סבתא שלכם שלחה לכם את הסרט של אורלי וגיא? שלחו לה בחזרה את הכתבה הזאת

אורלי וילנאי וגיא מרוז אינם מכחישי קורונה, מה שהופך את תשדיר השירות הארוך שלהם למודל מפוקפק מדעית בתזמון מוזר מאוד לבלתי נתפס ממש. מתחת לכל המוזיקה הדרמטית והעריכה המניפולטיבית נשאר סרט שהוא בגדר רוע טהור

טועים כמעט בכל טענה. אורלי וילנאי וגיא מרוז (צילום: צילום מסך, יוטיוב)

"הרוע המצוי בעולם נובע כמעט תמיד מן הבורות, והרצון הטוב עלול לגרום נזקים לא פחות מהרשעות אם אין בו תבונה". במילים פשוטות אלה חזה אלבר קאמי, חתן פרס נובל לספרות, את תופעת הסרט "המחתרתי" של אורלי וילנאי וגיא מרוז. ניתן לומר במידה רבה של ודאות שהסרט נוצר מכוונות טובות, אבל עם מעט מאוד תבונה. אורלי וגיא אינם מכחישי קורונה, אבל המוצר הפגום שלהם הפך לכלי שרת בידיהם של קונספירטורים, מתנגדי חיסונים ושאר מכחישי מציאות שמסוכנים לבריאות של כולנו. אין טוב אפשרי בלי מלוא הבינה האפשרית, ובמובן הזה, הסרט של אורלי וגיא הוא רוע טהור.

אורלי וגיא טוענים שאף גוף טלוויזיה לא הסכים לשדר את הסרט "ומה אם כל העולם טועה?", אפילו בחינם. כתוצאה מכך, הסרט, קצת פחות מ-40 דקות, החל להתפזר ברשתות החברתיות ובשלל לינקים ביוטיוב תחת שלל הפחדות לפיו הסרט ייעלם בקרוב מהרשת. סבתות ודודות, כמו גם סבים ודודים, שלחו את הלינקים בבהלה לאחיינים ולנכדות, וניתן להעריך בגסות שהסרט נצפה על ידי מאות אלפי ישראלים. במובן הזה מדובר בהצלחה. ספק אם הסרט היה זוכה לאימפקט דומה אם היה מתפרסם בערוץ טלוויזיה מיינסטרימי.

ברשתות החברתיות כבר החלו להלל את הסרט, שמביע לדעת רבים "דעה אלטרנטיבית" מפי אנשים שלא מבינים את ההבדל בין חשיבה ביקורתית לסתם קריאה נואשת לתשומת לב. האמת היא שנראה שאין כבר צורך לחזור על הבעייתיות המדעית שמוצגת בסרט. המומחים של מכון דוידסון, בשיתוף עמותת מדעת, פרסמו אמש (ראשון) מסמך שמפרק את כל הטענות המדעיות, ובלי התנשאות או ציניות פשוט מסביר למה יוצרי הסרט טועים כמעט בכל טענה.

עוד בוואלה! NEWS

אורלי וגיא דורשים משרון אלרעי-פרייס להתנצל: "איננו מכחישי קורונה"

לכתבה המלאה
שיתפה באומץ את הציבור בנוגע למצבה הרפואי. אורלי וילנאי (צילום: ניר פקין)

