"קל יותר להיות הורה הבוקר. קל יותר להיות אבא. קל יותר לומר לילדים שלך שאופי חשוב - זה חשוב. לומר את האמת זה חשוב. להיות אדם טוב זה חשוב. הוקל להרבה אנשים.
"אם אתה מוסלמי במדינה הזאת, אתה לא צריך לחשוש שהנשיא לא רוצה אותך כאן. אם אתה מהגר, אתה לא צריך לדאוג שהנשיא ישמח לקרוע ילדים מהוריהם, לשלוח מבקשי מקלט בחזרה ללא שום סיבה. זה זיכוי עבור כל כך הרבה אנשים שבאמת סבלו.
"'אני לא יכול לנשום', זה לא היה רק ג'ורג' פלויד. הרבה אנשים חשו שהם לא יכולים לנשום. בכל בוקר אתה מתעורר לציוץ חדש, ואתה לא יודע... ואתה הולך לחנות, ואנשים שחששו להציג את הגזענות שלהם - הופכים מרושעים כלפיך יותר ויותר. ואתה דואג לילדים שלך. אתה דואג לאחותך, שתלך לקניות בוולמארט ותחזור למכונית שלה בשלום מבלי שמישהו יגיד לה משהו. אתה משקיע כל כך הרבה מאנרגיית החיים שלך רק כדי שתוכל להחזיק מעמד.
"וזה דבר גדול: היכולת שלנו להשיג שלווה ולקבל הזדמנות לאתחול. האופי של האומה חשוב, ולהיות אדם טוב זה חשוב. אני רוצה שהבנים שלי יסתכלו על זה. קל יותר לעשות דברים בדרך הזולה ולהתחמק מאחריות - אבל בסוף זה חוזר אליך. זה חוזר אליך".
יש רגעים שאותם אף אחד לא צריך למסגר. אין צורך להקיף אותם בסופלרטיבים כמו "דרמטי" או "היסטורי", עצם העובדה שחזיתם בהם מפיחה בכם את עוצמת הרגע באופן טבעי. ואן ג'ונס, הפרשן של רשת CNN (אקטיביסט ובעברו יועץ בממשל אובמה), לא התכונן לפרץ האותנטי הזה כשהתבקש להביע את תחושותיו, בערב שבו ג'ו ביידן הוכרז על ידי רשתות הטלוויזיה האמריקאיות לנשיא ה-46 של ארה"ב. הרשתות ידעו כבר ימים שהרגע הזה עומד להגיע. מאחורי הקלעים המתמטיקה לא הותירה מקום לספק. ההיסטוריה התנהלה בסלואו מושן, אבל הרגשות, הטראומות, העייפות ממתקפה בלתי פוסקת של ארבע שנים ארוכות - הכל התנקז לשתי דקות של קרביים חשופים. במשך ארבעה ימי שידור מפרכים ומורטי עצבים, הפכה התקשורת האמריקאית למכונה בלתי מתפשרת של מספרים ועובדות. ממחוז למחוז, מעיר לעיר, מעדכון לעדכון - מתודית, מחושבת, קרה ומסרבת בתוקף להיכנע ללחצים להכריע לפני הזמן. ואז, שנייה אחרי קו הסיום, הפך רגע אחד של רגש טהור לסמל הכי מייצג של בחירות 2020.
עבור מי שצרכו את סיפור הבחירות מכלי התקשורת בישראל, המונולוג של ואן ג'ונס, כמו כל כך הרבה ניואנסים אחרים, נבלע בבליל של שטחיות. הנה פרשן אמריקאי בוכה, אנשים צוהלים באטלנטה, שליחה לניו יורק יורדת לרחוב כדי לספר מה שמעה ב-CNN, וחזי מפלורידה שידע כבר ביום ראשון מי ינצח. פרשן צבאי ישראלי מוביל קבע שג'ו ביידן (אדם בריא במשך כל חייו, שאין ולו בדל של ראייה לגבי בעיה רפואית ממנה הוא סובל) לא ישרוד את הקדנציה, וקמילה (כן, קמילה) האריס תחליף אותו. פרשן פוליטי בכיר שזחיחותו גם בהקשרים ישראלים בלתי ניתנת לעיכול, פסק בידענות שמדובר בניצחון "דחוק" ו"בלתי משכנע". כל זאת כשהמנצח מתמודד מול נשיא מכהן, בזמן מגפה, זוכה בחמישה מיליון קולות יותר ממנו, משיג יותר קולות מכל מועמד לנשיאות בהיסטוריה, ונמצא בדרכו לתמונת המראה של "הניצחון המשכנע" של אותו נשיא רק ארבע שנים קודם לכן (בספירת האלקטורים).
מנקודת מבט מקומית, ארה"ב הוצגה כרפובליקת בננות: שיטת בחירות מוזרה (כי שלנו, כידוע, מוכיחה את עצמה בכל פעם מחדש), גרירת רגליים בספירה, קפיצות ישבן בסיקור. איפה ה"שמח" והקלילות של אולפני ישראל? השילוב הכה מקצועי בין צרחות בשידור ופרשנות מלומדת של שחקנית ישראלית המתגוררת בלוס אנג'לס. דמיינו סיטואציה שבה רשת חדשות אמריקאית מובילה מתקשרת לקוונטין טרנטינו כדי שיספק פרשנות מלומדת על המצב הגיאו-פוליטי בישראל. ובכל זאת, דווקא ההפך הוא הנכון.
