לא האווירה, בטוח שלא האוכל, אלה דווקא האנשים, סליחה - השחקנים, שגרמו לי לחזור פעם אחר פעם, או למעשה פרק אחרי פרק אל הסדרה "הטבח" שהסתיימה השבוע ב-yes. הדרמה שיצרו ארז קו-אל ואורית דבוש על מאחורי הקלעים של מסעדה תל אביבית מצליחה בשם "סופיה" (בדקתי, אין הזמנות בוולט), הפכה בשקט יחסי לאחת הסדרות המדוברות של התקופה, מיד אחרי "חזרות". אם לשאוב אנלוגיה מהעולם בו היא עוסקת, גם "הטבח" היא סדרה שהיא קצת כוסברה - יש אנשים שיתעלפו ממנה ויש אנשים שיעקמו מולה פרצוף ויבקשו מנה אחרת. אני אגב, חזרתי אליה בכל שבוע כי אני לגמרי טיפוס של כוסברה אבל קשה לי לומר שהרמה של כל המנות הייתה אחידה. וזהו, מכאן והלאה אנסה למנן את הדימויים מעולם הבישול. מקווה שאצליח.
הביקורת מתייחסת אל אירועי העונה בכללותה כך שאם עדיין לא צפיתם בסדרה ובא לכם להתחיל אני ממליץ לקרוא קודם את הביקורת המפרגנת שכתב כאן עידו ישעיהו על שלושת הפרקים הראשונים של העונה. על הנייר, "הטבח" היא סדרה פשוטה העוסקת באירועי היום יום של מסעדה ומלווה את הדמויות שלה לאורך תקופה לינארית יחסית. אין פה מדע בדיוני או שבירת הקיר הרביעי כמו שהרבה סדרות חוטאות בו שלא לצורך, אך במקביל היא גם מנסה להביא איכויות אחרות, יש שיגידו גבוהות, אל תוך היצירה. אני מדבר בעיקר על הצילום של גיא רז ("על הספקטרום", "רק להיום") שמרגיש כאן ממש כמו דמות מרכזית נוספת. עידו כינה אותו כ"רוטב הסודי" של הסדרה אך במבט כולל, נדמה שהיוצרים הסתמכו יותר מדי על האיכויות שלו וזה על חשבון דברים חשובים באמת כמו קו עלילה מרכזי וסוחף.
אין לי ספק שסטודנטים וסטודנטיות לקולנוע (בהווה ובעבר) יתעלפו מהאיכויות האלה של "הטבח". יש כאן כמה וואן-שוטים נפלאים שנותנים תחושה אמיתית של "סופיה" (שצולמה כידוע במסעדת "הרברט סמואל" המושבתת), קלוז-אפים חונקים שמזכירים קולנוע אינדי אמריקני והמון מבע אמנותי שנדיר לראות בסדרות ישראליות, מהארט המושקע ועד לפסקול ההיפסטרי תל-אביבי שלה. בעיניי, כל ההשקעה הזאת רק מדגישה את החולשה של קו העלילה המרכזי אותו קיוויתי לראות - ההתנגשות הבלתי נמנעת בין דורי ונמרוד. הרי הקלפים הונחו על השולחן כבר בפרק הראשון, אז דורי איבד את השלווה שאין לו כשראה איך בין טיפוחיו פלדי (טום אביב) זוכה לביקורת מפרגנת משגיא כהן על המקום החדש שלו והחליט שהוא צריך לברוא את "סופיה" מחדש. ממש במקרה, נמרוד (גורי אלפי אהרון) הבין שהייטק כבר לא מחכה לו אבל הפקידה מהבנק דווקא כן, והחליט להכניס את הזנב בין הרגליים ולהתחיל לשטוף כלים. רק צפוי שנמרוד יהיה הפלדי הבא, האיום שדורי לא יוכל לעמוד מולו, אך זה לא קרה.
לרגע היה נדמה שאנחנו דווקא בדרך לשם, כשדורי התחיל לראות את הפוטנציאל שבנמרוד ולקח אותו לבשל איתו לחברים העשירים שלו. הוא אמר לו שהדבר הכי חשוב במטבח זאת עבודה קשה. הוא כאילו הפחית בעצמו מהכישרון של האמנות שלו, אך זה לא הוביל לשום מקום אמיתי, כי דורי מדבר אל נמרוד מלמעלה, באותו זלזול בו הוא מדבר אל כל האנשים סביבו אותם הוא לוקח כמובנים מאליהם. לכן, אין להתפלא שכאשר מלצרית אומרת לו שהיא לא מעוניינת להתנשק איתו כי יש לה חבר הוא יהנהן וינסה לנשק אותה בכל זאת, כי הרי הדבר היחיד שחשוב ביקום של דורי זה דורי בעצמו.
בסדר, אז לא יהיה כאן קרב אמיתי על אוכל כי נמרוד הוא לא באמת יריב שקול אבל מה עם הקרב על הלב של שרה (יעל אלקנה)? גם כאן הציבו קו-אל ודבוש את הגלדיאטורים שלנו זה מול זה במלחמה על ליבה של "הנערה" רק שבסיטואציה הביזארית הזאת נדמה שאף אחד מהמשולש הרומנטי לא באמת מעוניין בשני. דורי הוא הרי נכה רגשית עם תעודה מביטוח לאומי שמאוהב רק בעצמו (ואולי קצת באלונה), נמרוד הוא איש אבוד שרואה בשרה את החיים המרגשים שאין לו בבית, ושרה? היא בכלל רוצה להיות שפית ותעזבו אותה מהשטויות האלה.
בכלל, העונה הראשונה של "הטבח" אספה אליה מספר קווי עלילה שבכולם היה פוטנציאל אך היא לא טרחה לסיים לבשל אף אחד מהם. ההתנגשות בין דורי והקונדיטורית סאני (גיתית פישר החמודה) נפתרה בפשרה דרדל'ה; הרומן בין דורי ואלונה (רומי אבולעפיה היפהפייה הנצחית) שנשואה לשותף פוטנציאלי שלו? איבדתם אותי בסצנת המיטה הבלתי נגמרת של השניים בלונדון; שלא לדבר על קרב הקרדיטים סביב המנה של שרה שהתפרסמה בעיתון ודורי ניכס לעצמו. בכל אחד מהאירועים האלה היה פוטנציאל לסחוף עונה שלמה אך "הטבח" רק עברה לידם, הכניסה אצבע לטעום והמשיכה הלאה.
זה מתחבר כמובן אל בעיה מהותית יותר והיא ההזנחה של הדמויות הנשיות שבסדרה, סוגייה ששווה לדון בה ולו רק בגלל שיש בה לפחות שתי דמויות נשיות שיודעות לתת קונטרה יפה לכל גבר בסביבה. הראשונה היא כאמור שרה של יעל אלקנה, שנכנסת אל העלילה "ממש במקרה", כצעירה שחזרה מעבודה במטבחים בלונדון ורוצה להגשים את עצמה בישראל והצליחה להפוך בניגוד לרצונה לפאם פטאל שמבלבלת את כל הזכרים ב"סופיה". אלקנה היא שחקנית מצוינת עם פנים שאומרות הכל עוד לפני שיוצא לה אפילו משפט מהפה ואיכויות איילת זורריות שגורמות לי להתרגש רק מהמחשבה על כמה רחוק היא עוד עשויה להגיע.
האישה השנייה שלא זוכה לכבוד שמגיע לה, קודם מדורי ואחר כך מהיוצרים, היא אסנת (אוסי) של רותם סלע. השותפה של דורי ב"סופיה", הפסיכולוגית, הבוררת והבייביסיטר של השף הכי קפריזי בתל אביב, היא דמות מרתקת עם יכולות דיפלומטיות שהיו יכולות לתת לה מקום של כבוד בצוות המשא ומתן של הליכוד (הבנתי שהתפנה שם עכשיו תקן). זה היה ברור כבר אחרי התפקיד הקורע שלה ב"אבודים באפריקה" המעולה, בוודאי אחרי התפקיד כבלומי ב"אוטונומיות", אבל צריך לומר את זה בלי להתבייש - רותם סלע היא שחקנית פשוט מעולה. גם הפעם, אחרי הצפייה ב"הטבח" לא אופתע אם אראה את סלע יושבת על רשימת הזמנת ציוד של כל מסעדה בעיר. כולי תקווה שבעונה הבאה - שחייבת לבוא - התפקיד שלה רק יגדל.
ונחזור אל הפרק האחרון. המון קצוות פתוחים היו לנו כאן - התקיפה המינית של המלצרית, הבריאות הרופפת של דורי והאודישן לריאליטי של אהרוני ואדוני, העתיד הזוגי והמקצועי של נמרוד והאם שרה תעשה פלדי ותצא לדרך עצמאית? על חלק נכבד מהדברים קיבלנו תשובות, כולן כמובן פתוחות במידה שתגרום לנו לרצות לחזור לעונה הבאה, אבל מסע רגשי לא היה כאן. כמו המצלמה של גיא רז, גם "הטבח" בחרה להתרחק דווקא ברגעי השיא שלה והותירה אותי עם טעם חמצמץ בפה.
בפועל, כמו בכל דרמה, גם כאן בחרו היוצרים להגזים סיטואציות מסוימות כדי להפוך אותן למעניינות יותר לצפייה ואני לא רואה בזה בהכרח משהו רע. מה שמדאיג שבעתיים הוא שאם המצב במדינה לא ישתנה בקרוב, תוך מעט מאוד חודשים מסעדות כמו "סופיה" יהפכו לזיכרון רחוק מתקופה שפעם הייתה פה ואנשים כמו נמרוד, שאיבדו את עבודתם בהייטק, לא יוכלו למצוא חלופת עבודה אפילו כשוטפי כלים.