באחד הפרקים המאוחרים של "נורמלי", הסדרה החדשה של HOT, נכנס גיבור הסדרה נועם אשכנזי בשעת ערב למערכת העיתון שבו הוא עובד. שאר העובדים כבר מסיימים את יום עבודתם, אבל נועם תופס את אחד מהם רגע לפני שהוא עוזב כדי שיעזור לו במשהו, מה שהעמית באדיבותו אכן עושה. יותר מכל נדמה ברגעים האלה שנועם מעוניין בחברתו, או בכל חברה. נועם מתחיל לדבר איתו על הסכנה בסרטן בכפיות פלסטיק ועל אנשים מטורללים שפגש, וממשיך גם כאשר הקולגה שלו כבר קם במטרה ללכת ומחייך ומהנהן בנימוס. זו סצנה שבמידה רבה מגלמת בה את "נורמלי" על רגל אחת: נועם אשכנזי הוא הסדרה, אנחנו העמית שרק רוצה ללכת הביתה.
"נורמלי" מגוללת את סיפורו של בן דמותו של ליאור דיין - צעיר הסובל מהפרעות נפש, מכור לריטלין שהוא רוכש מילדים בכמויות מפחידות ואז מפורר ומסניף או מגלגל לסיגריה. הוא בטוח שהשומר בבניין השכן מנסה לתפוס אותו, נאבק לכתוב את הטור הקבוע שלו בעיתון במרוץ מלחיץ אחרי הדדליין, מתקשר לאקסית שלו באמצע הלילה מתוך מצוקה ואז צועק עליה, ומאוחר יותר אף מגיע פיזית לדירה שבה היא מתגוררת עם בן זוגה הנוכחי. בפרקים הבאים נועם מתאשפז בדרבונו של אביו (רמי הויברגר) במוסד לחולי נפש, שם הוא מנסה לעבור תהליך שיסייע לו גם להיגמל וגם להתאפס - שתי משוכות נפרדות שעליו לעבור.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
בהתחשב בכוחות שעומדים מאחוריה, לא מפליא להיווכח ש"נורמלי" עשויה מעולה. אסף קורמן ("את לי לילה"), שיצר אותה יחד עם ליאור דיין, מביים את כל הפרקים ברגישות ובמהוקצעות. הצילום של דניאלה נוביץ ("אסיה") דינמי ועדין בה בעת, כיאה לכזה שבמרכזו אדם ששפיותו מעורערת. שירלי מושיוף - שעומדת מאחורי הסדרה הכי טובה של HOT בעשור האחרון לפחות, "איש חשוב מאוד", אף היא מבוססת על חייו של אדם ידוע - ערכה את התסריט והקנתה לו את מגע ידה האותנטי. הדיאלוגים והמשחק משכנעים וטבעיים מאוד. כל השחקנים עושים עבודה מעולה, אבל רועי ניק בתפקיד הראשי פשוט מדהים. חשוף ופגיע גם כשדמותו עושה דברים נוראיים ובאופן כללי בלתי נסבלת.
אלא שזו הבעיה האימתנית של "נורמלי": דמותו בלתי נסבלת כמעט כל הזמן, וברמות הכי בסיסיות. האמירה שהגיבור הוא הסדרה אינה רק אלגוריה במקרה הזה. נועם אשכנזי תופס את המסך ולא מרפה ממנו. לאורך ששת הפרקים שנשלחו לביקורת (מתוך שמונה), הוא נמצא בכל סצנה וסצנה, רוב הזמן ממלמל ומברבר ומחיל על העולם את נפשו המסוכסכת, כופה שיחות תלושות על אחרים שרק מנסים לנער אותו מעליהם, מבקשים שלא יתקשר יותר או כאמור מנסים לעזוב בנימוס. כל יצירה שמציבה במרכזה דמות כזו מאתגרת את עצמה כי היא מאתגרת את הצופים. הדבר נכון שבעתיים בסדרה שעושה את זה על פני שמונה פרקים בני חצי שעה פלוס, ומתנהגת כאילו היא הראשונה לתאר את מה שהיא מתארת.
