גועל בלתי נשלט, נערות פראיות ועירייה מקרטעת: סקירת סדרות חדשות

בשלב הזה של חיינו, נראה מוזר שעדיין לא נכתב המותחן מאת סטיבן קינג על אדפטציות טלוויזיוניות לספרי סטיבן קינג. במרוצת השנים הפך העניין הזה לתופעה של ממש, בוודאי לנוכח הפופולריות וההצלחה המסחרית והביקורתית של הסופר הפורה. נדמה שאחת למספר חודשים צצה עוד אדפטציה לעוד יצירה שלו, ואף שישנן כמובן הצלחות נהדרות ("חומות של תקווה", "קארי", "אני והחבר'ה", "גרין מייל", "זה"), כמות הכישלונות או היצירות הסתמיות והנשכחות עולה עליהן עשרות מונים. אפשר ממש לראות את היצירה הפיקטיבית הזאת קמה לחיים בדפוסים המוכרים של קינג: אדם עם משימה, שנקלע לתוך תופעה מסתורית עם פונטציאל קטלני (כתיבת תסריט לספר של סטיבן קינג), ומנסה לצאת ממנה בשלום.

"העמדה" כבר זכה לעיבוד טלוויזיוני ב-1994 במיני-סדרה לא רעה בכלל, בכיכובם של גארי סיניז ומולי רינגוולד. אך כעת, כשהדמיון הפורה של קינג והמציאות החליטו לאחד כוחות, סיפור על האנושות בעיצומה של שפעת קטלנית הופך רלוונטי מתמיד. יש לציין שההפקה הושלמה ימים ספורים לפני שתעשיית הטלוויזיה נכנסה להשבתה, כך שיוצריה לא היו מודעים למציאות שבה הסדרה שלהם תצא לעולם. במוקד "העמדה", שעולה היום בישראל ב-yes (ובמקור של רשת CBS All Access), בעולם שבו מרבית האנושות נכחדת ואוסף של ניצולים מנסה למצוא את דרכו בהריסות, עומד מאבק איתנים בין טוב ורע. בצדו האחד קשישה בשם אמא אביגיל (וופי גולדברג) ובאחר "האיש האפל" (אלכסנדר סקארסגרד, "שקרים קטנים גדולים"), כינוי שדי מסכם את פועלו. הסדרה אף מתהדרת בבונוס מיוחד ויוצא דופן בעיבודים מהסוג הזה: קינג עצמו כתב סיום חדש לחלוטין עבורה, ובכך הוסיף שכבה נוספת של עניין למעריצי הספר.

ג'וש בון, האיש מאחורי "המוטנטים החדשים" הכושל, יצר את הסדרה, וזו הייתה אמורה להיות נורת האזהרה הראשונה בספר הפיקטיבי של קינג על כישלונות עיבודיו. "העמדה" מנסה להיות המון דברים בבת אחת, ואיכשהו מפספסת בכולם: היא מנסה לאתגר את הצופה באמצעות עלילה לא-לינארית, סיפור התבגרות, אלגוריות על טוב ורע והמון זוועות ויזואליות. הכלים האלה משמשים את קינג היטב בפורמט הכתוב, בעיקר בזכות כישרון הכתיבה הפנומנלי שלו, אבל גם מכיוון שהוא ניחן ביכולת לסחוף את הצופה בעניין אף שהנסתר רב על הגלוי. והוא גם יודע לעצור כשצריך, ובעיקר לא למתוח את החבל מעבר לגבול שבו הכיף הופך מעיק.

בוודאי כבר ניחשתם שבון ו"העמדה" נכשלים באופן מהדהד בכל אחד מהשלבים הללו. בראש ובראשונה, ומעל לכל דבר אחר, "העמדה" היא סדרה מייגעת ונמרחת. פרקים של שעה שפשוט נגררים ונגררים, מוסיפים עוד דמות אומללה ועוד מיינדפאק חלומי וקופצים מנקודת מבט לאחרת. מדובר במגפה שהולכת ומתפשטת לאחרונה בטלוויזיה: סדרות שמתהדרות בוויזואליה מרשימה וטועות לחשוב שהן יכולות להסתמך עליה בלבד. זה לא עובד. עד הפרק השני נעלם אפילו העניין שערכי ההפקה והצילומים החזיקו. בלעדיהם, כשלונה של הסדרה לייצר קו עלילה קוהרנטי או דמויות מעניינות, מתחדד דרמטית. העובדה שכולם סובלים ומסכנים ומוקפים זוועות, מגיעה לכדי שעמום בשלב מוקדם מאוד. כל זה אף שהמשחק עצמו דווקא די בסדר, אלו פשוט הדמויות שלא מייצרות גרם של סקרנות.