ישראלים רבים מתקשים להבין איך אמריקה בועטת החוצה נשיא כל כך טוב לישראל. אבל טראמפ היה הרבה מעבר למדיניותו במזרח התיכון, כולל דברים שלטווח הארוך היו משפיעים גם על חצי הסיכה שלנו במפת העולם. אם כן, כך פתח ג'ייק טאפר, הפרשן הפוליטי הבכיר של CNN, את השידור רגע לאחר הכרזת ניצחונו של ביידן: "זהו סופה של נשיאות סוערת. תקופה של כמה הישגים, ללא ספק. תקופה שבה הרבה אמריקאים ברחבי המדינה, בערי פלדה מרוסקות ובאמריקה הכפרית, חשו שקולם נשמע - וזה חשוב. אבל היא הייתה גם תקופה של פילוג קיצוני… תקופה שבה אמת ועובדות התקבלו בבוז, תקופה של אכזריות שבה אי אנושיות של הפרדת ילדים הפכה למדיניות המבישה של ארה"ב, אבל עכשיו נשיאות טראמפ הגיעה לסיומה… עבור עשרות מיליונים מאחינו האמריקאים, הסיוט הלאומי הסתיים".
עצם המחשבה שפרשנות שכזו מצד מנחה מוביל יכולה להישמע בישראל של 2020, מעוררת גיחוך. בוודאי שלא ההתעקשות המרשימה לבחון התבטאויות, לתקן שקרים ולמנוע מפוליטיקאים לזרוע דיסאינפורמציה רק משום שהואילו להתראיין. בעוד אולפני ישראל מציגים כמעט מדי יום תגובות מחפירות, מלאות שטנה ורוע מטעם מפלגת שלטון, האולפנים של CNN, MSNBC ולמרבה התדהמה, אפילו כתבי רשת פוקס - חזרו שוב ושוב על העובדה שאין דבר מושחת בספירת קולות כשרים של אזרחי ארה"ב. סטיב קורנקי וג'ון קינג, שני אנשי המפות וככל הנראה הכוכבים הגדולים של סבב השידורים הזה, הציגו מופת של הפרדת השקר מהאמת. בפנסילבניה סופרים לאט משום שחוקי המדינה (שקבעו רפובליקנים) מנעו את ספירת המעטפות המוקדמת, בניגוד למדינות אחרות. "המהפך" בספירת הקולות לא היה כלל מהפך, אלא הסדר שבו נספרו הקולות: בתחילה אלה שהוטלו בקלפיות, ורק לאחר מכן אלו שנשלחו חוקית בדואר. תוצאת הבחירות לא השתנתה, רק הסדר שבו התגלתה.
כשנשיא ארה"ב פצח במתקפה על לגיטימיות הליך הבחירות, בחרה רשת MSNBC באומץ ובחוכמה לרדת מהשידור, ועברה למונולוג שהוא בית ספר לעיתונות מאת שפרד סמית'. בישראל, בה ראש ממשלה האשים מגזר שלם בזיוף קולות ודרש להציב בקלפיות במרחביו מצלמות, לא היינו חולמים לשמוע מונולוג בו משפט שקרי אחר משפט שקרי מופרכים בבהירות ובפשטות. מעבר לחשיבות העצומה של קונטקסט ובירור העובדות (במקום הצגה עצלה של שקופית כדי לצאת ידי חובה), קבעו הרשתות האמריקאיות שלא יתנו במת חינם להסתה ופירוק ההליך הדמוקרטי - גם לא כשהם מגיעים מפיו של נשיא ארה"ב. במרחבי הטוויטר הישראלי נאספו במהרה "אבירי חופש הביטוי" שביקרו את ההחלטה. "לא משתיקים את נשיא ארה"ב", פסקו שם, "מתמודדים עם הדברים אחרי שדיבר". נסו להיזכר כמה פעמים בשנים האחרונות "התמודדו" האולפנים הישראלים עם נאומים ששודרו, וכללו מתקפות נוראיות וחסרות שחר על כל נושא ובעל תפקיד אפשרי.
ארה"ב לא התהפכה ב-7 בנובמבר, היא עדיין דמוקרטיה בהתהוות עם אתגרים אדירים, פילוג חברתי חסר תקדים וחשש רב מהבאות. יחד עם זאת, דווקא ברגע שבו התשתית הדמוקרטית שעליה היא מבוססת עמדה על פי תהום, היא ידעה לעצור. דמוקרטים ורפובליקנים, עיתונאים ואקטיביסטים, חברו יחד כדי לוודא שרצון הבוחר יתקיים במלואו, בלי פשרות ובלי הקלות למי שנאחזים בשלטון במחיר פירוק האומה. ג'ו ביידן וקמלה האריס נבחרו משום שלא עשו דברים בדרך הזולה, מפני שלא התחמקו מאחריות, ומפני שמוסדות התקשורת המרכזיים עשו את עבודתם ברגע שבו נדרשו לעשות אותה. בסוף זה חזר אליהם, כי זה תמיד חוזר. בדיוק כפי שזה חוזר גם אלינו, רק בדרך שונה לחלוטין.