אני אישה והשירים של שלומי שבן פעם הרגיזו אותי. מזל שהוא עבר מהפך מרגש

האם פמיניסטית אוהבת את שלומי שבן? אם תשאלו אותי, התשובה היא קודם כל "כן". רק אחר כך, בנבירה ממושכת אל ראשית האלף הנוכחי, הופך הכן הגאה ל"כן, אבל זה מורכב". לא מעט ביקורת הופנתה לשבן לאורך השנים מכיוון חוגים פמיניסטיים, והמוזיקאי המוערך מודע אליה, מגיב, מקבל ומתגונן לפרקים.

כמי שהעריצה אותו בשנות נעוריה ונהנית להאזין לו עד היום, אני מזדהה עם האמביוולנטיות שחווה שבן עצמו נוכח הביקורת. לא רק מפני ששבן עבר תהליך משמעותי מאז צאת אלבומו הראשון, אלא גם מפני שלאותו אלבום, "שלומי שבן", שיצא בשנת 2000, שמור עדיין מקום חם בלבי. הוא הצחיק אותי, עודד אותי, סקרן אותי אינטלקטואלית והרחיב את אופקיי המוזיקליים.

למעשה, אין לי זכות כל כך לבוא לשבן בטענות, מפני שאני עצמי לא נחשפתי לבעייתיות שבטקסטים הוותיקים עד לעת האחרונה. זה קרה באוגוסט האחרון, עם הופעת סרטון שעצר את שטף הגלילה המשמים שלי בפייסבוק. שמו "דניאל.ה", קאבר של המוזיקאית עדי שחם ל"דניאלה", שירו של שלומי שבן מאלבומו הראשון.

חלק ראשון בפרויקט לציון 20 שנה לצאת אלבום הבכורה של שבן - ריאיון עם המוזיקאי

חלק שני בפרויקט - שבן מספר את הסיפורים מאחורי השירים

חלק שלישי בפרויקט - ניתוח האלבום מפרספקטיבה של עשרים שנה

"דניאל שומע מה שמשמיעים ברדיו
ברדיו משמיעים מה שדניאל שומע
לאחרונה הוא נהנה מאלקטרוני
במיוחד ההם, איך קוראים להם…
הוא לא זוכר, זה לא שהוא לא יודע
אני שוכבת איתו. וזה לא כיף

"דניאל רוצה שאגנח כמו בטלוויזיה
בטלוויזיה גונחות כמו שדניאל מצפה
בא הביתה עם פרצוף של 'אני בקריזה'
בואי עכשיו, על השטיח, בפינת הקפה
לא גמרתי
עכשיו הוא מנמנם".

התגובה הזו ליצירתו של כוכב נעוריי תפסה אותי לא מוכנה. את מילות השיר המקוריות אני זוכרת היטב, אבל פתאום, עשרים שנה אחרי צאתן, משהו נשמע לי מוזר. לא ייתכן שככה זה היה במקור. אני אצה לגוגל כדי לשחזר את השיר, ואכן, המילים כמעט זהות - אלא שהן מופנות מגבר לאישה.

"כולם חושבים תוך כדי על כדורגל,
אני חושב על שיר של גרייטפול דד.
בדיוק על הסולו של גרסייה
היא מבקשת שארד.
אני הולך על זה, כמו מתאבד.

דניאלה אומרת שאני ילד, אבל זה לא מפריע.
אם זה לא מפריע, למה לדבר?
היא אומרת שכנות זה עניין מכריע.
אני תופס אותה קרוב ואומר לה:
"מגיע לי כל-כך הרבה יותר!"
היא בוכה עכשיו. זה מנחם.

אבל יש לה גוף קצת כמו גיטרה
ותחתונים מהמשביר.
אבא שלה עזב כשהייתה בת ארבע.
אין לי מושג מה זה מסביר.
היא פותחת את הרדיו, רוקדת ושרה
תופסת את הראש בשתי ידיים ואומרת:
"איזה שיר! איזה שיר!"
ועכשיו היא פותחת דלת
להתמסטל מהאוויר.
היא אומרת שככל שהיא גודלת,
היא לא סובלת את העיר.
אני שותק על זה. זה המחיר".

אני מאזינה שוב לשיר המקורי. הבתים האחרונים כבר סוגרים על הצוואר שלי אצבעות קרירות במיוחד מהעבר הלא רחוק. בעבר הרחוק יותר, גיל 14-15, עוד לא היו לי טראומות מגברים, וספגתי אליי את המילים ישר אל הלב הנקי והפתוח, כציור של יחסים לגיטימיים בין גבר לאישה. אני יודעת, אמנות לא אמורה לחנך; היא מימד מקביל, היא אזור מפורז, היא מפלט למאוויה הכמוסים של הנפש, וחלקם בזויים ודוחים. אבל מה אם בפועל אמנות אכן מחנכת?