ואם כל אלה לא הספיקו, "העמדה" היא גם סדרה דוחה במובן המפורש ביותר שניתן להעלות על הדעת. החיבה שלה ל-Gore אגבי, חסר טעם, רק כדי להצדיק עוד קצת מה"אפלוליות" שמסביב, מייצרת רתיעה של ממש. עיניים מנוקרות, אנשים שנטרפים על ידי עכברים, מעיים נשפכים, גרונות נפוחים, הכל פשוט נזרק על המסך באסופה של גועל בלתי נסבל ובעיקר בלתי מוצדק. במציאות של שפע טלוויזיוני, קל מאוד לנטוש סדרות שלא מחזיקות או לא מעניינות מספיק, אפילו אם הן סבירות לחלוטין. לנטוש את "העמדה" הרגיש כמו הקלה. לא בדיוק מה שהייתם רוצים שייכתב על המצבה של הסדרה שלכם.


מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

הדרמה המקורית החדשה של אמזון פריים וידאו (שלפיכך זמינה גם בישראל, ועם תרגום לעברית) מנסה לייצר הכלאה בין שני ז'אנרים פופולריים: ריאליטי הישרדות ודרמת התבגרות. היא עושה זאת באמצעות חבורה של מתבגרות, זרות זו לזו, שמטוסן מתרסק על אי בודד ודן אותן ללמוד לשרוד בכוחות עצמן. וכן, האסוציאציה שעלתה בראשכם ממש עכשיו עם קריאת תקציר העלילה, היא בדיוק מה שחשבתם: כל אחת מהן מגלמת סטריאוטיפ או לכל הפחות קטגוריה נדרשת (הנוצריה יפת הנפש, הלסבית הלוחמנית, האופטימית ללא תקנה, השורדת מטבעה, בת העשירים המפונקת, האימו וכו'), וכל אחד מהפרקים מתמקד בפלאשבקים מחייה של כל אחת מהן, ובכך מייצר את ההקשר הרגשי לדמות שאנחנו רואים לפנינו. ומעל לכל אלה נמצא עוד רובד: ההתרסקות הזו לא התרחשה במקרה.

אף שאין שום דבר מקורי בכל אלה, השטיק של "אבודות בטבע" (שם גנרי וטיפשי, בוודאי לנוכח "נערות פרא" המתבקש) עובד, בין היתר גם בגלל המודעות העצמית. באחד הפרקים פוסקת אחת הבנות בפני נערה אחרת ש"אנחנו לא נהיה 'מועדון ארוחת הבוקר'". אלא שזה בדיוק מה ש"אבודות בטבע" עושה בהצלחה: כור היתוך דרמטי וסוער של בנות תשחורת בשלב שבו הנעורים הם ברף הדרמטי ביותר שלהן, שלעולם לא היו מגלות עד כמה היו זקוקות זו לזו אלמלא היו ננטשות יחד. ובניגוד לסדרה ההיא שעליה אתם מן הסתם עדיין חושבים, חלק מהייחוד של "אבודות בטבע" הוא העובדה שהגיבורות באמת לבדן. אין רע מסתורי להתאחד מולו, מלבד הבדידות והרעב, כך שהן "תקועות" זו עם זו ועם הפחדים, השריטות והנסיבות שהובילו אותן אל המקום הזה. התוצאה היא דרמה יעילה ולפרקים אפילו מרגשת, שמחזיקה היטב גם בעונה של עשרה פרקים בני כשעה.

הקולקטיב של "אבודות בטבע" עובד היטב, כאמור, אף שניכרת חוסר אחידות הן באיכות המשחק והן באיכות הכתיבה בין הבנות השונות. כך למשל הדמות שאמורה להיות "המוח" שבחבורה, מתנהלת ומתבטאת באופן תינוקי ומוזר שלא עולה בקנה אחד עם תובנותיה, בעוד אחרת סוחבת עמה סיפור פרידה כואב כתירוץ להתנהלות אובר-דרמטית לא אמינה ומרובת קפריזות. לכך יש להוסיף את הנדבך הנוסף, זה שאי אפשר להרחיב בו מבלי להפליג למחוזות הספוילר, אבל די לציין שהוא מוביל את הסדרה למצב בו לא ממש ברור כיצד היא אמורה להחזיק עוד עונות נוספות. מנגד, הסיום שלה הוא בפירוש לא כזה שניתן להתפשר עליו.

