי" קצת דוחקת אותו אל השוליים לטובת האחרים, ובהחלט לא מעמיקה בו כפי שהייתה יכולה.
שתי הנערות הנותרות הן כנראה אלה שזוכות לנפח הגדול ביותר. ג'ואי דל מרקו (אודסה א'זיון, "אחותי בהפרעה"; בתה במציאות של פמלה אדלון מ"קליפורניקיישן" ו"דברים טובים") היא נערה לבנה חכמה, פמיניסטית, דעתנית ומשוחררת. בפעם הראשונה שאנחנו רואים אותה היא דוחפת את ידה לוואגינה של חברתה הטובה כדי לשלוף מתוכו קונדום שנשאר בפנים (כן, זו סדרה נועזת!). ג'ואי מוקפת בחברים, בעיקר בנים, מרגישה חופשיה בגופה, אוהבת להילחם על עוולות חברתיות וחוסר צדק שנקרים בדרכה, כמו למשל קודי הלבוש בבית הספר. בלי להיכנס לסיבות ולספוילרים, ברגע נורא אחד היא נוכחת לגלות שהחירות והפתיחות האלה מתהפכות עליה וסוגרות עליה, וכל ההערצה שזכתה לה מצד עמיתיה מפגינה את צדה האחר, הרעיל.
גם בעלילה הזו לא הכל מושלם, ואפילו לא תמיד מובן ומוסבר דיו. אך מבין כל הסיפורים של "גרנד ארמי", כאן הסדרה מפגינה הכי הרבה רגישות וניואנסים שמתהווים לכדי משהו שלם ומעורר מחשבה. לא פלא: יוצרת הסדרה קייטי קאפיילו כבר סיפרה את הסיפור הזה בעבר. הוא נלקח כמעט לחלוטין כפי שהוא, כולל שם הגיבורה, ממחזה שלה מ-2013, "Slut". לא זאת בלבד שהאחידות בעלילת ג'ואי בולטת ביחס לאחרים, היא גם מקרינה עליהם באופן מפוקפק ומעורר מחלוקת. כמו ליוצרת, גם לגיבורה שלו יש שם משפחה איטלקי - משהו שקשה לא להבחין בו לנוכח פוליטיקת הזהויות הנפיצה שהסדרה נקשרה בה שבועות לפני שעלתה.
גיבורת הסדרה החמישית והאחרונה משקפת את הסיבה לכך: דום הפיקחית והמיושבת היא בת למהגרת מהאיטי שנאבקת לעזור בכלכלת משפחתה, במקביל לשאיפתה להיות הראשונה במשפחתה שתלך לקולג' - רצוי כזה שנמצא בצד השני של היבשת. איכשהו, למרות הציפיה שמשהו בחייה של דום ייפול ויישבר, למרות הקסם הרב של אודלין ג'ין שמגלמת אותה, ועל אף שבשלב מאוחר בסדרה עלילתה מספקת את אחת הסצנות היפות בסדרה - על פי רוב "גרנד ארמי" לא מצליחה לחדש או לעניין גם עם הסיפור שלה. הליהטוט של דום בין עיסוקים כל כך מהותיים ובוגרים לבין השקעה בלימודים והכמיהה להיות נערה רגילה, יוצר מתח עצום בחייה. אלא שרוב הזמן הוא לא מיתרגם על המסך.
העלילה של דום זכתה לאזכור בהשתלחות של מינג פייפר, כותבת בסדרה. פייפר צייצה בטוויטר שהיא ועוד שלושה כותבים שאינם לבנים התפטרו אחרי שקאפיילו התעמרה בהם והתנהגה כלפיהם בגזענות. לדבריה, התקרית התרחשה אחרי שהתלוננו בפניה על קווי עלילה נטולי רגישות גזעית, דוגמת "פורנו עוני" - דמות בת-מיעוטים שעיקר סיפורה הוא מאבק הישרדות כלכלי. פייפר נָדמה מאז, קאפיילו נמנעה מלהתייחס, כותבים אחרים בסדרה לא תרמו מידע נוסף וגם נטפליקס לא הגיבה. לא ברור אם כן מה נכון ומה לא בטענות האלה, אולם איכשהו הידיעה שהן קיימות מנמקת למפרע כמה מחולשותיה של "גרנד ארמי". יצירה שחורתת על דגלה הכלה ועדינות וגיוון גזעי, אבל נוצרה על ידי מישהי שאולי אינה מכילה ועדינה ומגוונת.
זה דיסוננס שהסדרה מתקשה ליישב, והוא אחד מני כמה. "גרנד ארמי" מתארת כמה נושאים שסדרות נעורים בדרך כלל פחות עוסקות בהם, ואם כן אז הן עושות זאת בצורה זוהרת או רועשת. לעומתן היא מאוד שקולה ומקורקעת, מקפידה על לוק ריאליסטי ומשחק טבעי, חפה מסנסציות מיותרות ומרוב הקלישאות של הז'אנר. אך התחושה המנקרת במהלך הצפייה היא שהסדרה מנסה לעשות משהו ייחודי ולא ממש מצליחה, מושכת את "גרנד ארמי" דווקא אל המחוזות שהיא מנסה להימלט מהן. סיפורי נוער שעוסקים בגזענות, זהות מינית, תקיפה מינית, סלאט שיימינג, עוני, חיפוש עצמי וכו', ועושים זאת באופן נדוש, כמעט נטול שיאים, אפרורי ואף דידקטי, נטול הומור כמעט לחלוטין, ומתקשים לדייק במה שהם מנסים להעביר.
כך ש"גרנד ארמי" היא אולי חוליה חדשה בשרשרת של סדרות נעורים אדג'יות מהשנים האחרונות, אבל האסוציאציה הכי גדולה שהיא מעלה היא של אחת הקלאסיקות בסוגה, וכזו שאחד השחקנים אף השתתף כאמור באחד מתוצריה: "דגראסי". סדרה ששרטטה בפרוזאיות ובפיכחון את חייהם של בני תשחורת על מאבקיהם והתבגרותם, ועשתה זאת בלי הרבה ברק ובלי באמת להלהיב. נשמע נכון גם במקרה הנוכחי.