עלילות של מכורים וחולי נפש הן הלחם והחמאה של המסך הגדול והקטן, כולל בישראל. לכאורה מדובר בדרמה מן המוכן, אבל האמת היא שההפך הוא הנכון. אפילו אם נתעלם מהמקרה הספציפי של ליאור דיין שגם ככה נטחן עד דק, מהלך העניינים המעגלי של ההתמכרות - נפילה, גמילה, חזרה לתלם, מעידה, נפילה וכו' - הוא תמיד אותו סיפור וכבר שורטט בעשרות ומאות יצירות בעבר. על פי רוב - כולל הפעם - זה גם קורה עם אותם אימג'ים ורגעים שחוקים של המרדף אחר הסם, הכנת השורות, ההסנפה וכיו"ב. אפילו ישיבה במקלחת תחת מים זורמים יש כאן. גם סיפורים על מחלות ופגיעות נפש היו מנוע להמוני נראטיבים לאורך עשורים, לפעמים בשרטוטים גסים יותר ולפעמים רכים וחומלים. למה צריך עוד אחד? כי הוא מבוסס על חייו של דיין? תופתעו להיווכח שזה רחוק מלהיות מספיק.
"נורמלי" לא מסתפקת בלחזור על דברים שכבר ראינו, אלא ממש מתבוססת בהם - שוב, כמו הגיבור שלה. דקות שלמות באחד הפרקים מושחתות על ניסיון להזמין פיצה אל המוסד הסגור. בפרק אחר חולה שם משוכנע שהוא המשיח ומנסה לתכנן תכניות לקראת יום הדין, שלטענתו יחול בעוד ארבעה ימים. הוא מפרט לפרטי פרטים בפני הגיבור את תכניתו, מציג בפניו תרשים מדוקדק, ואז נאלץ גם להתמודד מול חולה אחר הטוען כי הוא עצמו המשיח. כל זה עם קשר קלוש מאוד לנושא המרכזי של הסדרה.
העניינים מתסכלים אפילו יותר בעולם שמחוץ למוסד. "נורמלי" מקדישה זמן רב ומתיש לניסיונות של נועם לכתוב טור. פשוט הקלדה ומחיקה של טקסטים במסמך וורד. הוא נכנס ליוטיוב לשים לו שיר, הוא שותה קפה, הוא מביט במסך, הוא חושב, הוא מסתכל על פוסטר החתול שלצדו, אנחנו מתמקדים בו, אנחנו מתמקדים במסך, הוא כבר כתב פסקה שלמה - אלוהים אדירים, למי אכפת? באיזה עולם זו טלוויזיה מעניינת?
הרגעים האלה מחדדים את טיבה של "נורמלי" - מדובר בפרויקט יוהרה. הגיבור מעיד על עצמו כנרקיסיסט, והסדרה הזו היא העדות המושלמת לכך. העניין הוא שאפילו במסגרת הזו, בתוך העיסוק העצמי של דיין בעצמו, אפשר היה ליצור משהו אחר, רענן. חייו כוללים נתחים הרבה יותר מעניינים והרבה פחות שחוקים מהסיפור הזה - הן בפני עצמם והן מבחינת הדישה בהם בתקשורת הישראלית. במקום סדרה על עיתונאי תל-אביבי תועה ומכור, היה מעניין הרבה יותר לעקוב אחר ילד ששני הוריו הבוהמיינים והפגומים (אסי דיין וקרוליין לנגפורד) לא יכלו לטפל בו ועל כן מסרו אותו כתינוק למשפחה מאמצת בקיבוץ. היווצרות הפצע בנפשו מיוחדת במינה. ניסיונותיו למלא את הריק, לעומת זאת, מורכבים מאותה פרקטיקה חבוטה, מייגעת ומאוד לא מעניינת. "נורמלי", סדרה כמעט אנטי-טלוויזיונית, ממחישה זאת היטב.
"נורמלי" משודרת בימים רביעי וחמישי ב-22:15 ב-HOT3.