בתחילת העונה השלישית של "שטיסל" כתבתי כאן שאם תמשיך כמו שהתחילה, היא תהיה הטובה ביותר בסדרה. זה לא קרה. לראשונה נאלצה "שטיסל" להסתפק בתשעה פרקים במקום בתריסר. נדמה שלא זאת בלבד שהתסריט לא חישב במדויק את הדרך כך שהסיפור לאורכה ייבנה בצורה אמינה ואורגנית, אלא גם העמיס עוד ועוד דמויות והתפרסויות שאילצו את הסדרה להקדיש להן תשומת לב. בצורה תקדימית, אפילו קיבלנו במהלך העונה פרק שלא הייתה בו אף דמות ששם משפחתה הוא שטיסל.
אם יש משהו שמעיד על חולשת הבנייה העלילתית בעונה השלישית, שפרק הסיום שלה שודר הערב (ראשון) ב-yes, הרי שמדובר בהתמסרות המופרזת של הסדרה לאירועים ניסיים. נחמה יוקטן (מיקי קם) זכתה בפרס הגדול בלוטו, סיכוי של אחד למיליונים. יוסל'ה (גל הוד פישל) פוגש את שירה לוי (ריף נאמן) באורח פלא בכותל אחרי שהוריו הפרידו ביניהם, וזה אחרי שהמפגש הראשון ביניהם גם ככה היה צירוף מקרים קוסמי. היתקלות מקרית ברחוב של רחלי (דניאלה קרטס) עם הציור של עקיבא גאלה אותה באותו רגע, על פי עדותה. ומצדו של קיווע (מיכאל אלוני), ההיכרות עם המושיעה שלו רגע לפני שלוקחים לו את הילדה גם היא נוחה להפליא. יש גבול מסוים שבו מעשיות על השגחה פרטית הופכות לפתרונות תסריטאיים עצלים, והעונה השלישית של "שטיסל" חצתה אותו פעם אחר פעם.
מכאן ספוילרים לפרק האחרון של העונה
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
לכאורה גם הסיפור של רוחמי (שירה האס) משתייך למקבץ הזה. הרופאים נותנים לה סיכוי של אחד לאלף לשרוד את ההיריון, ובדקות האחרונות של פרק הסיום אנחנו רואים אותה בריאה ושלמה במיטת בית החולים, לצדה הוריה ובעלה, והיא מקבלת אל חיקה את התינוקת החדשה שלה. עוד הסתברות פנומנלית הנוחתת לפתחה של שושלת "שטיסל".
אבל האם רוחמי באמת בחיים או שזה טוויסט נוסף? אחרי שורה של השגחות פרטיות, "שטיסל" רומזת לנו שהעניין לא כל כך מובהק. בסגירת מעגל יפה ומרגשת עם הפרק הראשון של העונה, המתים האהובים מאכלסים פתאום את ביתו של שולם שטיסל (דב'לה גליקמן). "כל בן אדם הוא בית קברות ששוכנים בתוכו האבא והאימא, האישה, הילדה - כולם פה כל הזמן", מצטט שולם את בשביס-זינגר. "אתם מבינים?", הוא אומר לבנו ואחיו. "מבינים", הם עונים. מיד מופיעים מתיהם לצדם בשולחן: ליבי (הדס ירון), בובע מלכה (ליא קניג), דבורה האם (אירית אלטר) ועוד כאלה שלא מוכרים לנו ואבדו למשפחה לאורך השנים - כולל ילדים.
זו הייתה יכולה להיות סצינת סיום מושלמת לעונה, אלא שאחריה מגיעה זו של רוחמי. הצעירה המאוששת שאך זה ילדה מחייכת אל התינוקת שבזרועותיה, ואז מרימה את מבטה ומישירה מבט אלינו עם אותו חיוך שמקבל פתאום נופך ממתיק סוד. מילותיו של שולם עוד מהדהדות בראש שלנו: "כל המתים פה כל הזמן. אתם מבינים?".
יהיה קצת מיותר להתחייב למשמעות מוחלטת של הרגע הזה. מן הסתם אפילו היוצרים עצמם לא החליטו סופית לכאן או לכאן, ויעשו את זה רק אם וכאשר תהיה עונה רביעית. מצד אחד, הרמזים לכך שרוחמי מתה מאוד מפורשים. מעולם דמות בסדרה לא שברה את הקיר הרביעי כשם שעשתה רוחמי עכשיו, והצמידות לסיפור המתים של סבה מחברת אותה במופגן אל יתר המנוחים. מצד שני, להרוג את רוחמי חודשים אחרי שליבי מתה זה מוגזם - עוד דמות נשית שמתה ומותירה את קרוביה הגברים להתאבל (זו גם נקודת המוצא של הסדרה, כזכור, שהחלה מעט אחרי מותה של דבורה האם). יתר על כן, ויתור מרצון על הכוכבת הכי גדולה בקאסט, המועמדת לאמי ולגלובוס הזהב שירה האס, הוא אחד המהלכים המפוקפקים שהפקת "שטיסל" יכולה לעשות.
את הפתרונות נגלה בהמשך, אך נכון לעכשיו, סצינת בשביס זינגר היא נדבך נוסף בעונה שהמתים היו חלק גדול ממנה. עוד לפני הלידה המוקדמת הותירה רוחמי שורה של קלטות מורבידיות לבתה העתידית, מחברת בין עולם המתים לחיים, מבטיחה לה שאמא תמיד איתה, מחבקת אותה גם אם בגשמיות היא איננה. זו הייתה התגלמות מציאותית יותר של ביקורי המתים שהחלו כבר בפרק שפתח את העונה, עם הטוויסט שחשף כי לכל אורכו ליבי הייתה בעצם משאלת לב.
אולם מה שעבד טוב כל כך בפרק הראשון, המיצוי המושלם של הרובד הסוריאליסטי של "שטיסל", הלך ודהה בהמשך העונה. 'מיצוי' היא מילה הולמת, כי אחריה זה כבר היה פשוט יותר מדי. כאילו "שטיסל" השתמשה בתותח הכי כבד שלה ואז החליטה להמשיך מדי פעם ולירות באקדחי קפצונים. אחד מהתוצרים של הבחירה הזו היה אולי הרגע המביך ביותר בסדרה, שהגיע בפרק השמיני בעונה: רחלי פותחת את הדלת כדי שהרעיה המנוחה תצא מביתה. סצינה שגרמה לי להתכווץ במושבי.
באופן כללי, כל הסיפור בין עקיבא, רחלי ודבור'לה מקרטע ולא מספיק משכנע. הוא פשוט נולד בחטא. לקיחת הילדה על ידי הרשויות מהגן בלי המינימום של להודיע לאב, הייתה חפוזה, לא אמינה ומקוממת. היא נעשתה עוד יותר כזו כאשר מעט אחרי כן התברר שכל תכליתה הייתה לחבר בצורה מלאכותית ומזורזת בין קיווע לעלמה החדשה. במקום להקדיש זמן כדי לבסס את אובדן הדרך של הגיבור, כזה שמוביל אותו לסכנה של איבוד ילדתו, "שטיסל" סימנה כמה בוקסות של השתכרות במהלך היום וניסיון ההתאבדות של נוחעם בדיוק כשעובדת הרווחה נמצאת בביתם. כמה נוח וזריז.
כך גם במקרה של רחלי. היא סירבה לשקר לטובתו של עקיבא ולהעיד שהוא מקבל ממנה משכורת קבועה, אבל רגע אחרי כן זה פתאום היה בסדר גמור מבחינתה להעמיד מסכת שלמה של שקרים במסגרת נישואים פיקטיביים. על פי התכנון ההתחלתי הזה, השניים היו אמורים להגיע במהרה אל בית הדין הרבני, שם רחלי הייתה נאלצת לשטוח את סיבותיהם לגירושים המהירים. ללא ספק בחירה הגיונית למישהי שלא מעוניינת לשקר. אולי אפשר היה לטעון שקיווע כל כך מצא חן בעיניה עד שהחליטה לעשות דווקא את הצעד הענק הזה, אך "שטיסל" לא באמת התעמקה בדמותה או אפילו נימקה היטב את פעולותיה, גם לא בדיעבד, חוץ מלהקנות לה מאניה-דיפרסיה. זה לא נחשב לאפיון.
המרשים הוא שחרף כל הפגמים האלה, מעלותיה של "שטיסל" עדיין גוברים. לפחות פעם בפרק יש סצינה יפה, עדינה, חכמה, נוגעת ללב או הכול ביחד. קורותיהם של רוחמי וחנינא (יואב רוטמן) עסקו בנושא נפיץ - לידה שקטה - בצורה מאוד חומלת ורגישה. הטראומה של גיטי (נטע ריסקין) ממעלליו של ליפא (זהר שטראוס) בעבר הפכו אותה לאישה קשה שכל מעשיה נועדו לנקות את שם משפחתה, אולם היה הרבה עניין ויופי בדינמיקה המסובכת בין השניים. לעומתם צבי אריה (שראל פיטרמן) וטובי (אליענה שכטר) אמנם קיבלו זמן מסך מאוד מוגבל, אך הפרק בכיכובם (השישי) הוא הניב את אחד הסיפורים הנהדרים בעונה. עלילת רשיון הנהיגה שלה הייתה משעשעת בפני עצמה, ובמקביל זרקה אור על ועל האופן שבו נשים חרדיות מצליחות לקנות להן חירות.
מעל כולם בולטת אודיסאת הבדידות של שולם, הספקית העיקרית של רגעים יפים לאורך העונה, לא מעט בזכות משחקו המדהים של גליקמן. החיוג החוזר ונשנה למוקד הרפואי כדי שהנציגה חמדת שוב תענה לו, גיוס נחמה ללוות אותו לבדיקה הרפואית רק כדי להיווכח שנוכחותה מרפאת אותו, אכילת עוגת הגבינה לבדו במטבח אחרי שהושב ריקם, התחינה בפני נוחעם וקיווע שרק ישתו איתו סודה לפני שילכו. המתים אולי תמיד נוכחים, אבל מי שאוכל לבד מת לבד.