אותי, אי אז בגיל 15-16, היא ללא ספק חינכה. החיבה הגורפת לשבן בסביבתי הבוהמיינית-אינטלקטואלית, רק אישררה את ההערצה שרכשתי אליו, והבטיחה שאעתיק אותה לדמויות גבריות דומות בחיי האישיים. גברים סרקסטיים, מרירים, מסוכסכים בנפשם, עסוקים בעצמם עד ייאוש וכתולדה מזה אדישים לרגשות הזולת, במיוחד אם הזולת הזה הוא אישה.

ממרומי גיל 27, אני תוהה לעצמי מדוע קיבלתי את המסרים הללו בשלוות נפש. התשובה המצערת שלי לעצמי, היא ששבן ייצג עבורי דימוי שחיפה מבחינתי על מסריו. כמה מגניב ומתוחכם נשמע לי אז כשהוא פורק את תסכולו על קלישאה חסרת פנים של צעירה עם דדי אישיוז. כמה עליון הוא הצטייר לפני, בהשוואה אליה, המטומטמת. האישיות המתבגרת שלי, הכמהה לאישור, נפלה מידית בטריק הזה, והשתוקקתי לפגוש אותו, להרשים אותו. או לפחות גברים שכמותו.

הוא נשמע לי כל כך שנון וחכם, שגם אם הוא אומר משהו נורא, הוא ודאי אומר את זה במודעות עצמית או מתכוון למשהו עמוק יותר. הכישרון המוזיקלי המופלא שלו העניקו לו אוטומטית את משבצת ה"איכותי" בראש שלי, והעקיצות השנונות והרפרנסים התל אביביים יצגו עבורי תרבות שכל כך רציתי להיות חלק ממנה. זה מצמרר אותי, מפני שבדיוק טיפוסים כאלה הם אלו שריסקו אותי באופן ישיר ואישי בשנים מאוחרות יותר של חיי.

כי באופן אירוני, שירים שיורדים על בנות מסוג דניאלה, יוצרים דניאלות: צעירות שנושאות עיניים לגברים מוכרים, מוערכים ומנוסים מהן. מתוקף כל אלה, אותם גברים יתנשאו עליהן בכל רגע נתון, גם לפנייך וגם מאחורי הגב, בשיר שיפרסמו אחר כך. ועדיין, באופן מעוות, תרגישי בת-מזל שזכית להופיע בשיר שלהם. הם מעניקים לעצמם חשיבות עצמית כזו שגורמת לך להרגיש בת-מזל על כל טיפה של יחס מצדם.

דניאלה עושה כל שביכולתה לזכות ליחס הזה, והמאמץ ניכר עליה. היא מנסה להרשים את הדובר בשיחה על מוזיקה - תחום העיסוק שלו - אך שוכחת את שם הלהקה. אחר כך, היא מנסה לחלוק עם הדובר תובנה רגשית, אך השפה שלה עילגת. הניסיון המסורבל שלה להגיע אליו, לתקשר איתו, זוכה ממנו ללעג. כל פשעה הוא שהיא סחית, אבל זה מספיק לו כדי לגרום לה לבכות וליהנות מזה. בעולם של "דניאלה" העונש מוצדק וסביר, מפני שדניאלה איננה אדם אמיתי ועגול, היא פונקציה; דמות תורנית של אישה פגיעה וצעירה שאפשר להשתמש בה כשק חבטות בלא חשש מהשלכות.

אני אומרת "דמות תורנית", מפני שלא מדובר רק בשיר הזה: דמותה של דניאלה חוזרת על עצמה בשירי האלבום הראשון של שבן בשלל וריאציות, ביניהן "שרמוטה פוריטנית" ו"יעלה".

ואת כל זה אני אומרת, עדיין, עם הערכה עמוקה לשבן. לא רק בשל אלבומיו המאוחרים יותר, אלא גם בשל אותו אלבום ראשון, שהוא עודנו מרשים, מצחיק ונוגע ללב, ומרשים עוד יותר כאשר נזכרים שנכתב על ידי צעיר בן 24 בלבד. בשונה מאריק ברמן, למשל, כבר באלבום הראשון של שבן ניכרה מידה של ביקורת עצמית. שניהם הפגינו נרקיסיזם גברי, אך שבן השכיל ללעוג לעצמו על התכונה הזו. כך, ב"ויז'נס אוף דילן קלי ויעלה 90210" הוא שם עצמו בשורה אחת עם דילן מקיין, ג'סי ג'יימס וג'וני דפ , בידעה מובהקת שהוא שווה להם אולי רק בגודל האגו.

"עברנו לצפון" מהאלבום "עיר" שיצא שבע שנים מאוחר יותר כבר מדבר במושגים של "אנחנו". ב"איקאה", מתוך האלבום "תרגיל בהתעוררות" (2014), כבר מוצגת מערכת יחסים מורכבת בין גבר לאישה, על צדדיה החיוביים והשליליים. "אני לא רוצה ללכת לאיקאה", הוא שר מדם לבו, וזה לא רק מצחיק אלא גם מעורר אמפתיה עמוקה. אין פה עוד פריקת עצבים אנוכית כי אם רק קריאה מבוהלת ואותנטית מפני מחויבות, מפני שקיעה, מפני הבורגנות. הוא מודה ש"יש משהו מטריד בנוחות הזאת", והיה צריך לדבר על זה קודם - "אבל עכשיו כבר מאוחר/כבר אי אפשר/ ואנחנו כבר בדרך לאיקאה". חוסר האונים היומיומי הזה מכמיר לב.

בשונה משירים קודמים, הדובר בשיריו המאוחרים יותר של שבן מאומן בשיחה עם עצמו, אך לא תמיד בתיווך שלה החוצה. הפחד הקמאי שהוא מוצא בתוכו מצליח לגשש את דרכו החוצה רק במשפט ילדי, מפורק, חסר אונים. הפעם, הבדיחה על חשבונו.

בשיר על שמו נקרא האלבום, "תרגיל בהתעוררות", כבר מתפנה חצי מהבמה לקולה של חווה אלברשטיין, על תקן נותנת התשובות לשאלותיו של הדובר, שאלות של לוחם לשעבר הנושא עמו פוסט טראומה, ככל הנראה.

בשיר הזה כמו שירים נוספים מאותו אלבום, חושף בפנינו שבן את חולשותיו. הוא כבר לא אותו אמן חסום רגשית שנערות מביטות בו מלמטה, אלא דמות אנושית שנשים וגברים יכולים לזהות בה את עצמם. שם, בנגיעת הסיכה הזו בליבת החוויה האנושית, טמונה בעיניי גדולתה האמיתית של האמנות. שבן של 2013 מפסיד אולי מזהרו, אבל מרוויח משהו גדול בהרבה - הוא מייצר שירים שראוי לדון בהם מעומק הלב. לא עוד "אריק", אלא יצירות שהולכות עם השומע שנים קדימה.

קשה להעביר ביקורת על המסרים שנכתבו לפני עשרים שנה, תקופה שמתגלה היום כדי דוחה כלפי נשים בכללותה. ידוע גם ששבן רואה כיום חלק משיריו הראשונים בצורה אחרת. בריאיון לעמית סלונים שפורסם כאן בסוף השבוע האחרון סיפר היוצר כי נמנע שנים ארוכות מביצוע "שרמוטה פוריטנית", וכיום הוא מקפיד בביצועיו שלא לומר את המילה "שרמוטה". מסתבר גם שנתן את ברכתו לאותו קאבר של עדי שחם, והבין מנין נבע.

באותו ריאיון, שבן עדיין מגן על כמה משיריו המוזכרים לעיל. "'יעלה', 'דניאלה' ו'טליה' הן מין רעיונות של בחורות. בחורות שדמיינתי אותן וחשבתי איך זה יהיה לחיות איתן", הוא מסביר. ברמה האישית, זה כנראה הופך את השירים הללו לדושיים פחות מ"שרמוטה פוריטנית", המבוסס על אישה אמיתית. ברמה הציבורית, עבור המאזינים, אין ביניהם באמת הבדל גדול. מצד שני, אי אפשר להאשים אמן שמגן על היצירה שלו. במיוחד כשלצד המסרים הבעייתיים, יש בה עדיין הרבה מן החן.

כך או כך, התקדמות כרונולוגית באלבומיו של שבן מגלה פחות ציניות, יותר חמלה ויותר הכרה בנשים כבנות אדם, על כל המשתמע מכך. אמנות לא אמורה לחנך, אבל היא עושה את זה בכל מקרה, ואמנות מורכבת, מרובדת, אמנות כלל-דמויותיה - מחנכת לחמלה. שבן הולך בדרך החמלה, והתהליך הוא יפה, ויפה עוד יותר כשנזכרים מאיפה התחיל. גם אם זה קצת כואב.