כבר הרבה מילים נשפכו על גסיסת התרבות בקורונה. התיאטרון קיבל את הנגיף קשה יותר מאמנויות אחרות: ללא יכולת לכנס קהל בסדר גודל משמעותי, עם צופים נאמנים אמנם אך שייכים ברובם לקבוצת הסיכון, וללא יכולת יעילה לפעול דרך הזום והרשת (כתבנו כאן בתחילת המגיפה על הצגות התיאטרון שעלו לאינטרנט. הדבר האמיתי זה לא) - אחת האמנויות העתיקות ביותר שקעה לתוך התהום מול עינינו ממש, בלי שום דבר להיאחז בו. בפרט בארץ: בארצות הברית גילו בשנים האחרונות את הכוח של תיאטרון מצולם בשורה של הפקות, אבל בישראל אנחנו עוד רחוקים משם מאוד. הכי הרבה שהיה לנו כאן זה תיאטרון המשכן של "חזרות".
רק עכשיו התיאטראות השונים מתחילים לאסוף את השברים ולחזור לפעילות. במקרה או שלא, בסיועו של מדיום צעיר יותר - הטלוויזיה - התיאטרון הראה אתמול סימני חיים בשני ערוצים. ב-11 שודר מופע מיוחד לכבוד חגיגות ה-40 לתיאטרון בית ליסין, וב-12 שודר מופע הצדעה לכבוד יום הולדת 80 לצדי צרפתי, בשיתוף תיאטרון הבימה. בבית הקברות הטלוויזיוני שנקרא חגי ישראל, עלה לפתע רגע של חסד.
קומדיה התערבבה עם טרגדיה. על הבמות - שחקנים, זמרים ורקדנים עם נאמברים וקלאסיקות בנות עשרות שנים. ובקהל - כיסאות ריקים. כדרכם של אירועי הצדעה, העבר נראה נפלא וההווה הרבה פחות. שני המופעים נשאו אווירה של סיכום, שלא לומר חורבן. החגיגות היו אמנם ספציפיות - אבל נדמה היה שהרבה יותר מונח כאן על הכף. רבים מחבריו של צרפתי לאורך השנים בירכו אותו בדמעות, ובבית ליסין הנכיחו שוב ושוב את השאיפה לחזור להתאחד עם הקהל, וגם שם הלחיים נרטבו קצת, למשל בדקות שליוו את הנאמבר "לזכרם", עם יותר מדי אגדות שהלכו להן מוקדם מדי.
מי שעוד חתום על רגע מיוחד שכזה היה דווקא לא אמן, כי אם נשיא המדינה, רובי ריבלין, שבירך בקצרה את התיאטרון התל אביבי על הישגיו. זאת לא הייתה ברכה ארוכה במיוחד, אבל כה נחוצה. ריבלין עשה משהו בסיסי שהמדינה לא עשתה מפורשות בשנה האחרונה: להתייחס לתרבות כאילו היא חשובה ובעלת ערך, ולומר תודה למי שמייצר אותה ערב ערב - אחרי שלאורך כל השנה היא נדחקה למקום האחרון בסדר העדיפויות.
ולא שהתיאטרון זקוק לליטופים רק מעצם קיומו - גם הייתה שם חגיגה של ממש. בין אם אלו מגי אזרזר ומשי קליינשטיין משחזרות את הקסם המבריק של "אפס ביחסי אנוש", את חנה לסלאו חוגגת את "אירמה לה דוס", את תיקי דיין ולאורה ריבלין עושות דואט לתפקיד אחד ענק מתוך "מלאכת החיים" של חנוך לוין שביצעו שתיהן, את מיה דגן נותנת את כל כולה בנאמבר מהמחזמר "מצחיקונת". גם אם יש קצת קיטש וחנפנות, גם אם אפשר היה לחתוך כמה ברכות בשביל יותר בשר, גם אם לא כל בדיחה קלעה ישר לבטן - כשאמנים זורחים על הבמה, אין שום דבר שמשתווה לזה.
אז נכון, תיאטרון בטלוויזיה זה לא לגמרי זה. אנשי הרייטינג ניצחו הרי מזמן. אבל לערב אחד, הבמה אמרה למסך: תקשיב טוב: אתה אולי חזק יותר עכשיו, אבל יש לך עוד כמה טריקים ללמוד ממני על שואו ביזנס.