שנת הקורונה הייתה קשה מאוד לשחקן לואי נופי, במהלכה גם נפרד מבת זוגו, גם התמודד עם מחלה קשה של אביו וגם ספג קשיים גדולים בפרנסה. "זו הייתה שנה מאוד מטלטלת רגשית", הוא אומר בריאיון לוואלה! תרבות. "אני עכשיו מצטלם לסרט, שהצילומים שלו חודשו אחרי שנעצרו בתחילת הקורונה. בשנה הזאת לא עבדתי בכלל, חוץ מיומיים של צילום לסדרה 'שב"ס' של כאן. לפני הקורונה התפרנסתי גם ממשחק וגם מעבודה בחיי הלילה, אבל הקורונה לקחה גם את התרבות וגם את חיי הלילה. אז היה קשה מאוד מבחינת הפרנסה".
"בנוסף, השנה האחרונה הייתה לי קשה רגשית כי במהלכה גם נפרדתי מאהבת חיי, אחרי שהיינו ביחד שנה, וגם כי הייתי שלושה חודשים עם אבא שלי בבית חולים. חזרה לו הלוקמיה בבום. לוקמיה בעקרון זה משהו כרוני שאפשר לחיות איתו אבל זה הופיע לו במצב נדיר שהרופאים לא נתקלו בו, שהוריד לו את המערכת החיסונית לאפס ולא הצליח להרים אותה בחזרה. ואז נהיו לו זיהומים, חיידקים בתוך הדם, והוא כל הזמן אושפז לבידוד ואף אחד לא יכול היה להיכנס אליו חוץ מאיתנו. שבוע לפני שאושפז הוא עוד טיפס על גגות ונתן הצעות מחיר לגגו רעפים, ופתאום ברגע אחד נגמר ונהיה סיעודי. הוא היה על סף מוות. פעמיים אמרו לי להתכונן. ניסו עליו כל מיני תרופות. ותודה לאל, הוא יצא מזה בנס".
נופי נעצר לרגע ומהרהר. "זו הייתה חוויה באמת קשה. אבל אתה יודע מה, גם היה לי מזל שהיתה קורונה, כי בגללה לא הייתה לי עבודה, ולכן יכולתי לעזוב את הבית בתל אביב, לבוא להיות עם אבא הרבה בבית חולים בעפולה וגם לעזור לאחים שלי. כך הטיימינג של הקורונה בעניין הזה היה סבבה".
לאחר השנה הקשה שעברה עליו, עכשיו הרבה יותר טוב ללואי נופי בן ה-36, הזכור בין השאר מהסדרות "זגורי אימפריה" ו"מטומטמת". במידה רבה בגלל שהוא מככב בסדרה החדשה "נאפס" של HOT, שיצרה וביימה מייסלון חמוד, החתומה על הסרט המצליח ועטור הפרסים "לא פה לא שם". זוהי דרמת פשע קומית המגוללת את סיפורם של סטודנטים ערבים בשנת 2008 שמנסים ליצור לעצמם קהילה פלסטינית חדשה בתל אביב. הסיפור מתחיל כששלישיית חברים, וורדה, קייס וסלאח, נקלעים לעסקת סמים עם משפחת פשע פלסטינית יפואית, שמסבכת אותם עם עולם הפשע המקומי, עם המשטרה ועם משפחותיהם. לצדו של נופי משחקים בסדרה מאיסה עבד אלהאדי, ריאד סלימאן, איימן דעו, עלא דקה, שי אביבי, הישאם סולימאן וסלים דאו. הסדרה, שנראה כי קיבלה השראה מסרטיהם של טרנטינו והאחים כהן, משודרת בימי חמישי ב-HOT3 וזמינה גם ב-HOT VOD.
"את מייסלון אני מכיר הרבה שנים, עוד לפני הפריצה שלה", נזכר נופי. "נפגשנו בחיי הלילה של תל אביב, גם עבדנו יחד באותו בר ביפו. כשטסתי לאל-איי היא התחילה לעבוד על 'לא פה ולא שם', ואז היא פרצה עם הסרט המהמם שלה. עשו לה מלא בעיות כי לפעמים כשאתה בא ושם מראה מול אנשים לאנשים קשה לקבל את המראה הזאת. אבל טוב שישימו מראה לאנשים מול הפנים. היא שמה מראה על השוביניזם שבחברה שלנו גדול פי כמה וכמה. היא במאית משכמה ומעלה".
מה דומה ומה שונה בינך לבין הדמות שלך, השוטר שריף המכונה "שריף השריף"?
"האמת שאנחנו מאוד רחוקים אחד מהשני, אבל אני אוהב לעשות דמויות שרחוקות ממני. מה שמשותף זה המרחק מהבית, והרצון לגרום להורים להיות גאים בי. לשריף יש את הצל הכבד של האבא שהיה מפקד משטרה גדול, שדחף אותו להיות שוטר, ואולי הוא בכלל לא רצה להיות. גם אני רוצה שאבא שלי יהיה גאה בי. בהתחלה אבא שלי לא האמין בעולם המשחק, ואמר לי 'אם תהיה שחקן תהיה עני כל החיים שלך'. תמיד יש את הדבר הזה של להוכיח לאבא שהצלחתי. ההבדל ביני לבין הדמות, שאני מצליח בכוחות עצמי, במשהו שאני רוצה לעשות, ולא ממלא מקום או נכנס לנעליים של מישהו שהיה מפקד גדול".
אתה משחק בסדרה שוטר. במציאות, נעצרת לפחות פעמיים בעקבות שימוש בסמים.
"אני לא אוהב את המשטרה. כל גוף אוכף חוק - אני לא מתחבר אליו. אני מעדיף לא להתעסק איתם. היו לי איתם חוויה של התנכלויות. פעם, בתקופת צוק איתן, אחרי שהיה פיגוע בתל אביב, המשטרה חיפשה אצלי בבית ומצאה סמים, לקחו אותי לתחנה ועצרו אותי. לא מבין למה, זה היה שימוש אישי. נפתח לי תיק על זה. זאת היתה הפעם השניה שהמשטרה עצרה אותי על סמים. הפעם הראשונה היתה גם בגלל שאכטות. כשלמדתי בבית צבי, המשטרה ארבה לתלמידים מחוץ לבית הספר ברמת גן, ותפסה אותי".
בפרק השלישי בסדרה אומר קייס: "לא קל להיות ערבי בעיר, במיוחד שאין לך מישהו חוץ מעצמך מפה. ואני שואל את עצמי - מיהו קייס האמיתי? ההיפסטר בתל אביב, החרא, או ה'טייבאווי' (תושב טייבה - ש"ב), הבן של אמא שלו?". איך אתה מתחבר למשפט הזה?
"האמת שזה משפט שאני מאוד מתחבר אליו. בתקופה האחרונה אני מאוד במחשבות על העניין הזה. כי אני קצת ההיפסטר התל אביבי, כי חיי הלילה פה זה החיים שלי שנים. זו בועה מאוד יפה. אבל אני כל הזמן חושב על נצרת, על האמא, מאיפה באתי. לפעמים זה גורם לך לשכוח מאיפה באתי. פתאום בוער בי מחדש הרצון לצאת רגע מהבועה התל אביבית היפה ולטפח את הזיכרון מאיפה באתי. אני במאבקים עם עצמי מבפנים, שואל את עצמי איפה אני עכשיו, מה אני רוצה באמת. לפעמים כל הליברליות הזאת גורמת לך לשכוח מה קורה לאחים שלך, מה שהולך מסביב ומה שקורה במדינה עצמה".
באיזה רגע בולט בחייך התעצם במיוחד הקונפליקט בין הזהויות שלך?
"זה קרה לי כמה פעמים באל-איי, כשהתחברתי לחבר'ה ישראלים שהם ימנים קיצונים. הם היו מדברים, ואומרים דברים שהם נגד ערבים ופלסטינים, ואני במקומות האלה לא הייתי מתנגד. וזה אכל אותי מבפנים. לא דיברתי, סתמתי את הפה או אפילו הנהנתי כאילו שאני מסכים איתם. לא התעמתתי איתם כי הייתי שם לבד, ואלה החבר'ה הראשונים שבאו אליי. התחברנו עוד לפני שידעתי מה הדעות שלהם, ובאיזשהו מקום הייתי תלוי בהם. ההישרדות שלי נהייתה תלויה בהם. הם עזרו לי שם. זה משהו שמאוד הציק לי, שלפעמים שמתי בצד את המקום שממנו באתי, בשביל מטרה פחות חשובה. אני במקום אחר עכשיו. בשנה-שנתיים האחרונות אני מנסה לתקן את עצמי".
אמרת פעם "ערבים מסתכלים עליך בתור בוגד, והיהודים בתור סוג ב'". אתה עדיין מרגיש כך?
"כן. למרות שבסביבה שלי, מבחינת החברים היהודים שלי, אני לא מרגיש ככה. אני מרגיש ככה מבחינת מה שהמדינה עושה, ההסתה שעושה הממשלה ואיך היא גורמת לאנשים להתנהג, ברור שאני סובל. מהצד הערבי, יש כאלה שיחשבו שאני בוגד כי אף פעם לא הגדרתי את עצמי כפלסטיני, אז אולי חשבו שאני ישראלי, חי חיים ליברליים ולא מקלל את היהודים".
היו לך יותר חברות יהודיות מאשר ערביות.
"נכון. האקסית שלי, שהייתה אהבת חיי, יהודיה. אבל זה לא קשור. אני מסתכל על בן אדם שנמצא מולי. מבאס שאנשים מנסים למנוע ממך אהבה על רקע דתי, כי אהבה זה אהבה, זה האש והחיים והעולם. בחיים הבוגרים היתה רק חברה וחצי ערביה, והשאר לא ערביות - חלקן יהודיות והיתה אחת אמריקאית".
נופי, מהשחקנים הערבים המוכשרים, המוערכים והעסוקים ביותר בארץ, נולד בינואר 1985 בנצרת למשפחה נוצרית שנמצאת 14 דורות בעיר. בעקבות חוג תיאטרון בבית הספר עזב בגיל 18 לגור בתל אביב וללמדו משחק בבית צבי. לאחר סיום לימודיו שיחק בסרט "עץ הלימון" של ערן ריקליס, ומאז הופיע בהפקות רבות ובהן הסדרות "עספור", "דיג", "מטומטמת", "עבודה ערבית", "שב"ס", "השוטר הטוב" ו"שטוקהולם", הסרטים "להישאר בחיים", "ערבים רוקדים", "עלטה", "רוק בקסבה", "בקבוק בים של עזה", וההצגה "אלף לילה ולילה" בהבימה.
אמרת בעבר שלא השתתפת ב"פאודה" כי "לא עושה לוחם חופש סלאש טרוריסט. לא רוצה ערבי עם סטיגמה". אז למה הסכמת לשחק מחבל ב"מזרח תיכון מרכז"?
"קודם כל, 'מזרח תיכון מרכז' היה פארודיה, ולא כמו 'פאודה' בכלל. תן לי לעשות את התפקידים המגניבים, למה להראות רק את הצד הזה של הערבים כשיש לך הרבה צדדים אחרים של הערבים שאתה יכול לבוא ולהראות? זה כנראה עובד טוב בשביל המתח והאקשן. אני אגיד לך משהו, אין לי בעיה עכשיו לעשות 'פאודה', תלוי מה התפקיד ומה הוא מייצג".
השחקנית מאיסה עבד אלהאדי, שותפתך לסדרה "נאפס", סיפרה בריאיון בשבוע שעבר כי ויתרה על תפקיד ב"פאודה". "כשקראתי את התסריט לא האמנתי לגודל הפרופגנדה והשקר שיש שם", אמרה.
"אני לא קראתי את התסריטים ועוד לא ראיתי עדיין את 'פאודה'. אני די בטוח שמאיסה יודעת על מה היא מדברת, כי היא הרבה יותר חדה וחריפה ממני. אם יציעו לי תפקיד טוב ב'פאודה', למשל, שמראה את הצדדים, מאיפה מגיע ולמה ומה גורם ומניע את הבן אדם לעבוד..."
לעבוד בטרור אתה מתכוון.
