וירטואוזי ומעורר מחשבה: העיבוד החדש להצגה "הכלה וצייד הפרפרים" מפעים

אפרת בן צור וסשה דמידוב הם פנומנים שמחזיקים על גבם את ההצגה, אבל מה שהופך את "הכלה וצייד הפרפרים" לחוויה תיאטרלית מהממת הוא השימוש של הבמאי יאיר שרמן בשלל האמצעים האמנותיים של התיאטרון, בחירות שמתנקזות לכדי יופי טהור - רומנטי ומריר, מלא כוונה ואירוני

נדב מנוחין
שלל אמצעים אמנותיים. "הכלה וצייד הפרפרים" (צילום: דניאל קמינסקי)

כמעט 55 שנים עברו מאז עלה לראשונה המחזה "הכלה וצייד הפרפרים" של ניסים אלוני. בינתיים עלה בכמה וכמה הפקות, ואפילו עובד לסרט טלוויזיה קצר (הזמין לכל בערוץ היוטיוב של תאגיד השידור), בכיכובם של השחקנים המקוריים יוסי בנאי וגילה אלמגור. כעת הוא עולה שוב בתיאטרון "גשר", עם חזרת התיאטרון לפעילות אחרי שהקורונה השביתה את התיאטראות לתקופה ארוכה. איכשהו, המגיפה נתנה בו את אותותיו: זהו ניסיון מרהיב להעלות מופע תיאטרון עם שלל כלים - אך עם מינימום של שחקנים, ונושא אקטואלי על גיבורים שהחיים שלהם בהשהיה, מרוחקים מחייהם שלהם.

זהו מחזה שהוא גם קומי וגם טראגי, לשני שחקנים ורמקול: הדמות הראשית היא כלה בשם מי (אפרת בן צור), כמו הצליל וכמו מילת השאלה המעידה על כך שזהותה נעלמת. היא נמלטת מחתונתה, המתרחשת בביתן הצפוני בפארק עירוני, לאחר שהחתן, חלילן אמביציוזי, לא הגיע. היא בודדה בלעדיו אבל גם איתו, שחלילו הוא כל חייו, וכלל אינו מסוגל לבטא את שמה (אלא רק לנגן אותו שוב ושוב). לצידה מככב גץ (סשה דמידוב), סוכן ביטוח אפרפר שהחיים עברו מעליו, שתמיד פעל לפי החוקים של הסדר הטוב, אך בימי רביעי בין ארבע לשש הוא מנהל לו תחביב שמאפשר לו לגלוש לעולמות של דמיון, טבע ומשפחה מאושרת שמעולם לא הייתה לו: ציד פרפרים. אלא שגץ, ספק בכוונה, לא תפס ולו פרפר אחד מעולם, כשם שהחתונה של מי לעולם לא תתממש.

תחת זאת, הם מוצאים זה את זה בגן העירוני, השליו רק למראה, לשם נמלטו מחייהם. מוזיקה מרחפת בלי הפסק, להוציא הפסקות קלות לטובת הודעות הנהלת הגן: פרסומות, סיסמאות, הוראות התנהגות, ולעתים גם צפירת אזעקה עולה ויורדת, שנועדה להזכיר שהגן נסגר בשש, כמו גם את המציאות הביטחונית שתמיד מרחפת מעל. פרק הזמן, אם כן, הוא קצוב. עד שש הם מתוודים זה בפני זה על חייהם, צוחקים, כועסים ומתפרקים. לפעמים זה קורע מצחוק, לפעמים שוב את הלב.

עוד בוואלה!

הסדרה "פאטמה" מדגימה את כוח העל של אישה בלתי נראית

לכתבה המלאה
פנומנים. אפרת בן צור וסשה דמידוב, "הכלה וצייד הפרפרים" (צילום: דניאל קמינסקי)

במעין-אוטוביוגרפיה שלו "מכתבים ברוח", תיאר בנאי שיחה עם הצייר יוסל ברגנר, חבר משותף שלו ושל אלוני, שעל פי ציור שלו נכתב המחזה והוא זה שגם יצר את התפאורה להצגה המקורית. לפי בנאי, ברגנר אמר לו באותה שיחה כי הוא מעדיף "הצגות שבהן הקהל יושב באולם והשחקנים על הבמה", כלשונו. "ההצגות שביימת אתה, נסים", ממשיך בנאי, "היו כאלה שבהן השחקנים שיחקו על במה, והקהל ישב באולם". בנאי, ברגנר ואלוני אולי כבר לא איתנו כדי לראות, אבל ייתכן שהעיבוד החדש להצגה היה מפתיע אותם, ולטובה.

בתיאטרון גשר הפנו אותנו אל כניסה צדדית לתיאטרון, חוויה מוזרה כשלעצמה, לתוך חלל שנדמה מעט מאולתר. רק לאחר שהמסך עולה מתבהר שאכן חל היפוך: אנחנו מביטים באולם, וההצגה משוחקת במקום שבו בדרך כלל הקהל יושב, בין שורות הכיסאות והמעברים של אולם "נגה", כשהתזמורת מנגנת ביציע. יש כאן משחק כפול: גיבורי המחזה, מי וגץ, הם מי שלעולם אינם הגיבורים אפילו של חייהם שלהם, תמיד צופים. בנוסף, עוד יותר מתמיד, ההצגה מורגשת בו בזמן כהתרחשות וכמטאפורה. התיאטרון מודע לעצמו.