אם להתייחס לנקודה הרגישה ביותר, ואולי גם הברורה ביותר לכל סבא או דודה, הריאיונות בסרט נערכו בנובמבר, זמן קצר לאחר הסגר השני שבו מצב ההדבקה בארץ היה קל יחסית - כך שכל הנתונים בו לא נאמנים למצב היום, בו נתוני ההדבקה הם מהגבוהים שידענו מתחילת המשבר. בבתי החולים מאושפזים כעת יותר מ-1,500 חולי קורונה. כמעט אלף נמצאים במצב קשה או קריטי. רבע מהם מונשמים. המספרים האלה מדאיגים במיוחד לאור העובדה שבנקודת זמן זו הטיפול במחלה כבר נעשה מדויק יותר, והאצבע על הדק האשפוז נעשתה קלה פחות. המוטציות החדשות שהגיעו מבריטניה ודרום אפריקה כבר החלו להתפשט ברחבי הארץ, ויש חשש שקצב ההתפשטות שלהן מואץ יותר ממה שידענו עד כה. הנתונים האלה שונים לחלוטין ממה שמוצג בסרט, שמציג תמונה ורודה עם לא מעט נתונים שלא היו נכונים לשעתם (יש לקוות שמדובר בטעות תמימה, ולא בהצגת פייק ניוז מובהקת).

עובדה קריטית נוספת שנשכחה מהסרט היא עניין החיסונים. כשהראיונות בסרט נערכו לפני חודשיים אף אחד לא האמין שבתחילת ינואר כבר יחוסנו נגד קורונה יותר ממיליון וחצי ישראלים, כולל 70% מבני ה-60 פלוס. הרעיון להתעסק בכלל בתיאוריות על "עומק חיסוני" והדבקה המונית של אנשים במחלה שרב הנסתר עליה מהגלוי במצב בו ישנו כבר חיסון זמין ויעיל הוא מיותר, ובעיקר מגוחך.

אלא שהסרט המושקע, שהופק על ידי תרומות, כן ראוי להתייחסות, גם מהפן התקשורתי ובטח מהפן הפילוסופי, העמוק יותר. כמו הדרך לגיהנום, גם הסיפור הזה התחיל עם רצף של כוונות טובות. ייאמר מראש, אורלי וגיא אינם מכחישי קורונה, וזו ממש שפלות להציג אותם ככאלה. בחודש מרץ האחרון, כשמגפת הקורונה החלה לפלס את דרכה אל תוך נשמתה של החברה הישראלית, אורלי וילנאי הכניסה את עצמה לבידוד מרצון. במאמר שפרסמה הסבירה שהיא "משתייכת לקבוצת הייחוס המכונה 'אוכלוסיה בסיכון למוות'", ולכן הבידוד שלה יהיה "לא כזה של 'שבועיים עם יציאה לסיבוב סביב הבלוק לעת ערב', אלא משהו הרמטי יותר, בסיסי, תנ"כי כמעט - בסגנון תיבת נוח. לא יוצאים עד שתנחת יונת שלום או יונית".

באומץ רב, אורלי וילנאי החליטה לשתף אותנו לא פעם במצבה הרפואי הנדיר ועם ההתמודדות שלה עם תסמונת צ'רג שטראוס, מחלה אוטואימונית נדירה שהשאירה את הריאות שלה בתפקוד של 30% בנוסף לדלקות בכלי הדם ובלב. בריאיון לקיץ ברבנר במעריב ב-2018 סיפרה שאחת לשבועיים היא חווה "התפרצות" שכוללת חום גבוה וכאבים: "כך נראים חיי. היו לי שני אירועי לב, הייתי בטיפול נמרץ שלוש פעמים בחיי, הגעתי למצבים לא פשוטים". אין ספק שלא מדובר באישה שיכולה להרשות לעצמה לזלזל בנגיף הקורונה, אז למה שהיא תרצה להיות חתומה על יצירה שנותנת כל כך הרבה רוח גבית להכחשת המגפה? זאת לא השאלה היחידה שעולה מצפייה ב-38 הדקות של הסרט בלי לזכות למענה.

סרט שנעשה בנובמבר ויצא בינואר. נשיא המדינה רובי ריבלין מתחסן (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית, מארק ניימן / לע"מ)

העשייה הטלוויזיונית של אורלי וגיא נעצרה עם תחילת המשבר, כשוילנאי גזרה על עצמה בידוד ביתי. החודשים עברו, סגרים נחתו, מוטציות הגיעו, גם החיסונים, ממשלה קמה ונפלה, פרויקטורים באו והלכו והקונספירציות החלו לכתוב את עצמן. כמו בכל מגפה מתועדת בהיסטוריה, לאזרחים נמאס בשלב כלשהו להאמין שיש איזה וירוס מיקרוסקופי שיכול להשפיע להם כל כך על החיים, והם מחליטים למרוד בו, או לפחות בשלטונות. "הבריות הוסיפו להעמיד בראש דאגתם את ענייניהם האישיים", כותב קאמי ב"הדבר", "הרוב נטרדו בעיקר ממה ששיבש את רוח חייהם או פגע באינטרסים שלהם. הם כעסו או התעצבנו על כך, ואין אלה רגשות שאפשר להעמיד אותם כנגד המגפה. תגובתם הראשונה הייתה לבוא בטענות אל הרשויות". יצירת המופת של קאמי מ-1941 לא נכתבה בוואקום, והיא התבססה על מחקר מקיף שלו על המגפות הגדולות שהיכו באירופה ובמזרח הרחוק במאות השנים האחרונות.

למעשה, לא צריך לחפש רחוק כדי להיזכר שמאז ומתמיד אנשים נטו להיות קצת מטומטמים מהרגיל בתקופת מגפה. זהו טבע האדם. גם כשהיכתה מגפת הכולרה ביישוב העברי בארץ ישראל של 1902 החלה קונספירציה לפיה אסור לבטוח ברופאים. לפי השמועות, הרופאים הוציאו להורג את החולים כדי לעצור את התפשטות המגפה והחלו לחלק לציבור תרופות שהם בעצם רעל. נשמע לכם מוכר? מדהים להיזכר שביל גייטס עוד בכלל לא נולד באותם ימים. שמועה אחרת דיברה על כך שרופאים מאריכים ביודעין את משך המחלה כדי להרוויח יותר כסף על הטיפול בפציינטים. ראשי היישוב פרסמו מודעות בעיתונים העבריים כדי להזים את השמועות, מה שרק חיזק את האמונה שהרופאים - וגם התקשורת - עושים יד אחת עם השלטונות.

והנה, שנת 2021 כבר כאן, העולם ידע לא מעט מגפות, וכמו תמיד, ההיסטוריה וההיסטריה חוזרת, ואיתן גם ניסיונות ההדחקה וההכחשה שמשום מה יותר קלים לעיכול מההבנה שנגיפים הם חלק מהחיים. כתמיד, לתקשורת יש חלק מרכזי בזה. קאמי מכנה את התקשורת "שופר לביקורת הציבורית" כשהיא מהדהדת את השאלה: "האם לא ניתן למתן את הצעדים שננקטו?". אנשים כמו יורם לס ושותפיו ממשיכים לקבל במה גם בימינו בתקשורת, בעוד אורלי וגיא, להבדיל, מצאו את עצמם בלי פלטפורמת שידור קבועה. אולי בגלל זה הם בחרו לצאת לדרך עם פרויקט שמפלרטט עם הפרובוקציה האנטי-ממסדתית שציבור מוכה מגפה וסגרים כל כך שמח להתרפק עליה.

עוד בוואלה! NEWS

עמית סגל הוא ממש לא "השופר של בלפור". וזאת בדיוק הבעיה

לכתבה המלאה
יצירת המופת שלו לא נכתבה בוואקום. אלבר קאמי (צילום: GettyImages)

האם הסגר הנוכחי הוא פוליטי בעיקרו? באמת שקשה לטעון אחרת. בין דחיית המשפט הכל כך צפויה של הנאשם מבלפור ועד לחוסר האיזון בין האכיפה באוכלוסייה החרדית לחילונית, קשה שלא לפתח חוסר אמון בסיסי בשלטונות. סביר להניח שאם הסרט היה מתמקד רק בנקודה הזאת, תוך כדי שהוא מנתח את הניהול הכושל של ממשלת נתניהו-גנץ בטיפול בנגיף, הוא היה נראה אחרת לגמרי וגם זוכה לתגובה ציבורית אחרת, לטוב ולרע. ומאידך, אם זו הטענה המרכזית של צמד עיתונאים שמתחקרים נושא קריטי, איך יכול להיות שהסרט לא מביא את אנשי משרד הבריאות שתומכים בסגר בלית ברירה? תנו לפרופסור רן בליצר, מומחה עולמי בטיפול במגפות, חמש דקות מול המצלמה, והוא מפרק לגורמים את כל אחת מהטענות של המרואיינים בסרט. זאת כנראה גם הסיבה שהוא לא הוזמן להתראיין לסרט.

אורלי וגיא לא מסתפקים רק בביקורת על הניהול של המשבר ברמה המקומית, אלא לטענתם, כפי ששם הסרט רומז, העולם כולו טועה בהתמודדות שלו עם המגפה. ויכוחים מדעיים הם עניין רציני, אבל כשהם נעשים ברמה רצינית, הם מייצרים טלוויזיה לא מאוד מעניינת. ולכן, במקום לנהל דיון אמיתי, אורלי וגיא נעזרים באמצעי עריכה מניפולטיביים כדי לחלק את העולם בצורה בינארית לשחור ולבן. מצד אחד מומחים שנבחרו בפינצטה כדי שיתאימו לאג'נדה, ומהצד השני שאר העולם. במציאות המעוותת שמציגים לנו אורלי וגיא, בצד של "כל העולם" נמצאים פוליטיקאים ובעלי אינטרס שרוצים לכלוא אותנו בסגר משלל סיבות. בחיים האמיתיים, מיותר להזכיר, בצד של "כל העולם" עומדים רוב מוחלט של המומחים הגדולים בעולם בטיפול במגפות, מדענים בכירים וגם מנהיגי ציבור שלא עומדים כרגע למשפט פלילי.

בבסיסו של הסרט עומד המודל של "היגיון בריא" לטיפול במגפה, בחירה מפוקפקת באופן כללי, ומשונה לחלוטין בתקופה שבה הסרט יצא לאור. המודל, למי שעדיין לא נחשף לפרסומים האגרסיביים של אנשי הקבוצה, קורא לבודד את אוכלוסיות הסיכון בלבד, ולהתיר לשאר האוכלוסייה להתנהל בחופשיות, בלי סגר, בלי מסכות ובלי שום הגבלות, במטרה להגיע למצב של "עומק חיסוני". הסיכונים בגישה הזו גדולים, ואין ראיות מדעיות שמדיניות כזאת יעילה לטיפול במגפה.

לא היה מסכים להשתתף בסרט לו ידע מה הכיוון. פרופ' נדב דוידוביץ' (צילום: יח"צ, דני מכליס)

מאחורי המודל עומדים פרופסורים מכובדים וחוקרים שאי אפשר לזלזל בהם, אך הוא כושל בשלוש חזיתות עיקריות, שלא מוצגות בסרט. הראשונה: המודל לא באמת ישים. בישראל למשל, שליש מתושבי המדינה נחשבים ל"אוכלוסייה בסיכון" ויחד עם כל האנשים שהם צריכים לבוא איתם במגע (בני משפחה, מטפלים, נותני שירות, ספקים וכו') הדרך היחידה למדר אותם משאר האוכלוסייה היא להקים מין גטו לשני מיליון בני אדם, שאיכשהו אמור להיות חסין להדבקה בזמן ששני שליש מהמדינה אמורים לחגוג עם הנגיף ולהידבק בלי הבחנה.

