לפני כמעט שש שנים הציג נשיא המדינה ראובן ריבלין את נאום השבטים המפורסם שלו, ובו הצביע על הצורך בשינוי תפיסתי לנוכח התמורות הדמוגרפיות והפוליטיות. מחברה שבה רוב חילוני מוצק וסביבו מיעוטים קטנים, טען ריבלין, נרקמת מציאות שבה ארבע קבוצות קרובות פחות או יותר זו לזו בגודלן - החילונים, הדתיים-לאומיים, החרדים והערבים - ועל כן הגיע הזמן לחשוב לעומק על איך חיים פה יחד, זה לצד זה, לפני שהחומות יהפכו גבוהות מדי.
2021, שנה לקורונה, ונדמה שהסיוט של ריבלין התממש עוד בימי כהונתו: הסולידריות קרסה, והתיעוב הבין מגזרי עולה על גדותיו. עד כמה ייתכנו חיים משותפים במצב הזה, והאם יש לזה בכלל עתיד? על השאלה הזאת מבקשת לענות בשלושה פרקים הסדרה הדוקומנטרית "מלחמות היהודים", שעלתה אמש ב-HOT8.
הבמאי התיעודי הוותיק רון כחלילי ("ים של דמעות", "ערסים ופרחות - האליטות החדשות", "שנאת מוות"), כבר מנוסה מאוד בתיאור החומות הסמויות והגלויות בין קבוצות שונות בחברה הישראלית, ובמחיר הכבד שלהן - אך אם בעבר הוא הרבה לבחון את השסע העדתי, בסדרה הנוכחית זהו השסע הדתי שמוביל את הרכבת. הוא בוחן שלוש קבוצות דתיות - החרדים, הדתיים-הלאומיים והמסורתיים - ואת היחסים הטעונים בינן לבין הקבוצה החילונית הדומיננטית מהן כביכול.
ובכן, בין אם אתם חילוניים, מסורתיים, דתיים-לאומיים או חרדים, "מלחמות היהודים" מציגה בפניכם מראה שחורה למדי. בכל הקבוצות הללו היא מזהה תהליכים של הסתגרות, ומתחת לכל אלה, טוען כחלילי, מסתתרות לא מעט אמיתות שלא נעים להודות בהן.
"מלחמות היהודים", בדומה לסדרה הקודמת שיצר כחלילי, "שנאת מוות", היא מין מסה שנעזרת באוסף דוגמאות כדי להמחיש את טענותיה, שהן מעט אחרות בכל פרק. החלק הראשון, "חרדופוביה", תוהה עד כמה, מעבר לדעות קדומות (הפרק יכול היה להיקרא באותה מידה גם "חילונופוביה"), היחסים המתוחים בין החילונים והחרדים מסתירים הסדר פוליטי ותיאוקרטי נוח מבחינת כל הצדדים; החלק השני, "סוף העולם ימינה", מביט על הציונות הדתית כמי שסבלה מרגשי נחיתות כפולים מול החילוניות והחרדיות כאחד, והמירה אותם לרגשי עליונות כפולים דרך הסתערות על מוקדי הכוח; ואילו החלק השלישי, "מלכודת המסורתיות", דן בקבוצה שהייתה, בעיני כחלילי, יכולה לשמש גשר בין כל הקבוצות, ביכולתה להכיל מגוון סתירות, עמדות ואפשרויות - אך באופן אירוני, כל מיני נסיבות היסטוריות הובילו חלק ניכר ממנה "לבחור צד" אידיאולוגי, ובכך לוותר על הנייטרליות שלה.
מול החילוניות שכחלילי מזהה עם השמאל - וסופגת את הביקורת הכי קשה מכל הקבוצות גם יחד - הוא טוען כי כל אחת מהקבוצות הללו, בניגוד לעבר, נמשכת יותר ויותר ימינה, כשקולות אחרים בתוכן מוצאים את עצמם יתומים מבית פוליטי. החילוניות עצמה, המיוצגת בעיקר באמצעות שלושה פרופסורים מיואשים יותר ופחות, מתקשה אף היא לתקשר עם הקבוצות האלה וליצור איתן בריתות. במצב הזה, שיהיה לכולנו בהצלחה.
"מלחמות היהודים" מאפשרת לגיבוריה לייצג את עצמם, אך כחלילי מסכם את הפרקים בביקורת חריפה, לא מתפשרת ובדרך כלל לא נעימה לאוזן. זהו מסמך נוקב על האופן שבו מתיחות וניכור בין קבוצות מיתרגמות לאיבה פוליטית.
יחד עם זאת, היא רחוקה מלהיות חפה מחסרונות, וגם אם התמונה הכללית מרתקת - הפרטים הקטנים שמרכיבים אותה אינם שווים בכוחם. האופי הקולאז'י של הפרקים יוצר סלט מסוים, ומערבב תופעות שאינן בהכרח קשורות זו בזו וגיבורים שלא כולם משכנעים באותה המידה - מה שמחליש חלק מהטענות, שחלק קטן מהן אף מופרך. הסדרה אף לא שלמה בלי פרק שלם על החילוניות, הקבוצה הגדולה מכולן, שיכולה להיות אופציה יהודית מלאה, בעוד הסדרה מעניקה לה ייצוג חסר ומכליל.
כך או כך, וגם אם משתקפת ממנה תמונה מייאשת, כדאי לצפות ב"מלחמות היהודים", ולו כדי להבין את עומק התהום שהולך ונפער בין חלקיה של החברה הישראלית. אם שמה מרמז לחורבן הבית, הרי שהעתיד שהסדרה צופה למרקם החברתי במדינת ישראל אינו ורוד בהרבה.