"אני לא יודע אם זה טרור. אם הורידו למישהו את האח, הרגו את אבא שלו והרסו את הבית שלו, והוא לא יכול ללכת ולחזור? מן הסתם כל בן אדם אחר שהיה במקומו, אם היה מוסלמי, יהודי או נוצרי, היה בא ורוצה להגן על המשפחה והבית והאדמה שלו, להחזיר את הכבוד, להיות משוחרר, לא להיות עבד ולא להיות סגור. גם בתקופת המנדט הבריטי פה, האצ"ל והלח"י עשו פעולות דומות למה שקורה עכשיו. אז מה ההבדל בין איש שמגן על המשפחה שלו או על האדמה שלו, למה שעשו האצ"ל והלח"י? מה ההבדל בין מה שהם עשו למה שעושים הפלסטינים עכשיו? כל בנאדם שהורגים לו את המשפחה רוצה להאבק ולהגן. הלוואי ואפשר היה לפתור את זה בדרך אחרת".
באופן מפתיע, עד גיל 30 נופי לא הצביע במערכות הבחירות למעט פעם אחת. בבחירות השבוע לא יכול היה להצביע בגלל שהוא נמצא בצילומים בירדן. "באסה שלא יכולתי להצביע לרשימה המשותפת כמו שרציתי", הוא אומר, "בבחירות הקודמות הצבעתי לגנץ, רק בגלל שרציתי שביבי יילך. בסוף גם גנץ בגד בנו. זאת הרגשה של אכזבה מאוד גדולה ממנו, וחבל שנתתי לו את הקול במקום להצביע לרשימה המשותפת או למרצ. הכל הלך פייפן".
בסרט "הסיפור שאינו נגמר" מופיע המשפט: "קל לשלוט בבני אדם חסרי תקווה". זה נכון גם לשלטון נתניהו?
"כן. התקווה אבדה. זאת משימה שנתניהו צלח בה".
ואובדן התקווה זאת הסיבה לירידה באחוזי ההצבעה במגזר הערבי?
"כן. זה מאוד מבאס. ולצערי חלק מהמנהיגים שלנו חסרי עמוד שדרה. שוכחים את העבר ומה שמעניין אותם זה האינטרסים האישיים שלהם, אנחנו לא רלוונטיים מבחינתם. לצערי מכרו אותנו".
מה דעתך על עמדותיו של ח"כ מנסור עבאס, יו"ר מפלגת רע"מ, שלא שלל ישיבה בממשלה עם נתניהו?
"עבאס הוא איש אטום, סתום ולוזר. כל האידיאולוגיה של המפלגה שלו היא נגד ליברליות ונגד קבלת האחר. רק אחרי שהם יצאו מהרשימה המשותפת, הייתי מוכן לתת את הקול שלי למשותפת. אין שום מהלך הגיוני אצל עבאס, זה אינטרס אישי אצלו. אני לא מבין איך ביבי קנה אותו, אולי בכסף או בהטבות. מבחינת אידיאולוגיה עבאס וביבי מנוגדים, איך הם יכולים לשבת ביחד? ואיך עבאס יוכל לשבת עם בן גביר? אולי המכנה המשותף שלו עם הימין הקיצוני הוא העמדות שלהם נגד הקהילה הלהט"בית? איך הוא מסכים ללכת עם ביבי, אחרי שביבי אמר 'הערבים נוהרים' ובכל הזדמנות פוגע בערבים? קיוויתי שעבאס לא יעבור את אחוז החסימה".
אז מנסור עבאס אכזב אותך, בלשון המעטה. ומשאר הח"כים הערביים אתה מרוצה?
"אנחנו חד"ש. זה המפלגה שאני מצביע לה גם בבחירות העירוניות. איימן עודה הוא הפוליטיקאי היחידי שאני מאמין בו. יש לי בעיות עם האחרים. הוא הצליח לשמור על הרשימה המשותפת שלא תתפרק".
בריאיון הזה אתה לא מפחד להביע את דעתך הפוליטית. בריאיונות קודמים נראה שפחדת. מה גרם לשינוי?
"אתה צודק. פעם היו לי חששות, שאני אולי אאבד את החברים היהודים שלי אם אגיד את הדעה שלי. היום אני חושב שאם מישהו יפסיק לדבר איתי בגלל שאני אגיד את דעתי - כנראה הוא לא חבר שלי באמת. היום אני פחות מפחד לדבר על זה".
הריאיון עם לואי נופי מתקיים בשיחה טלפונית מירדן, בה הוא מצטלם לסרט הקומי "A Gaza Weekend" של הבמאי באסל חליל, פלסטיני-בריטי יליד נצרת. העלילה מתארת מגיפה קשה של נגיף שעבר מוטציה שמכה בישראל, ובגללו אנשים בורחים מהמדינה לרצועת עזה המסוגרת והמבודדת, המקום היחיד שלא נגוע והבטוח ביותר באיזור. המעניין הוא שאת העלילה הגה הבמאי חליל כמה שנים לפני שפרצה מגיפת הקורונה. "הצילומים של הסרט נעצרו לפני שנה, בתחילת הקורונה", הוא מספר. "עכשיו חזרנו לצלם את הקומדיה המגניבה בירדן במקום בארץ שבה אי אפשר היה לצלם בגלל כל מיני בירוקרטיות".
אתה נמצא עכשיו בירדן. מה שמזכיר שנתניהו פגע מאוד ביחסים בין ישראל לירדן, ונטען שנתניהו הוא אישיות לא רצויה בירדן.
"זה מבאס. למה שיהיה שלום חד צדדי? למה אנחנו יכולים להכנס לירדן אבל להם קשה מאוד להיכנס? זה לא פייר שביבי עושה את מה שהוא עושה. ביבי זה ביבי, וכל מה שהוא עושה זה לכסות את התחת שלו. תראה איך הוא שיסה את העם".
הרזומה שלך עשיר מאוד, ולמרות העברית המעולה שלך והיכולת שלך כמעט להעלים לגמרי את המבטא הערבי - ליהקו אותך לתפקיד יהודי רק פעמיים, ובאחת מהן זה היה תפקיד של יהודי דובר ערבית - קריינת את קולו של אלי כהן בסדרה תיעודית עליו של כאן 11.
"נכון. שתי פעמים בלבד קיבלתי לעשות יהודי. אלי כהן זה בגלל שהוא דיבר בערבית. ושיחקתי יהודי גם ב'התחנה'. זו הפקה של הסוכנות שלי ADD, לכן היה אולי פחות קשה לקבל את התפקיד. לצערי מפחדים עדיין לקחת סיכון ללהק ערבי לדמות יהודי. ומילא טלוויזיה וקולנוע, חבל שזה ככה גם בתיאטרון. יש אולי שניים שלושה שחקנים ערבים שמשחקים יהודים בתיאטרון הישראלי. אפשר לחשוב ששיקספיר כתב 'המלט' כדי שרק אנשים דוברי אנגלית שפת אם ישחקו את זה".
ההשתתפות בהפקה זרה מזכירה שהיתה תקופה שניסית להצליח בלוס אנג'לס. עד כמה התאכזבת ומה בכל זאת הרווחת מהתקופה הזאת?
"מה שקיבלתי מהחוויה הזאת זה שאני בן אדם, שבכל מצב, איפה שתזרוק אותי - אשרוד. גם בחרא של החרא עדיין שרדתי והצלחתי לצאת מזה. אבל הייתה אכזבה שם, כי באתי להרים לעצמי את הקריירה. אמנם באתי מטעם עצמי, ואף אחד לא ביקש אותי שם, מה שהופך את זה לפי אלף יותר קשה. לא נתנו לי את ויזת האמן לעבוד. לקח שנה ושלושה חודשים עד שאמרו לי שלא אקבל ויזה".
הפרצוף שלך מוכר יותר בקרב הקהל היהודים מאשר בקרב ערבים. זה במקרה או לא?
"נראה לי שזה נכון. לא לכל הערבים יש yes ו-HOT. הערבים במדינה לא כל כך צופים בתעשייה הישראלית. לכן מן הסתם יזהו את הפרצוף שלי יותר בצד הישראלי. אבל אני מרגיש שלאחרונה מתחילים להכיר אותי יותר בציבור הערבי".
על מה אתה מתחרט? ובמה אתה גאה במיוחד?
"אני מתחרט על זה שלא השקעתי בערביות שלי יותר - בתרבות ובספרות הערבית. מתחרט שנתתי לבועה שלי בתל אביב להרדים את הערביות שבי לרגע. אבל זה מתעורר חזרה. ואני אומר סחתיין עליי שאני מצליח לחבר בין אנשים שונים בדו קיום ואהבה, שאני יוצר בסביבה שלי ובחברים שלי ובאופטימיות".