הבעיה השניה: הוא לא מוסרי. איזה מין חברה זורקת הצדה את הקשישים והחלשים שלה כדי להמשיך ללכת לבתי קפה וקולנוע? הבעיה השלישית, והבולטת ביותר, היא התזמון. למה למען השם ורעייתו שמישהו יסכים לניסוי המוני בבני אדם, בו נשחרר נגיף קטלני שגורם למחלה קשה גם בקרב צעירים, עם תופעות לוואי שנמשכות גם חודשים לאחר ההחלמה, כאשר ישנו כבר חיסון בטוח ויעיל ב-95% שיאפשר לנו לחזור לשגרת חיינו המלאה? זה לא היגיון בריא, זה אי-גיון.

למעשה, הרעיון של "היגיון בריא" לא מוסכם גם על ידי כל המומחים שמוצגים בסרט, אך העריכה הקפדנית גורמת לצופה להאמין שכולם נמצאים על אותו קו. לאחר פרסום הסרט טען פרופ' נדב דוידוביץ' שאמר בפירוש במהלך הריאיון לאורלי וגיא שהוא מתנגד למודל של "היגיון בריא", אך הדברים שלו לא הופיעו בסרט. לטענתו, לו היה יודע שהסרט יילך בכיוון הזה, הוא לא היה מסכים להשתתף בו. גם מטעמו של פרופ' חגי לוין נמסרה הבהרה שהוא מתנגד למודל.

עוד בוואלה! NEWS

זאת הכתבה הכי נוראית שעשו בשנים האחרונות בחדשות. בושה ששידרו אותה

לכתבה המלאה
לא מסכים עם טענות הסרט. פרופ' חגי לוין, לשעבר יו"ר איגוד בריאות הציבור (צילום: צילום מסך, יוטיוב)

במילים אחרות, לא רק שאורלי וגיא נמנעו ביודעין מלהציג מומחים שמייצגים את הדעה הרווחת בקהילה המדעית, אלא שגם חלק מהמומחים שהם הביאו לא מסכימים עם הדעה שהם מציגים בסרט, והם פשוט חתכו את התנגדותם בעריכה. זו לא פרקטיקה של תכנית תחקירים, אלא של תשדיר שירות שמגיע להציג צד אחד בלבד. עיתונות זה לא. לא ברור מה האינטרס של אורלי וגיא, שחוזרים ואומרים שעשו את הסרט בהתנדבות, לעמוד מאחורי תחקיר כל כך דל ושקוף, שיעמוד לנצח ככתם על הקריירה שלהם, דווקא בגלל שהצליח להגיע לכל כך הרבה ישראלים.

במובן מסוים את כל מה שצריך לדעת על הסרט אפשר להבין כבר משמו. "מה אם כל העולם טועה?", הוא שואל. ובכן, העולם לא צודק ולא טועה, העולם מנסה במשך שנה להתמודד עם מגפה באמצעות המדענים הטובים בעולם, שהצליחו בזמן שיא לרקוח חיסון שבזכותו כבר ניתן לראות את האור מהצד השני של מנהרת הטירוף הזאת. בכל יום אנחנו לומדים דבר חדש על המחלה, ובדרך לניצחון על הנגיף נעשו טעויות רבות, ואין אף אחד שמכחיש את זה. לטעון שכל העולם טועה ורק אתה צודק זו מגלומניה מוזרה, ומאוד לא עיתונאית באופיה, בטח כשהמציאות כבר מראה שאחרי לא מעט קרטועים, העולם נמצא בדרך הנכונה.

ב"הדבר" מזכיר אלבר קאמי שבהיסטוריה תמיד מגיעה השעה שבה מי שמעז לומר ששתיים ועוד שתיים הן ארבע משלם בחייו. "השאלה איננה מהו השכר או מה העונש שצפוי לטיעון הזה. השאלה היא אם שתיים ועוד שתיים הן ארבע - כן או לא". בתקופה שבה המושג "אמת" הפך לחמקמק כל כך, אסור לוותר בקלות לעיתונאים שמנסים לשכנע אותנו ששתיים ועוד שתיים הן חמש או שלוש וחצי. במקרה הזה, בשביל הרבה אנשים מדובר בעניין של חיים או מוות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully