פראג, לפני מספר שבועות. דבל'ה גליקמן מסתובב בעיר בין הצילומים לסרט "אוסלו" של HBO. הוא נתקל באישה שבדית מבוגרת עם עגילים גדולים, שבאה לראות את העיר היפה ממועטת התיירים בעת הקורונה, ומתגלגלת ביניהם שיחה. "סיפרתי לאישה שאני שחקן ישראלי. והיא אמרה לי: 'יש לכם סדרה יוצאת מהכלל, אם יש לך נטפליקס אתה חייב לראות אותה'. עוד לפני שאמרה את שם הסדרה, כבר אחרי שאמרה 'נטפליקס', ניחשתי מה הסדרה שהיא תגיד. ואמנם היא אמרה 'קוראים לה 'שטיסל'. הקטע הוא שהיא לא זיהתה אותי, כי הייתי בלי זקן. החלטתי לא למתוח אותה, ואמרתי מייד שאני משחק בסדרה הזאת. היא נשענה על הקיר ואמרה לי 'אני הולכת להתעלף!'".
זוהי עדות נוספת, אחת מני רבות, להצלחה הגדולה מעבר לים ובחסות נטפליקס של "שטיסל". "'שטיסל' בלי ספק קנה לעצמו מקום בעולם. אני מקבל תגובות יוצאות מהכלל. הבמאי של הסרט 'אוסלו' של HBO רצה שאני אשחק בו אחרי שהוא ראה אותי ב'שטיסל'", אומר השחקן והקומיקאי האדיר דבל'ה גליקמן בריאיון לוואלה! תרבות. "בפעם אחרת, ישבתי עם שלומציון (קינן, בת זוגו של גליקמן - ש"ב) בפריז, וניגשו אלינו שתי נשים מוסלמיות לבנוניות. הן אמרו שבגלל הקול והמבט בעיניים הן מנחשות שאני שטיסל. הן אמרו לי שהמוסלמים מאוד אוהבים את הסדרה וזה הפתיע אותי. אז כנראה ש'שטיסל' יכול לעשות שלום בין העמים, כי זה באמת מדבר לכולם, כי זה בסופו של דבר על יחסים בין בני אדם. וזה התחיל משני הכותבים הנפלאים והגאונים האלה, אורי אלון ויהונתן אינדורסקי. השפה הישראלית היא קשוחה, ואין בה אנדרסטייטמנט. והם המציאו אנדרסטייטמנט לשפה הישראלית. אני מוצא את עצמי בחיים אומר הרבה פעמים 'מה הפשט?', זה מחליף אצלי את 'מה הכוונה?'. זה תערובת של סטרינדברג עם הסופרנוס. או כמו שהגדירו את זה: הסופרנוס עם צ'ולנט ובלי אקדחים".
לאחר ששב בתחילת השבוע מפראג, וחזר אתמול (חמישי) להשתתף בתכנית "זהו זה" של כאן 11 לאחר כחודשיים שנעדר ממנה, מחרתיים (ראשון, 20 בדצמבר) תעלה למסך העונה השלישית של "שטיסל" בכיכובו ב-yes TV Drama וב-yes VOD. על הסדרה חתומים היוצרים אורי אלון ויהונתן אינדורסקי והבמאי אלון זינגמן.
הריאיון עם גליקמן מתקיים במרפסת ביתו החדש ברחוב שינקין בתל אביב, שנמצא מול גינת שינקין. על אף שהרחוב מסמל מעוז חילוניות, בקרבת המקום יש בית כנסת ובתוכו בית חב"ד, ובשינקין יש לא מעט חרדים מחסידות גור, מה שמתחבר יפה לכך שכוכב "שטיסל" העוסקת בחברה החרדית גר במקום. גליקמן מצדו מבהיר כי "שטיסל" היא לא רק על החברה החרדית. "'שטיסל' היא לא סדרה על אנשים דתיים. זה על בני אדם, על יחסים, על יצרים, זה 'הסופרנוס'. 'שטיסל' זה על הכול, וזה עם אנשים דתיים, שם זה יותר מעניין כי יש גבולות, מגבלות ואיסורים. הדמות שלי צריכה להתייצב מול בורא עולם כל יום ולתת דין וחשבון. אבל אני לא משחק אדם דתי אלא משחק בן אדם שנמצא בכל מיני מצבים. למשל, כשהוא רואה מודעת אבל עם כתובת השבעה הוא שואל מישהו - 'אתה רעב, אתה רוצה לבוא איתי לשם לאכול?'. כלומר, לכולם יש יצרים".
כחילוני בוהמיין מובהק, שבאופן סימבולי עכשיו גר בשינקין, דמות החרדי שלך מ"שטיסל" השפיעה עליך? אתה מרגיש שהתמזגת בתוכה או שמשהו השתנה לך בחיים או ש"התחרדת" טיפה?
"ממש לא. נכון שאני קצת יותר מכיר את העולם החרדי עכשיו, ועדיין זה עניין מורכב ומסובך בשביל להכיר אותו. הדבר המהותי ביותר הוא שיצא לי לעשות תפקיד שהכי אהבתי לעשות עד כה. תענוג שאין כדוגמתו. וזה חיפה על תנאי הצילום הפיזיים הקשים שהיו שם - לקום מאוד מוקדם בבוקר, להדביק זקן, ללבוש את הבטן ואת כל הבגדים. השינוי העיקרי היה בעבודה שלי".
הרבה זמן עבר בין העונה השנייה לשלישית - לא פחות מחמש שנים, שזה הרבה גם במונחים בינלאומיים. בעונה החדשה ניכר שהדמות הזדקנה. איך אתה מתחבר לשלום שטיסל היום?
"הדמות התבגרה. באופן מוזר מאוד חלף על שנינו אותו זמן. אני כל כך נהנה לשחק אותה, ומתחבר אליה דרך הטקסט ומצבי הקנאה, ההתרחשויות והמצבים שהאדם הזה נמצא, הזעם והעצב. לרוב הדמות הזאת נמצאת במועקה ובקונפליקט. יש לו את גידול בניו, יש לו את אשתו האלמנה שיושבת לו כל הזמן על העורף ולא נותנת לו לצאת לחיים חדשים, יש לו תשוקות, יצרים, תיאבון, מחלות וצרות. העונה הזאת היא יותר קיצונית ויותר מהירה".
השבוע פורסם כי המגזר החרדי שוב מוביל במדד "מקדם ההדבקה" של הקורונה על פני מגזרים אחרים. עוד פורסם השבוע כי בקרב חרדים וחרדים לשעבר שיעור המסכימים הנמוך ביותר לחיסון נגד קורונה. אלו נתונים שמדאיגים אותך? ואולי אתה מבין את החרדים יותר היום?
"אני מטבעי אדם מאוד דאגן. יש כל כך הרבה דברים שמדאיגים אותי. באופן כללי מדאיג אותי מצבנו של כולנו פה במדינה הזאת, בעיקר כשהייתי עכשיו חודשיים בחוץ וקצת הסתכלתי על הכול מרחוק וזה עוד יותר הדאיג אותי. עניין החרדים בקורונה לא מדיר שינה מעיני, אולי יש פה עניין שמבחינתם אלוהים הוא המחסן, אני לא יודע. כמובן שאם חרדי היה מדביק אותי זה לא היה טוב".
"באופן מוזר", מספר גליקמן, "כשצילמנו את 'שטיסל' בזמן הקורונה הבאנו המוני סטטיסטים בעיקר מהמגזר החרדי. וקרה נס - אף אחד לא נדבק בקורונה למיטב ידיעתי, ולכן לא התעכב יום צילום אחד. היו המוני חרדים על הסט, וכולם קרובים אחד לשני - השחקנים, הסטטיסטים, אנשי ההפקה, הצוות, אנשי הסאונד שמתקרבים אליך ושמים עליך את המיקרופון - ואיכשהו צלחנו את הצילומים של 'שטיסל' בלי שום הדבקה. ולעומת זאת, דווקא בצילומי הסרט 'אוסלו' של HBO בפראג - אני וכמה שחקנים נוספים נדבקנו בקורונה. זאת למרות שהיתה הקפדה שלא ראיתי דבר כזה, הרגשתי שאני בתוך כיפת ברזל, היה האם-אימא של הקפסולות, וכל יומיים בדקו אותנו ואת כל מי שבא איתנו במגע ובהם המלצרים בבתי המלון, החדרנים והנהגים. עם השקעה שאתה בכלל לא יכול להעלות על דעתך כביכול לא יכול להיות שמישהו בכלל ידבק. למרות זאת, ארבעה שחקנים ובהם אני נדבקו בקורונה, והיו גם אנשי צוות שנדבקו. זה גרם לעיכוב הצילומים בשבועיים".
הסרט "אוסלו", שצולם בשבועות האחרונים בפראג וצפוי לעלות בשנה הבאה ב-HBO, מבוסס על מחזה באותו שם, שהוצג בהצלחה על במות ברודווי והווסט-אנד ולאחר מכן גם בתיאטרון בית ליסין. את המחזה כתב ג'יי.טי רוג'רס ואת ההפקה המקורית ביים ברלט שר, ושניהם אחראים גם לעיבוד למסך. בין מפיקי הסרט נמנים סטיבן ספילברג ומארק פלאט ("לה לה לנד"). הסרט עוסק באחורי הקלעים של השיחות הסודיות שהובילו להסכמי אוסלו, וזאת משלוש נקודות מבט - של המתווכים הנורבגים, של הישראלים ושל הפלסטינים. מככבים בו גם רות ווילסון ("הרומן"), אנדרו סקוט ("פליבג") וכמה שחקנים ישראלים - גליקמן מגלם את יאיר הירשפלד, ששון גבאי את שמעון פרס, איציק כהן את יוסי ביילין, יגאל נאור את יואל זינגר ורותם קינן את רון פונדק.
גליקמן נסע באוקטובר לפראג לצילומי "אוסלו", וחזר מהם לארץ ביום ראשון, ולכן נעדר מהצילומים ל"זהו זה" בכאן 11, וכפי שחשף בפני וואלה! תרבות הוא וכמה שחקנים אחרים נדבקו בקורונה. אחד מהם הוא השחקן יגאל נאור, שאמר לנו כי לדעתו הוא זה שהדביק את גליקמן. גם אשתו של נאור נדבקה ולדבריו עברה זאת באופן קשה. "לא יודע מה שורש ההדבקה הראשונה בסט", אומר גליקמן. "אני אישית כנראה נדבקתי מאחד השחקנים. מכיוון שהוא קיבל תשובה חיובית אחרי שהלכתי איתו דרך ארוכה בחזרה למלון שבו שנינו היינו, תיארתי לי שגם אני נדבקתי. ואז היה לי קצת חום וכאב גרון, ואמרתי לשלומציון שהייתה איתי שם: 'הקורונה הגיעה אלינו'. כי אז הייתי בטוח שגם היא נדבקה. אחרי שאחר הצהריים עשו לי בדיקה גדולה, בערב שלחו לי עוד בדיקה מהירה, ובערב הודיעו לי שבשתי הבדיקות נמצאתי חיובי לקורונה. הייתי חיובי עשרה ימים".
פחדת?
"חששתי מאוד ממה יהיה. יש שני תומכים מנטליים - קרן בת אחי שהיא רופאה בניו יורק, וד"ר שלמה שגב, רופא למחלות זיהומיות בתל השומר ובעלה של אתי אנטה המפיקה של 'זהו זה'. דיברתי איתם הרבה. שמעתי שבין היום החמישי לשביעי יכולה להיות החמרה קשה שלמזלי לא קרתה. הייתי מאוד במתח וחשש גם ששלומציון גם תידבק. באורח פלא היא לא נדבקה".
"ההפקה כולה הופסקה לשבועיים, וזו הפקה יקרה מאוד. במהלכן עשינו חזרות בזום. הבמאי דרש בשלומי. בזמן הבידוד ההפקה פינקה אותי ושלחו לי תרופות כל ויטמין אפשרי, אסופת ויטמינים גדולה שהבאתי איתי לארץ. כל כך הרבה ויטמינים שאם אני אקח אותם יום יום הם יספיקו לי ל-120 שנה".
"מעולם לא נתקלתי בהפקה כזאת מפנקת, גם אנשים ששיחקו בהוליווד אמרו שלא נתקלו בפינוקים כאלה. היה נהג צמוד ולקחו לשם במטוס פרטי, אז הפרובינציאליות פה עולה על גדותיה", מוסיף גליקמן. "גרנו בדירה משגעת, עם חלונות ענק וגג פרטי לדירה שמשקיפה על כל פראג שהיא עיר יפהפייה. נזכרתי במשפט מהסרט הצרפתי הישן 'מלך הלבבות' שראיתי בנעוריי, ובסיומו עומד ז'אן קלוד בריאלי בבית משוגעים, מסתכל מהחלון ואומר: 'המסעות הכי יפים הם אלה שאתה עושה דרך החלון', ובימי הקורונה האלה עשיתי מסעות יפים דרך החלון מול פראג היפה שבאופן נדיר ריקה מאנשים".
הסרט על תהליך אוסלו גרם לך להרהר למה תהליך השלום הזה התרסק? התזה הרווחת ש-90 אחוז מהאשמה היתה על הפלסטינים, אתה מסכים?
"הדברים האלה מורכבים. בסיכומו של דבר אני חושב שהאחריות היא משותפת, כמו אצל בני זוג. גם אצל זוג, תשמע מכל אחד כמה השני גרוע, קילל ומה הוא עשה לו. ושני הצדדים צודקים. הסכסוך הישראלי פלסטיני הוא אחד הסכסוכים הכי גדולים בעולם, הוא קשה ומסובך. קראתי איזו כתבה, על כך שביסוד של הסכם אוסלו ועניין שתי המדינות, היה עניין של הפניית גב של כל אחד לצד השני. וזה קשה מאוד. סיפר לי ג'יי.טי רוג'רס, הכותב של הסדרה ושל המחזה 'אוסלו', שלאחת ההצגות הגיעו ביל והילרי קלינטון. הם ישבו לשיחה שלוש שעות, הוא סיפר להם סיפורים על ערפאת ופרס. המחזאי שאל אותו: מי לדעתך אשם בכישלון התהליך הזה? קלינטון הוריד את קצות השפתיים למטה, הנהן בראש חצי דקה טובה, ואמר: So complicated. קלינטון גם אמר שערפאת אמר לו שהוא מפחד שיהרגו אותו".
"זה כל כך מסובך וטיפשי הסכסוך הזה. הבמאי של הסדרה אמר לי: 'אתם והפלסטינים כל כך דומים'", מוסיף גליקמן. "כשאני מסתכל לפעמים מהמרפסת על חתולים שרבים בחצר, אני אומר: 'מה יש לכם? יש מקום לכולכם!'. אז לך תדע, אולי מישהו מסתכל ככה עלינו ואומר את זה. וכשאתה יושב באחד מול אחד זה קצת אחרת. הנה, בתהליך אוסלו, אנשים ישבו ודיברו ולא ירו אחד בשני. אז אפשר לעשות את זה".
"קיוויתי שאחרי שאחזור מפראג לארץ, אשמע ברדיו: 'הרי החדשות ועיקרן תחילה - הכול הסתדר, כבר אין מריבות, אין לנו מה להודיע'. אבל כנראה שזה לא ככה. עוצמת השנאה הפנימית פה היא כל כך גדולה. 'יפה-נפש' הפכה למילה מוקצה. אמן' הפכה למילה מוקצה. אמן הוא היום בזוי, בוגד ואויב, בינינו היהודים עצמם. הייתי עכשיו בצ'כיה, וחשבתי איזה יופי של עם שבזמנו בחרו במחזאי, סופר ואיש תרבות - ואצלב האוול - להיות הנשיא שלהם".
אתה הצטלמת לצד ששון גבאי בסרט "אוסלו", כמו בסדרות "שטוקהולם" ו"שטיסל", שם הזוגיות ביניכם ממש שובת לב. ספר על הקשר המיוחד ביניכם.
"באמת תענוג לנו ביחד. יש בינינו כימיה, יש חיבור. ששון שחקן נהדר ואדם נפלא. הוא הרבה יותר ארך רוח ממני. אני יותר קצר רוח. ששון הוא די סניגור של כל העולם ומפרגן לכולם. דמי נוטה לרתוח יותר בקלות. הוא גם בכור אטומי ישמור על קור רוח. כשאני מספר לו שאני מתעצבן ממישהו, הוא מנסה להוביל אותי למקום שאני אבין אותו. כשאתה מספר למישהו שהתעצבנת, אתה רוצה שהוא יתעצבן יחד איתך, ויגיד 'איזה חתיכת...'. אבל הוא לא כזה. אנחנו מסתדרים טוב ביחד, כל אחד מרגיע את השני בדרכו שלו".
אתם משחקים ב"שטיסל" שני אחים בצל ההזדקנות, וביום שלישי אתה בן 71, מה שמזכיר פתגם ביידיש: "אפילו בשעון היקר אין יותר מ-60 דקות". עד כמה הזמן החולף מטריד אותך?
"העניין של הזמן לא מטריד אותי. יצא לי שהשנים האחרונות היו לי ממש טובות, ובאופן נדיר במקצוע הזה יצא לי לעשות רק דברים שאני אוהב אותם. אף אדם לא ממש יודע שהוא מזדקן, כשזה לא כרוך במגבלות פיזיות. ומגבלות פיזיות יכולות לקרות גם לאדם צעיר. אבל הקורונה גרמה לאנשים להיות מודעים לגילם, בגלל המונח הזה 'קבוצת סיכון'. ומה זה בעצם? הרי אדם נמצא בקבוצת סיכון מהרגע שהוא נולד, אבל אף בןאדם לא חושב על זה. אומרים שאדם בעיני עצמו תמיד 13 שנה מהגיל האמיתי שלו. להיות מוגדר כ'קבוצת סיכון' משפיע על המצב רוח הרע שמרובה בימי הקורונה כי זה מעמת אותך עם הגיל שלך.
"כשאתה נוסע לזמן ארוך לחו"ל, ועשיתי את זה לא מעט, אתה חושב שלא יגיע היום שבו תחזור לארץ. ואז מגיע היום הזה שבכל זאת אתה חוזר, ובמטוס חזרה אתה אומר - הנה, הגיע היום הזה שהיה לי נדמה שלא יקרה. אבל הוא הגיע. בעצם כל החיים הם כאלה - אתה יוצא לאיזשהו מסע ולא חושב על הסוף שלו, אבל יום אחד הוא יגיע, סוף הטיול. וכל הסיפור שאומרים 'צעיר ברוחו' זה שטויות, אני בגיל צעיר הייתי זקן לגילי".
בסרט "שאיפה לחיים" של מתן גוגנהיים ואסף אבירי אתה משחק סוחר סמים. לך היתה או יש חיבה ל"עזרים" האלה?
"אני לא השתמשתי אף פעם בסמים. עכשיו, בשביל לישון כשיש מעט שעות לישון, קניתי בפראג שמן CBD, שזה החלק הלא ממסטל. גיליתי שזה מרדים מאוד יפה. אבל לא ממסטל. סמים לא מדברים אליי. ה'סם' היחיד שהשתמשתי בו הוא אלכוהול. אלכוהול הוא 'סם' נפלא אם הוא לא היה עושה נזקים והאנגאוברים. בעבר היתה לי חיבה יתרה לאלכוהול, שקצת טשטשה לי את הזמן. למשל אחרי שהסתיימה 'זהו זה', האלכוהול גרם לי לחשוב שאני בחופשה קטנה אבל לא הייתי בחופשה קטנה אלא בחופשה ארוכה מאוד. אף פעם לא שתיתי בעבודה אבל זה נגרר. האלכוהול גרם לי למעוד, לקבל מכה, לקום בבוקר מטושטש ולא טוב. אבל זה לא לקח אותי למקומות אלימים. בעבר שתיתי הרבה. אחר כך המעטתי מאוד, ואז חזרתי לשתות, וכבר שנה אני לא שותה בכלל. בהפקה של 'אוסלו' אנשים היו שותים - אני אמרתי שאני לא שותה. המאפר שלנו דניאל סיפר על כל מיני כוכבים שהוא עבד איתם ושתה איתם, ובהם אלברט פיני. ואז הוא שאל אותי מה אני אוהב לשתות, ואמרתי לו אני לא שותה כלום. הוא אמר: 'זה מאוד מאוד מוזר. אני מכיר כאלה שחקנים שלא שותים, אבל לא יכול להיות שאתה מהסוג הזה של השחקנים'. הוא אמר: בוא ננסח את השאלה אחרת. כמה זמן אתה לא שותה? אמרתי לו, כבר שנה אני לא שותה. הוא אמר: 'הו, עכשיו אני מבין. וכבר הגעת לזה ששתית בבוקר?'. אמרתי לו: 'הגעתי להכול, דניאל'".
גם היית מעשן כבד, ואומרים שהפסקת עם זה לחלוטין.
"עישנתי המון, כל הזמן, בהצגה, בסרטים, בכל מקום. ארבע שנים שאני לא מעשן. הנהג שהחזיר אותי משדה התעופה אמר לי שהוא שלושה שבועות לא מעשן. שאלתי אותו אם זה קשה. הוא אמר, לא קשה לי כי כל הזמן אני עסוק בלהגיד לעצמי 'וואו, אני לא מעשן!'. כששיחקתי עם ריצ'ארד גיר ב'נורמן' הוא אמר לי שהוא איבד הרבה חברים בגלל שהם עישנו והוא לא רוצה לאבד עוד חברים. הוא גם הסתכל על שלומציון ואמר לי: 'בשבילה. בשבילה תפסיק לעשן. אחרת תשאיר אלמנה צעירה'. אמרתי לו, יותר טוב מאלמנה זקנה".
לא הבאת ילדים לעולם. אתה חש חרטה על הבחירה הזאת?
"לא. זה מוזר להגיד את זה, אבל זה כמו להגיד 'אני מתחרט שלא טיפסתי על האוורסט'. זה סוג התנסות שלא קיימת. אין בי חרטה ואין בי לא-חרטה. זה באמת לא מעסיק אותי. יש לי כל כך הרבה דברים שמטרידים ומעסיקים אותי, אבל זה לא. אני לא יודע מה יותר אגואיסטי - כן להביא ילדים או לא להביא ילדים. לא להביא ילד - זה נשמע הרבה יותר כבד משקל ממה שזה. אני לא חושב שזה דבר כבד משקל. להביא ילד לעולם זה כן דבר כבד משקל. יש לי כלב ושני חתולים ואני קשור אליהם בקשר בלתי יתואר. אם מישהו מהם מרגיש לא טוב זה מאוד מטריד אותי. כשאני רואה בן אדם בלי כלב וחתול, אני לא מבין איך הוא יכול לחיות בלי חיה. אולי אם היה לי ילד הייתי אומר - איך אפשר לחיות בלי ילד? אבל באמת שזה לא מעסיק אותי".
בראבא הביא לעולם בת בגיל 65. עדיין יש סיכוי שהדבר יקרה גם לך ולבת זוגתך שצעירה ממך ב-20 שנה?
(צוחק). "כן, אבל עוד לא, עוד לא. אנחנו רק 11 שנה ביחד. אני צריך להכיר אותה יותר טוב, ולדעת עליה יותר".
לחיות עם אישה שצעירה ממך בעשרים שנה גורם לך להרגיש יותר צעיר או יותר זקן?
"לא זה ולא זה. בשיא הרצינות, אין פה עניין של גיל בכלל. יש דברים שהיא יותר מבוגרת ממני בהם, ויש דברים שבהם אני יותר מבוגר ממנה גם מעבר לפער הגילאים הקיים בינינו. אני לא יודע מאיזו בחינה הבדל הגילאים אומר משהו. אני מקווה מאוד שזה לא יגיע יום אחד לידי ביטוי פיזי, ולא עלינו אגיע לארץ הפיליפינים. לא רוצה לחשוב על זה. בחו"ל לא עושים עניין מפער הגילאים, זה קיים רק בישראל. יכול נהג מונית בארץ להגיד לי: 'נסעת איתי לפני שבוע עם הבת שלך', כי חשב ששלומציון הבת שלי. אין דבר כזה בחו"ל. שם כשמלצר רואה מישהו יושב עם מישהי עם פער גילאים ביניהם ליד שולחן הוא יותר לוקח בחשבון שיש אפשרות שהם בני זוג. ישראל היא ארץ נוקשה מאוד. אף פעם עניין הבדלי הגיל לא עברו לי בראש. כשאמרו לי - הוא נמצא עם מישהי שמבוגרת ממנו בעשר שנים, זה לא אומר לי כלום. שלומציון חכמה כמו אדם בן 400".
איך זה להיות עם בת זוג ממשפחת האצולה של האינטלקטואלים קינן? זה איים עליך? בגללה התחלת לקרוא יותר צ'כוב?
"זה לא איים עליי בכלל, ההפך - זה תענוג. עוד מנעוריי קראתי את כל צ'כוב. קראתי המון. לצערי באיזשהו שלב זה קצת נעצר".
לא מזמן יצא "סרט המשך בוראט" מה שהזכיר לנו שלפני 14 שנה, אחרי שהשחקן היהודי בריטי סשה ברון כהן בחלק הראשון של "בוראט" השתמש בביטוי "ווה ווה ווי ווה" שאתה המצאת לדמותך שאול מוכר הפרחים שנולדה בפרסומת ישנה לדפי זהב, אמרת בריאיון ל"ערב טוב עם גיא פינס" שתגיש תביעה בינלאומית נגדו. למה זה לא קרה בסוף?
"לא באמת איימתי עליו בתביעה. זה היה מצחיק כל הדבר הזה. בגיא פינס אמרו לי כמה פעמים סשה ברון כהן אומר 'ווה ווה ווי ווה' בסרט הראשון של 'בוראט'. שאלו אותי: 'אתה תתבע אותו?'. אמרתי (טון מתלוצץ) 'בטח שאני אתבע אותו. כי זה משהו סודי, זה מעכב את ביאת המשיח, זה יותר חשוב מנחמן מאומן'. אבל בגיא פינס חתכו את התשובה והשאירו רק את האמירה 'בטח שאני אתבע אותו', זה הכל. אגב, ראיתי עכשיו בצ'כיה את הסרט החדש של 'בוראט'. הוא אומר בלי סוף 'ווה ווה ווי ווה'!".
בעקבות הצילומים בפראג, נפרדת לחודשיים מ"זהו זה" - התגעגעת לחבריך הוותיקים מהתכנית?
"מאוד מאוד התגעגעתי. התגעגעתי לכל האנשים. ההיעדרות גורמת להכיר באהבה שלך. גיליתי כמה החזרה הזאת שלנו היא דבר כזה נפלאה מבחינתנו אחרי כל כך הרבה שנים. אנחנו כמו קומדיה דל ארטה, יש לנו שפה. אלמלא הקורונה זה לא היה מתאפשר כי פתאום התפנינו. השהייה בצ'כיה עשתה לי כאלה געגועים עזים. השבוע עשיתי תכנית ראשונה מאז שחזרתי, ואני כל כך שמח על זה. זה מין פרלמנט של אנשים, שעוסקים באותו הדבר כבר הרבה מאוד שנים, ושייך איכשהו למה שנקרא תרבות ואמנות. ביחד אנחנו עוסקים בדבר שהוא קומי, וזה אושר שלא יתואר, עם כל הוויכוחים הקטנים שישנם. כולנו עדיין קיימים וכולנו במצב באמת טוב איכשהו, הייתי אומר. כל אחד באופיו שונה אחד מהשני ודומה אחד לשני. אנחנו דומים בחוש הקומי ובאלתורים. חלק מאיתנו יותר משוגעים וחלק פחות. ונוצרת הרמוניה בינינו".
רק על כך שהתגברתם על החשש מלגעת שוב במותג המיתולוגי "זהו זה", ועל הפחד שלא תצליחו לשחזר את ההצלחה - מגיע לכם פרס ישראל.
"היה לנו פחד גדול מאוד שזה יהיה רק נוסטלגיה. המפתיע, המדהים והמשמח הוא שזה גם מדבר לאנשים שלא ראו את 'זהו זה' אף פעם. סליחה שאני אומר את זה אבל אנחנו כמו יין טוב שהשתבח עם הזמן. בהתחלה נורא נזהרנו מהמון דברים והתלבטנו מה עושים - למשל כן לעשות סאטירה או לא לעשות סאטירה. ועם כל התיאוריות, בסוף הכל מצא את מקומו, הכל נטחן טוב בגלגלי השיניים, הכל היה משומן. פה ושם נתקעים, יש משהו שהוא פחות טוב ויש הבדלי טעמים קצת, ויש מישהו שבא בבוקר ואומר - אנחנו לא צריכים להיות כאלה מעצבנים, ואנחנו לא צריכים להיות כמו האלה. אבל זה מסתדר בסופו של דבר, וזה עובד. ההתבגרות, ההזדקנות המופלגת, הקשישות העצומה הזאת, עשתה לנו טוב".