מכאן ואילך הבמה-אולם בידיהם של בן צור ודמידוב, שני פנומנים שמחזיקים על גבם את כל ההצגה, בדיאלוגים, תנועה, ריקוד וגם שירה. בן צור מהפנטת כ"מי" שלא מפסיקה לצחוק, נואשת ודורשת הכרה. דמידוב שובה לב כגץ החולמני והמבולבל, שהצללים המשפחתיים מרחפים מעליו. אף שהם נכנסים לנעליים הענקיות של אלמגור ובנאי, הם הופכים את הדמויות לשלהם ללא שום רגשי נחיתות.

עוד בוואלה!

המשורר אהרן אלמוג הלך לעולמו בגיל 89

לכתבה המלאה
"השחקנים על הבמה", כדברי יוסי בנאי. "הכלה וצייד הפרפרים" (צילום: דניאל קמינסקי)

מעניין לחשוב על "הכלה וצייד הפרפרים" ב-2021. העברית קצת התיישנה, ומי בכלל צד פרפרים בפארקים עירוניים. זה נשמע לא שייך לכאן. אבל הנושאים של המחזה רלוונטיים, ובוודאי אוניברסליים. זהו כמובן מחזה על בדידות, אך יותר מכך על הצורך להיראות - וכאן גם הפרדוקס: דמותה של מי מתחבאת בגן, ומהמסתור משמיעה את רצונה להיראות, ואת דרישתה לחתן שיגיד סוף סוף את שמה - מה שהוא אינו מסוגל לעשות. הבדידות אינה נפתרת, למעשה. כביכול גץ מוצאים אחת את השנייה בגן ורוקדים זה עם זה, אך למעשה הם רוקדים עם עצמם ועם השתקפויות של דברים אחרים: היא משליכה עליו את כעסה על החתן, ובעצם על הפטריארכיה כולה ("חלילנים, חלוצים, ציידים! כל חיי הייתי לידכם"), ואילו הוא רואה בה, במובן מסוים, פרפר - ואת כל מה שהוא מסמל עבורו.

במקביל, גץ ומי חיים בצילם של טקסים, אתוסים וציפיות להתנהג באופן מסוים: קריאות הנהלת הגן ההתנהגותיות ("לא להפריע את מנוחת החיות, הגיעו תלונות"); הלאומיות ("זכרו: אנחנו עם קטן מוקף אויבים"), והקפיטליסטיות ("המזנון הוא שלכם"); ההיסטוריה המשפחתית (גץ מגדל שפם כמו אביו ונושא כמובן את שמו, אך מדגיש כי בניגוד אליו הוא איננו חלוץ); הקריאות ברמקול לגברת מי לשוב לחתונתה, הצפירה שמושמעת לפי כללים שרירותיים; וכן הלאה. היכולת להתנגד לכללי הטקסט היא מוגבלת, ומסתיימת בהכרח בחרפה ציבורית דרך הרמקול, אבל גם להיענות אליו יש מחיר כבד. הזמן המשותף של גץ ומי בגן הוא כיס של התנגדות, אך בהכרח מוגבל בזמן. מה שיישאר אחרי כן, כמו שכתב פעם נתן יונתן, הוא לזכור איך שהיינו כאן - כשייסגר הגן.

עוד בוואלה!

"מחוברים": אם ככה מיכל אנסקי מדברת על סקס מול המצלמה, מה קורה כשהיא כבויה?

לכתבה המלאה
טקסט גבוה, מופשט ולירי. "הכלה וצייד הפרפרים" (צילום: דניאל קמינסקי)

הדיאלוגים, כמובן, מבריקים וחדים ("יש מי שנוסע לחתונה כמו לארץ רחוקה"). ואולם, מה שהופך את "הכלה וצייד הפרפרים" לחוויה תיאטרלית מפעימה הוא השימוש של הבמאי יאיר שרמן בשלל האמצעים האמנותיים של התיאטרון: כדורים שנופלים מהשמיים כתפוזים וגשם, בלונים מתנפחים, התזמורת שמשתתפת באופן פעיל בהתרחשות, הריקוד והתנועה הבלתי פוסקים בין שורות הכיסאות, נדנדות שיורדות מן התקרה, וגם סצנה עוצמתית במיוחד באמצע המחזה, שהופכת אותו לרגע למחזמר: בן צור ודמידוב שרים יחד את "And I Love Her" של הביטלס, ורוקדים לא זה עם זה, אלא עם עם בובות בדמויותיהם. הרגע המיוחד הזה, שלתוכו מתנקזת מהות ההצגה, הוא יופי טהור. הביצוע שלהם לשיר הוא בו בזמן רומנטי ומריר, מלא כוונה ואירוני, נוסטלגי ואקטואלי.

ככל שהיא משוכללת ומלאה באפקטים, "הכלה וצייד הפרפרים" דורשת מהצופים סבלנות. זאת יצירה עם טקסט גבוה, מופשט ולירי, והיא ללא ספק מעט מוזרה. משחקת לזכותה העובדה שהיא קצרה למדי - כשעה ועשר דקות בלבד - כך שלמרות המסגרת המעורערת של העלילה והאופי המעופף של גיבוריה ופרפריה, היא מותאמת גם לעידן הקשב הנוכחי. "הכלה וצייד הפרפרים" אמנם מבקשת מצופיה לבוא עם לב פתוח, ולהתמסר לגיבוריה, אבל זה שווה את זה: היא תספק להם כמעט כל מה שתיאטרון יכול לספק - וירטואוזיות בימתית, דיאלוג יוצא מן הכלל, והמון חומר למחשבה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully