20 שנה לאלבום הבכורה של שלומי שבן

פסנתר, אתה חבר: גם 20 שנה אחרי, המפץ של שלומי שבן עדיין מהפנט

כולם אמרו על האלבום הזה כל מיני דברים, אבל בנקודת ההזנקה של המוזיקאי המשוכלל ביותר שפעל בישראל בשני העשורים האחרונים יש יותר ממה שנראה לעין. גם אם חלק מהשירים האלה נשמעים אחרת ב-2020, זה עדיין אחד מאלבומי הבכורה הטובים שיצאו פה. פרויקט מיוחד - חלק ג'

  • שלומי שבן
נדב מנוחין
שלומי שבן מבצע את "דניאלה" בהופעה חיה בשנת 2000 (בימוי: יעל בדרשי)

השיר הכי חשוב להבנת שלומי שבן - האלבום, התופעה והאמן - הוא כמובן "עמוק". 54 שניות בוערות, משפט אחד של כנות קורעת מצחוק: "הלוואי והייתי עמוק כמו שאני יומרני" - שמתחיל מפסנתר פשוט ועד שהוא נגמר הוא מספיק לתת במה לגיטרה, תופים וקולות רגע, ולהסתיים בגרון ניחר. יש כאן הכל: ההתלהבות השבנית, הבדיחה שתמיד מסתתרת קצת אמת מאחוריה, והאופן שבו הוא לוקח את העלבון ויוצא איתו לסיבוב ניצחון. יש מי שחושב שזאת בדיחה. יש מי שחושב שזה מבריק.

20 שנה מאז יצא אלבום הבכורה שלו, כבר ברור שהעומק והיומרנות - במובן הכי טוב שלמילה הזאת יש - נפגשו באמצע הדרך. היום אפשר לספור שלושה אלבומים (או שמא שבעה-שמונה? תלוי איך סופרים), אינספור שיתופי פעולה עם כמעט כל אמן משמעותי ברוק הישראלי של הדור האחרון, קאברים מלוא החופן, כמה סערות בכוס ותרגיל אחד בהתעוררות. בין אם הוא מקליט לבדו או עם אחרים, שבן היום הוא עדיין אחד האמנים החשובים והמעניינים בישראל, למרות השנים שחלפו.

מה הביא שלומי שבן שהיה נדיר בסביבתו? המילה הראשונה שקופצת לראש היא וירטואוזיות, במובן הרחב של המילה. הכישרון של שבן, על הפסנתר, בכתיבה, בהלחנה - כל כך מזדקר לעין, שנדמה שהכול בא לו כמעט בלי להתאמץ. וירטואוזיות יכולה לאיים ולשעמם ולטרחן, אבל שבן מעדיף לעטוף את זה בבדיחה, עדיף גסה, עדיף כזאת שתחשוף דווקא את חוסר הביטחון שלו עצמו: כך הגאון הופך חבר, והקנאה להערכה.

חלק ראשון בפרויקט "20 שנה לצאת אלבום הבכורה של שלומי שבן" - ריאיון מיוחד עם שבן

חלק שני בפרויקט - שבן חושף את הסיפורים מאחורי השירים

עוד בוואלה! NEWS

החרדות, העבר שהסתיר ודודו טופז: שלומי שבן מדבר בגילוי לב על הכול

לכתבה המלאה
וירטואוז. שלומי שבן (צילום: ראובן קסטרו)

ובאמת, האלבום הראשון של שלומי שבן, הנושא בפשטות את שמו, מעורר השתאות לנוכח הווירטואוזיות המצחיקה שנוכחת בו. בראש ובראשונה, זה השתוללות מילולית, על העיר וכל מה שהיא מייצגת, ובתוך זה לא מעט, מה לעשות, על זיונים: הרבה אמנים מכניסים את המאזינים אל חדר המיטות שלהם. לא כולם הופכים את זה לסלפסטיק: מתגרדים על השטיח, משתעשעים במגעים, מפנטזים על חיכוך ירכיים.

אבל יש בזה עוד צורות של וירטואוזיות, ולא הכל זה מין: קל לשכוח שליד הרבה שירים כאלה, מסתתר גם שיר כמו "מחר (בע"ה)", אחד השירים הכי יפים של שבן בכל הקריירה - כולו הבעת אמון באהבה. זה אחד השירים שהוכיחו שיש בו גם מעבר לדאחקה: הטקסט החידתי ופריטת הפסנתר הנוגה הזניקו את הדרך שיעברו בה גם "פעם שירים", "האזרח ה-1" ו"תרגיל בהתעוררות" - הרגעים שבהם הוא העז להתפוצץ במלוא הרצינות.

