25 שנה לאחר רצח רבין בעצרת שבסיומה בוצע "שיר לשלום", כותב השיר יענקל'ה רוטבליט סרב לניכוס השיר להסכמי הנורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחריין. "פנו אליי יוצרי סרט דוקומנטרי על חתימת 'הסכמי אברהם', שרצו לשים ברקע את 'שיר לשלום'. אמרתי לא, תודה", מגלה רוטבליט בריאיון לוואלה! תרבות. "'שיר לשלום' מזוהה עם רצח רבין, ואני לא מסכים שממשלת נתניהו, אחרי כל שנות ההסתה, תנופף ב'שיר לשלום' ותגיד שזה שלהם. סרבתי לניכוס הזה. ההסכמים האלה כבודם במקומם מונח אבל הם לא שייכים ל'שיר לשלום', שמישהו אחר יכתוב עליהם שיר".
אז אין סיכוי שתכתוב גרסה חדשה בשם "שיר לנורמליזציה"?
"כל הסכם חתום יותר טוב מדברים חשאיים, וכל דבר שנעשה לאור השמש הוא מבורך. ברור שזה לא מייתר את השאלה של הפלסטינים, שצריך להתמודד איתה כי היא השאלה העיקרית והאמיתית".
הכנות והנחישות הזאת של רוטבליט בביטוי רגשותיו ודעותיו הפוליטיות מתבטא גם ב"הצוללת התשיעית", הסינגל השני מהאלבום השלישי של הרכבו החצר האחורית, בו חברים לצדו תומר יוסף, איתמר ציגלר וגדי רונן, הצעירים ממנו בכ-30 שנה. בשיר, שכתב רוטבליט והלחין ציגלר, מובעת ביקורת נוקבת על פרשת הצוללות. "הלוואי ולא הייתי צריך לכתוב כאלה שירים. פרשת הצוללות מצטיירת כשחיתות הגדולה ביותר בתולדות מערכת הביטחון, וזה חייב להיבדק, לפני שלא תהיה אפשרות. הרבה אנשים נאבקים על זה ברחוב, יום ולילה. היועץ המשפטי מונע חקירה של זה, כנראה בגלל סיבות אישיות, אולי הוא לא רוצה להפליל את עצמו. זה חייב להיות על סדר היום של כל מי שנמצא במשחק הפוליטי, צריכה לקום ועדת חקירה" (האזינו לשיר למעלה).
לדעתך התקשורת, שרבים בה מתחנפים לבלפור, תהיה אמיצה לתת במה ראויה לשיר שעוסק בשחיתות הצוללות?
"יהיה נחמד מאוד אם ישמיעו את השיר, אבל יש פה תקשורת מגויסת מטעם, תקשורת של המשטר. אני לא רואה טלוויזיה, לא מקשיב לתקשורת, לא ניזון ממנה ולא מאמין לאף מילה שלה. התקשורת רק רוצה להפחיד אותנו ולעשות פולחן אישיות".
מה למדת מחבריך לחצר האחורית, המוזיקאים המוכשרים יוסף, ציגלר ורונן, ומה הם למדו ממך?
"מה הם למדו ממני תשאל אותם. אני למדתי מהם להיות קצת יותר סבלני. אני תמיד אומר 'יאללה, חבר'ה זה כבר גמור', והם יותר סבלניים ורוצים שהכל יהיה מדוקדק ומדויק. החברים שלי מוכשרים כמו שדים, וההפקה גאונית. החוכמה זה לקחת שיר עם מלים מחאתיות אבל לא לתת אותו בפנים אלא לשיר את זה ברכות".
גם הסינגל הקודם של החצר האחורית, "הפסיקו את המוזיקה", היה שיר מחאה נגד נתניהו, מילותיו תמכו בהפגנות נגדו ובהן השורה העוצמתית "המלך העירום רוכב על הנגיף". בשנת הקורונה אמנם התרבו שירי המחאה שהוציאו גם שלום חנוך וטונה, הדג נחש, יובל בנאי, שלומי ברכה, רבקה מיכאלי, טיפקס ואחרים, ועדיין רוב האמנים מפחדים להביע את דעתם הפוליטית, אני אומר לרוטבליט. "לא את כולם מעניינים הנושאים האלה. מי שאכפת לו מתבטא ומקליט. אנשים מפוחדים על רקע האימה הכללית, כולנו מבועתים ממסע ההפחדה מהקורונה שנמשך כבר שנה שלמה".
איך עברה עליך שנת הקורונה ומה חשבת על פגיעת הממשלה בתרבות?
"לכל משטר יש את סדר העדיפויות שלו, ובמשטר הזה התרבות אחרונה בסדר העדיפויות, היא לא חשובה לו ולא מעניינת אותו. מעולם לא ראיתי את אדון וגברת נתניהו באולם קונצרטים ולא באולם תיאטרון. ראשי ממשלה אחרים מדי פעם היו מגיעים לשם. מבחינתם זה יכול להיות סגור לתמיד. המצב הזה מחריד. אני בן 76 בקרוב, יש לי חסכונות שאני יכול איכשהו לצוף עליהם עוד שנה, אבל גם אני אפול אם ימשיכו את הלחץ עוד שנה שנתיים. הצוות של החצר האחורית, בהם תאורן, סאונדמן ונהג, מושבתים כמעט שנה. האסון הכלכלי עדיין לפתחנו. עכשיו אנחנו עדיין מקבלים כספים מהמדינה ומאושרים מהחיסונים שהמדינה משלמת עליהם מחירים מופקעים. יום אחד נידרש לשלם - אני, אתה, הילדים שלנו והנכדים שלנו".
אתה יכול להבין אנשים שרוצים לעזוב את הארץ?
"ביום שייפתחו השמיים, אתה תראה כמה מטוסים ימריאו בלי לחזור, אני מבטיח לך. תסתכל מסביב על הערים העצובות, השוממות, החרבות. אנשים בלי חיוך. מי שיש לו פרנסה וחיים במקום יותר ליברלי ודמוקרטי, מה יש לו לעשות במקום הזה? אנשים קורסים, מאבדים את כל מה שיש להם, מתאבדים. ויש מי שמנשק את עפר רגלי המלך. המון ישראלים עם דרכון פורטוגלי, לא מאמינים בעתיד מדינת ישראל, ואם הם מספיק צעירים ומאמינים ביכולתם לבסס חיים במקום אחר, הם יקומו וילכו".
מתי כספי, שגם לו כתבת כמה שירים יפים, לקח "פסק זמן מכל התוהו ובוהו" בישראל ועבר לאיטליה.
"מתי לא עזב את הארץ. מה יש למתי לעזוב בגיל 70? אז הוא יישב שם שנה בפירנצה, במקום שלוקח את המחלה בצורה יותר שקולה, פחות היסטרית ולא הורס את החיים של כל האוכלוסייה בגלל כמה מאות חולים קשים. הוא יכתוב מוזיקה, ויחזור כשיהיה קצת שקט, כשיוכל להופיע פה, כשלא יטרטרו אותו עם סגרים, הפחדות ואיומים".
רוטבליט, בחודש הבא בן 76, הוא מענקי וחשובי המוזיקה הישראלית מאז סוף שנות השישים. הוא יצר מאות שירים ובהם להיטים גדולים כמו "שיר לשלום", "דרכנו", "קפה טורקי", "בלדה לעוזב קיבוץ", "אצלי הכל בסדר", "חוזה לך ברח", "כמה טוב שבאת הביתה", "באה מאהבה", "אחרי עשרים שנה", ו"דברים שרציתי לומר". הוא גם הוציא אלבומי סולו, ושני אלבומים עם החצר האחורית שזכו להערכה רבה, וכללו שירי מחאה על המצב החברתי והפוליטי.
היום מציינים 82 שנה להולדת אריק איינשטיין, ואתה אחד היוצרים הבולטים שעבדו איתו. והשנה ימלאו 50 לאלבום "בדשא של אביגדור" שבו כתבת את רוב השירים. איך אתה מסתכל על האלבום בפרספקטיבה של יובל שנים?
"זה כבר דשא סינתטי. בהופעות החצר האחורית, כשאנחנו שרים את גרסת הכיסוי ל'לשרוק בחושך', אני אומר שאביגדור כבר מתחת לדשא, מיקי (גבריאלוב) ואני מעל הדשא, ומשתדלים להישאר שם. אריק היה חבר, קולגה, שותף לעבודה מדי פעם. אהבתי אותו מאוד, היתה הערכה הדדית אני מתאר לעצמי. על אריק עצוב לי כל יום וכל שעה. גם על שמוליק ועל הרבה חברים שלי".
בחודש שעבר פוליקר חגג 70. הוא ביצע את שירך המופלא "דברים שרציתי לומר", הכולל את השורות: "לא בכל הדרכים שרציתי ללכת הלכתי/ בדרכים שהלכתי טעיתי ודאי לא פעם אחת". על מה אתה מתחרט?
"מזל טוב יהודה, יאסו! אתה שואל על מה אני מתחרט? (צוחק) מה, אתה רוצה שאני עכשיו אסתכל על 76 שנות חיי ואגיד 'וואלה, אתה יודע מה, הייתי יכול להתחתן עם שולה', 'לא הייתי צריך לקנות את האוטו ההוא', 'איזו טרגדיה זה לגור בחדרה' או 'כל חיי זה רצף של טעויות'? נו, באמת".
אולי אתה מתחרט על כתיבת השיר "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה", בו גבר מתייחס באופן מיני לנערה, שיר שלא היה עובר בתקופת MeToo?
"מה יש לי להתחרט על זה? רק ראיתי אותה בדרך לגימנסיה, לא אנסתי אותה. שאני אתחרט על זה עכשיו? אין לי שום דבר להתחרט עליו, אין לי שום דבר להצטער עליו. הכל בסדר. עד 120, טפו טפו טפו".