פיתוח של סדרות קומיות הוא תהליך ארוך ומורכב שכולל מספר גלגולים שונים ולעיתים אורך שנים. נדיר שהציבור הרחב זוכה להציץ בו ולהשוות את התוצר הסופי לגרעין ההתחלתי, וספק אם מישהו בכלל מעוניין בזה - למה לטרוח להכיר אבטיפוס של מוצר, או דראפט ראשון של תסריט, שלבטח ייראה אחת לגמרי בסוף? מה אנחנו, אומה של שפני ניסיונות? מובן שלא. הקומדיה החדשה של טינה פיי מספקת סיבה נוספת לרצון לא להיחשף לתוצרי עבודה טלוויזיוניים שאינם גמורים: פוטנציאל האכזבה מהתוצר הסופי.

סליחה ממי שעוד לא נחשף לידע המבאס הזה, אבל "אדוני ראש העיר" הייתה אמורה להיות במקור ספין אוף ל"רוק 30" בכיכובו של אלק בולדווין הנהדר, במסגרתו דמותו האלוהית ג'ק דונגי נבחרת לראשות עיריית ניו יורק ונאלצת להתמודד עם העולם הפוליטי הלא מוכר (כקריצה לשמועות על כך שבולדווין שוקל לעשות זאת בעצמו). אבל בולדווין החליט לפרוש לאחר מו"מ של שנה, ובמקומו לוהק טד דנסון ("חופשי על הבר", "המקום הטוב"). דנסון נהדר לא פחות אך מתגורר בקליפורניה, ועל כן פיי ושותפה לכתיבה, רוברט קרלוק, נאלצו ללוש מחדש את הקונספט ולצקת אותו לתבנית חדשה-ישנה - ניל ברמר הוא סתם איש עסקים עשיר שבאופן בלתי צפוי נבחר לראשות עיריית לוס אנג'לס. ובכל זאת, בסצנה הראשונה שבה דנסון פונה למצלמה ושואל בחיוך ממזרי ובידיים פרושות "אתם מסוגלים להאמין לזה?", קשה להאמין שלא מדובר בשאריות מהתסריט ההוא, ולייחל ליקום אלטרנטיבי שבו זה אכן קרה.

בכלל, רוחו של הקונספט המקורי (ושל "רוק 30") שורה כמעט בכל פינה של "אדוני ראש העיר", החל מדמותו של הדובר האווילי (בובי מוינהן) שנשמעת כמו גלגול מחודש של קנת' המתמחה, ועד לבתו של ברמר (קיילה קנדי), שמעצבנת בדיוק כפי שצאצא של ג'ק דונגי ואייברי ג'סופ היה יכול להתעצב. מה שכן, אי הכשירות של ראש העיר עצמו לשרת בתפקידו סובבת כעת סביב קלולסיות טראמפית כללית במקום התנשאות טראמפית יהירה (כפי שהיה קורה עם דונגי), ודנסון לפחות בהחלט מתמקם בתוכה בנוחות חביבה.

הכתיבה של פיי וקרלוק עדיין חדה, שטותית, אקטואלית ומהנה, גם אם טיפה פחות מדויקת הפעם, ונדמה שרוב חיצי הציניות מופנים כעת כלפי העיר לוס אנג'לס עצמה, שחוטפת אינספור חבטות וירידות אשר מהוות דווקא את החלקים היותר מצחיקים בסדרה. מנגד ניצבת הולי האנטר, בתסרוקת מצערת, שהיא טעות ליהוק מפתיעה בחומרתה: האנטר מגלמת את יריבתו חדורת האידאולוגיה של ראש העיר ברמר שהופכת לסגניתו כדי לחתור תחתיו, סביר שעם ניחוחות עתידיים של מתח מיני, אבל משהו פשוט לא יושב שם טוב. המשחק שלה חורק ולא מספיק קומי, הכימיה בינה ובין דנסון פשוט לא קיימת, ולרוב היא מתרוצצת כמו כלב רטוב שלא מוצא את מקומו במארג הכללי. שוב, זה משחק מסוכן ומבאס, אבל אם מפליגים במחשבה לאותו יקום אלטרנטיבי ומדמיינים במקומה את לסלי נופ למשל, די קשה להיות מרוצים מהגרסה הנוכחית של "אדוני ראש העיר".