לא כולם אוהבים תיאטרון. הוא יכול להיות ארוך, כבד, גבוה, ושחקנים לא תמיד נשמעים כפי שאנשים מדברים אחד עם השני במציאות. מנגד, באופן מפתיע לחלוטין, כמעט כולם אוהבים את "חזרות" - קונצנזוס טלוויזיוני נדיר בישראל. אולי בגלל שהיא נעדרת את כל התכונות להלן: הפרקים שלה קצרים, קורעים מצחוק, ונוגעת ללב בעיקר בגלל שהיחסים בין הדמויות נדמים כל-כך אמיתיים.
וכך, בלי טנקים ובלי המוסד, מח"ש או פמת"א, ועם אנסמבל צנוע אך כובש, הסדרה הכי טובה של התאגיד מאז עלייתו לאוויר מגיעה דווקא מתיאטרון "המשכן". דובר כבר על הרבה דברים: על ההתאהבות הלאומית בנועה קולר, שבשנים האחרונות לא מפסיקות לצאת סדרות שמתפארות בה; על הכימיה המטורפת עם ארז דריגס, האיש והשיער, פריצת השנה ובכלל; על התסריט המבריק ועל הפאנצ'ים החדים ("קוראים לו רעות. הוא מהגליל"). ובכל זאת כדאי להקדיש תשומת לב רשמית לכמה שמות נוספים.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
נדמה לי שלא פחות משני הכוכבים, אחד הקסמים של הסדרה הוא דווקא בתפקידי המשנה והופעות האורח, למשל של יוסי סגל ורבקה גור בשחקנים המבוגרים של התיאטרון בסוף פרק 2. בפרק ששודר אתמול אומר שראל (בן יוסיפוביץ' הנפלא) לעפר שנדרש להחליף שחקן אחר בתפקיד של כלב, שזה לא נורא. "לקהל לא אכפת - אם אתה פותח לו את הלב, לא אכפת להם אם זה עם מפתח גדול או מפתח קטן". הקלישאה הזו נכונה מאוד בסיפור של "חזרות".
ומה שנכון לגבי יוסיפוביץ' כשראל, נכון כמובן גם לגבי יבגניה דודינה כוורה קורקין, כמנהלת התיאטרון הדיקטטורית והיהירה, שגונבת את ההצגה - במלוא המובן של המילה - פרק אחר פרק, כמי שנאלצת להתמודד עם הפער שבין הדימוי התרבותי הזוהר לבין הקשיים הכלכליים הבלתי-נגמרים, האילוצים והעסקנות הכרוכים בעולם התרבות הישראלי, שמשמעותית פחות נוצץ מבפנים. בפרק ששודר אמש, אפילו הייתה לה שרת תרבות על הראש (בוודאי לא חמק מעיני הצופים שהשרה הבדיונית, גילה אלמגור בהופעות אורח, הביעה מעט מאוד עניין בשיחה עם הבמאי העובד על מחזה של צ'כוב). בממלכה העלובה הזאת, קורקין היא המלכה, ושראל וקארינה, המזכירה המבוהלת (כלומר: "מנהלת הלשכה האמנותית", בגילומה של דניאל שפירא, גם היא מצוינת), הם עושי דברה. וכשהשחקנים פרימדונות, הבמאים משוגעים, הקהל רוטן והקופה מתרוקנת, היא זו שאומרת את המילה האחרונה, שהיא בדרך כלל משפט מושלם כמו "אתה גרגיר אבל עם כבוד של אבטיח".
אבל מעבר למעטפת העלילתית, ומבלי שציפינו מהם, המחמאות מגיעות במיוחד לשני קולות אחרים. מיה ועפר, הלא הם אגם רודברג ואיתי תורג'מן, הפכו בהדרגה מאתנחתא קומית, כמעט שטוחה, לדמויות שובות לב. בסדרה רוויית מראות, הם לא סתם השחקנים שמגלמים את הדמויות של הגיבורים בהצגה, אלא הופכים לאלטר אגו ממש (מיה היא בו בזמן איריס ומושא הקנאה שלה, עפר מחליף בפועל את תומר כמאהב של איריס), ובו בזמן מקבלים שומן ובשר שמאפשר לגלות בהם בכל פרק משהו חדש. וזה לא היה עובד אלמלא רודברג ותורג'מן היו עושים עבודה כל כך נפלאה.
אולי בגלל שאיש לא ראה את זה מגיע, ההופעה של רודברג היא לא פחות ממפעימה. לרודברג יש רזומה בתיאטרון, אבל היא מזוהה עם טלנובלות וסדרות נוער, ובכלל עם דוגמנות. בתפקיד שמתכתב עם הדימוי שלה ככזו, היא מצליחה גם לצחוק על הדימוי הזה - אבל גם על הצופים שלא נותנים לה קרדיט. תורג'מן, מצידו, בונה גם הוא דמות עגולה בהרבה מכפי שעפר נראה בתחילת הסדרה - רודף שמלות לא לגמרי אפוי. שני השחקנים מחזירים אהבה לתסריט שמאמין בדמויות שלהם, ובכל שאר הדמויות הפגועות שממלאות אותו.
עוד ארבעה פרקים תגיע "חזרות" אל סוף העונה, ובשלב הזה לא ידוע אם תחזור לעונה שנייה. כבר עכשיו ההרגשה היא שזה נגמר מהר מדי, והדמויות רחוקות ממיצוי. גם אם צוץ וצוץ לא יסיימו את העונה הזאת ביחד, מאוד נשמח אם תתגשם כאן קלישאת התיאטרון האומרת שההצגה חייבת להימשך.