על פניו יש משהו נורא סתמי בשם הסדרה החדשה של כאן 11, "חזרות". הדרמה הקומית מתרחשת מאחורי הקלעים של תיאטרון שמתחיל עבודה על מחזה חדש העוסק במערכת יחסים. על כן המשמעות שקופצת מיד לראש היא האסוציאציה העיקרית למשמע המילה "חזרות" - שחקנים שמשננים את הטקסטים שלהם לקראת הדבר עצמו. אחרי צפייה בשלושת הפרקים הראשונים, מתברר שהשם של הסדרה מבריק ממש כמוה.
יצרו אותה נועה קולר וארז דריגס (יחד עם המפיק אסף אמיר), שגם כתבו את כל עשרת הפרקים ומככבים בה. לקולר את דריגס יש היסטוריה מקצועית ואישית משותפת ענפה. הם הכירו בסטודיו למשחק מיסודו של יורם לוינשטיין, התאהבו, גרו ביחד, נפרדו ואז הגיעו לעבוד באותו תיאטרון (גשר). שם, אחרי שהזמן עבר והפרספקטיבה התגבשה, החליטו להפוך את הזוגיות למחזה הקומי "אחד פלוס אחת", שמורכב מאפיזודות מחיי הזוגיות המשותפים - החל מהמעבר למגורים משותפים ועד לפרידה.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
עשור חלף מאז, וכעת "חזרות" שבה אל ההצגה ובעצם מוסיפה לה אגף. אם המחזה היה מין גרסה של הזוגיות, הסדרה החדשה - במסורת של עיבודי מטא מתחכמים ליצירות קיימות א-לה "טריסטרם שנדי" ו"אדפטיישן" - היא קצת עיבוד שלה והרבה עיבוד של יצירת ההצגה שבהשראתה. גרסה שהולכת כמה צעדים אחורה כדי לחשוף תמונה גדולה בהרבה: איריס ותומר (קולר ודריגס) הם בני זוג שיצרו עיבוד בימתי ממערכת היחסים שלהם - היא כותבת, הוא הבמאי. הפריצה הגדולה שלהם בתיאטרון מגיעה בדיוק כאשר חייהם האישיים מתפרקים. אין להם ברירה אלא לחשוק שיניים ולתפוס את החלום הזה על אף חוסר הנעימות התהומי והנפיצות המובנת מאליה.
הכימיה בין קולר ודריגס כנה וכובשת. השניים משחקים כל כך טוב ביחד, וקל להבין מדוע הם חוברים זה לזה פעם אחר פעם לאורך השנים. כמה מחילופי הרפליקות ביניהם מניבים רגעים קורעים מצחוק. דריגס הנהדר היה צריך לקבל מזמן תפקיד ראשי על מסך כלשהו. קולר - אחרי "קופה ראשית", "שב"ס", "שטוקהולם" ועכשיו "חזרות" - כבר הופכת לשחקנית הבית של כאן 11 ומתבררת כמניה בטוחה. מטבעו של תפקידה היותר מעורר רחמים, היא זורחת במיוחד. הנסיונות הדרמטיים העקרים של דמותה להקיא בפרק הבכורה, הוויכוח על הכביש בפרק השלישי - אלה הן סצנות קומיות לפנתאון בעיקר בזכותה.
כמו ברוב היצירות העוסקות במתרחש מאחורי הקלעים של תעשיית התרבות והבידור, "חזרות" צינית במפגיע. היא חושפת בפנינו את האגו העצום והשברירי של השחקנים, השטחיות שמנחה אותם ברצון להיות חלק מיצירה גדולה, הנביבות של חלקם, החנופה הצבועה שהיא מרכיב כל כך בסיסי בעולם הזה, אפילו אם הוא קצת בשלבי קמילה.
יבגניה דודינה היסטרית בתפקיד מנהלת התיאטרון, ורה קורקין, הפוסעת בין הגחמות של שחקניה השונים, באדישות יבשושית ושורות מרושעות וחדות כלאחר יד. אגם רודברג מפליאה לשחק על תדמיתה כשחקנית היפה והלא-מוערכת-במיוחד - כלומר לא לגמרי מודעת למגבלותיה. מיה גוטמן שבגילומה מתקשה להפסיק לדבר על עצמה, דורשת שעמיתה האגדי (שמיל בן ארי מצוין כתמיד) במחזה שבכיכובם יציג אותה בהשתחוויה בסוף, וחותרת לשחק לצדו את נינה בעיבוד חדש ל"השחף" של צ'כוב. כלומר, האוקסימורון העגום של דמותה הוא ששטחיותה היא זו שמנחה אותה להשתוקק לתפקיד במחזה כה עמוק. גם איתי תורג'מן משחק היטב על תדמיתו הפרחחית. הוא מגלם את עופר מרציאנו, שחקן שטחי בסדרת להיט יומית לצדה של מיה, שאת הרגעים המתים ביום העבודה הוא מעביר בסקסטינג ושליחת תמונות זין. כעת הוא עושה את צעדיו הראשונים בתיאטרון בלי היכרות מוקדמת עם המדיום, וגם בלי יותר מדי חשק או רצון.
גם תורג'מן וגם רודברג עושים מטעמים מהדמויות שלהם וניכר כי הם נהנים להשתעשע עם האופן שבו הם נתפסים בעיני הציבור. הליהוק המבריק שלהם מעיד על משהו רחב יותר בבסיסה של "חזרות": היא פורסת רבדים על גבי רבדים שמחדדים שוב ושוב את אותו סיפור אמיתי, או כאילו-אמיתי. רודברג ותורג'מן מגלמים גרסאות של קולר ודריגס במחזה שבתוך הסדרה, ואילו קולר ודריגס עצמם מגלמים גרסאות שלהם בתור אלה שכתבו את ההצגה וחיו את הזוגיות שהובילה אליה.
וזו גדולתה של "חזרות": השכבות שהיא מציעה על הסיפור הקיים מבהירות כי היא הרבה מעבר ליצירה שעוסקת במלאכת ההתכוננות. היא סדרה על הנטייה האנושית לשוב אל אותם דפוסים מוכרים, על הקושי להתנער מהפגמים שבנו ומהדברים שחשבנו שמגדירים אותנו, על הנסיונות להנדס בדעתנו היסטוריית מה-אם. מאוד לא חשוב אם כל ההתכתבויות של הסדרה עם המציאות התרחשו אחד לאחד. חשוב שהן מקנות תחושה של אמת, שרגעי הקסם שהן יוצרות אמיתיים.
זה גם מה שמונע מ"חזרות" להתמסר לציניות עד כדי ערלות לב. למעשה, יש גאונות אמיתית בהילוך הקליל שלה, כאילו זה עניין של מה בכך, על כל הקווים ששרטטה לעצמה: בין פאתוס לבין פאתטיות; בין התיאטרליות המובנית בעולם שהיא מתארת לבין האיפוק והאגביות האפקטיביים כל כך של הקומדיה שלה; בין המבט הציני על אחורי הקלעים לבין הלב הפועם כמתבקש מסדרה שבמרכזה סיפור על מערכת יחסים, מתובל כל העת בחמלה ובמתיקות. הכתיבה המעולה ומלאת הפנינים, המשחק הטבעי של כל המעורבים, הבימוי (בעז פרנקל, "קיבוצניקים") והצילום (איציק פורטל, "להעיר את הדב") שמקפידים על תנועה וקצב אנטי-תיאטרליים - הכול חובר כדי ליצור סדרה נפלאה. אפילו קצת מושלמת.