ואם נחזור רגע לדבר עצמו, נדמה שיש משהו שמתפספס כשמתייחסים לאלבום הזה כאוסף של שירי כיבושים. המילים מתארות מציאות כמעט הפוכה: שיר אחרי שיר אחרי שיר שבן מציג את עצמו דווקא כלוזר, כמי שמפסיד. גם כשהוא מתאר בבוז את הפרטנרית שלו, נדמה שעומק הבוז מופנה פנימה. זאת לא ההיא שמדברת על אריק, זה הבחור שנהיה מעוראריק; לא זאת שאומרים עליה כל מיני דברים, אלא זה שלא יודע למה להאמין; לא זאת שממשיכה הלאה מהערב לזכרו - אלא הוא שנותר מאחור. יתרה מכך: זה אינו סיפורו של מי שחי חיי הוללות, אלא של מי שהחיים האלה עוברים לידו, בלעדיו, כמי שנמצא באותה "מסיבת גג" אבל עסוק בלהתבונן איך היא מתרחשת בלעדיו, או כמי שמקווה שאולי אם יהיה עם טליה סוף סוף יראו מה יש בו.

עוד בוואלה! NEWS

הרהורי המוות, חרדת הנטישה ודילן מקיי: שלומי שבן חושף את סיפורי האלבום הראשון

לכתבה המלאה

ואם כבר, אז נדייק: הבוז - החיצוני והפנימי - הוא בוז מעמדי, לאמנים צעירים (יעלה שממלמלת משהו על חנוך לוין, איה שכותבת מחזה קצר על המיתוס של פינוקיו, או הוא עצמו שחושב על הסולו של גרסיה באמצע מין), לדימוי של תל אביביים בכלל (ההיא שאוהבת שירה וזה מקסים, ובו זמנית בזה לטקסים), לבורגנות המשעממת (הבן אדם הרגיל-כזה, שנשמט מול מסך הטלוויזיה). שלא במפתיע, הוא עוד יפתח את הנושאים האלה באלבומים הבאים שלו ("New Age Women" כפרודיה מושלמת על תל אביב; "איקאה" כשהתגלמות הפחד מחיים רגילים, וכו').

וכך זה מתגלגל. אפשר אולי היה לקצץ ממנו כמה שירים, אבל זה לא מוריד לרגע מהעובדה שחצי מהכוח של האלבום הוא הפתיחה המהממת שלו. תשעת השירים הראשונים - אחד אחד - מכים במאזין, בלי רגע אחד של שעמום. מתאכזבים ב"שרמוטה פוריטנית", מטפחים גאוות יחידה ב"ניו יורק VS יחזקאל" ו"יחזקאל ממשיל", שוקעים ברחמים עצמיים ב"ערב לזכרי", נקרעים ב"עמוק" ואפילו קצת נסחפים בקולות הרקע והאנרגיות של "כולם אומרים", נהנהים מהווריאציה הדילנית על יעלה, מתרגשים ב"מחר" ומסיימים את החלק הזה עם "אריק המונומנטלי" - אף אחד לא שר ככה על "הזה" שלו בארץ לא לפני ולא אחרי, כל כך מצחיק ונעלב ושונא ואפילו בורח למערב הפרוע. בלי להגזים, מדובר ברצף שהוא לא פחות ממהפנט. השליש הסוגר מוריד את הרגל מהגז, לרצף איטי יותר, עם ביקורים של דניאלה וטליה, וגם של שלומי שבת (מיטיבי לכת יזכרו שהפציע באיזה שהוא שלב גם זמר בשם שלומי סבן, כמו כדי לבלבל עוד יותר את הסיטואציה).

אין הרבה מה לומר, זה בקלות אחד מאלבומי הבכורה הטובים שיצאו בישראל עד אז ומאז. אבל זה לא כל הסיפור.

אחד מאלבומי הבכורה הטובים שיצאו בישראל. שלומי שבן (צילום: ראובן קסטרו)

הגיע הזמן לרביעי של שבן

כששבן הפציע בפתח המילניום, לא היה מסביבתו הרבה דברים דומים: כותב שנון, נגן וירטואוז, רוקנרול שמח (יחסית). רוב הפסנתרנים היו עגומים, ופליטי הניינטיז פנו אז לכיוונים אחרים; הומור - חוץ מטיפקס - לא ממש היה באופנה; וירטואוזיות אף פעם לא הייתה משהו פופולרי מדי בישראל. בשביל למצוא רפרנסים מקומיים צריך ללכת רחוק, אל הנפילים. ושבן, בלי שממש התכוון, מצא את עצמו מוזכר בנשימה אחת עם שמות כמו מאיר אריאל ויוני רכטר. כמו שאומר השיר, עשו אותו יפה יפה - כמעט לא הוא.

הוא הבין היטב את המשמעות: זה מעמד שיש להיות ראויים לו. ובאמת, שנים ארוכות בילה שבן כשולייה של מאסטרים שקדמו לו: רמי פורטיס, ערן צור, אסף אמדורסקי. מהראשון למד להופיע, מהשני את האומץ לכתוב בעברית משגעת על יום-יום מכוער, ומהשלישי פרפקציוניזם בלתי מתפשר. בין הפרפקציוניזם ושלל שיתופי הפעולה שרקם, הקורבן העיקרי היו השירים המקוריים שלו, שנאלצו לחכות אז והיום שבע שנים ארוכות (לפחות) בין אלבום ואלבום. כמו הקוד של הפה והטלפיים - רק גרוע יותר. כפי הנראה, אלבום הסולו הרביעי כבר ישבור את השיא.

פסנתר אתה חסר. שבן (צילום: יח"צ, שלומי פינטו)

אלא שלרגע לא נדמה היה ששבן נעלם. הוא הפך במהירות יחסית לאמן קאלט עם קהל נאמן מאוד, בין היתר הודות להופעות פסנתר פרועות וקאברים קורעים. הקאלט הוא אלמנט משמעותי בהתפתחות התופעה השבנית: עד כדי כך היה לו ביקוש - שכעבור כמה שנים הופיע באופן עצמאי הסטיקר בעל הכותרת האירונית: "פסנתר, אתה חסר - הגיע הזמן לשני של שבן". במקרה הזה, היה זה הקהל שהפנים את הנוסחה השבנית: פרודיה על יומרנות כדרך להביע אהבה.

לאותו קהל היו עוד כמה אלילים: במחצית השנייה של אותו עשור, התבססה לה קבוצת אמנים משמעותיים שעמדו בחזית הרוק האינטלקטואלי-אליטיסטי של התקופה, חופרים בעצמם ומצטטים בלי הפסקה, ונוגעים בנקודות הכואבות ביותר שהמיינסטרים הישראלי יכול לספק, ולמרבה הצער - כולם מתעכבים בין אלבום לאלבום. היו שם שבן, רונה קינן והבילויים, ומכיוון אחר גם נועם רותם, ששבן קשור אליו גם מכיוונים אחרים. אחת הדמויות המשותפות לכל המעגל הזה הוא המפיק אסף תלמודי, אחראי מרכזי לסאונד של הזמן ההוא. הסצינה ההיא לא מתה, ויש לה מנוע חדש: אחד אלון עדר, שאת ההשפעה של שבן עליו אפשר לשמוע עד קריית שמונה.

מזל שיחזקאל ניצח

מאז, כולם אמרו על השירים האלה כל מיני דברים. "שלומי שבן" לא נשמע ב-2020 כפי שנשמע בשנת 2000. חלק מהאלבום נשמע ילדותי, נאיבי אפילו ("ניו יורק VS יחזקאל"), ושירים אחרים נשמעים כמעט אכזריים ("דניאלה"). אם לצטט שיר אחר שלו, חלק מההומור הידרדר. את "שיר ערש דווי" נדמה לי שאיש לא אהב גם אז - זה שיר קשה על נושא קשה, הפלות, ואזהרות הטריגר שחדרו לחיינו מאז הופכות אותו לעוד פחות אזין משהיה. שירים אחדים ("סיגריות") נשכחו כמעט לגמרי, דבר הגיוני בהתחשב בעובדה שמדובר באלבום עם 15 רצועות ועוד בונוס.

בדיעבד, אפשר גם לומר שהאלבומים שהגיעו אחריו באמת התעלו עליו. "עיר" הוא אוסף השירים הכי משוכלל של שבן, שרטוט מרתק של תל אביב והדימויים שלה. שיר הנושא של "תרגיל בהתעוררות" היא שיר שיוצא לאנשים פעם בקריירה. הנושאים המרכזיים - יחסים, חרדה מבורגנות, געגוע למה שישראל מייצגת, תיעוב כלפי הבורגנות - חוזרים שוב ושוב, אבל אפשר לומר בפירוש שלאט לאט הוא התגבר על "עמוק" - כלומר על היומרה שאין לה כיסוי.

ובכל זאת, גם אם מהתמונה ההיא דהו כמה צבעים, האלבום הזה עדיין עוצמתי, מצחיק ומלא חיים, ועדיין מסמן רגע דרמטי במוזיקה הישראלית: נקודת ההזנקה של המוזיקאי הכי משוכלל שפעל בישראל ב-20 השנה האחרונות. מזל שיחזקאל ניצח.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully