מנקה קשת יום שלא רואה מוצא מהחיים בתחתית מנסה למצוא את בעלה הנעלם, אך נגררת לעולם הפשע כנגד רצונה. המציאות הקשה של חייה מובילה אותה למסע הרג שבו היא בורחת מהמשטרה מצד אחד ומעבריינים מצד שני, ובדרך רוצחת את הגברים שאחראים למצבה. על פניה, הסדרה הטורקית החדשה של נטפליקס נשמעת כמו דרמת פשע שכדוגמתה ראינו שם בעבר, בדרך כלל בגרסאות אמריקאיות שונות. בכלל, הטלוויזיה עוסקת הרבה מאוד בדמויות שנעות כל הזמן בין בלתי נסבלות לבין מעוררות חמלה, בהיותן בו זמנית אנשים איומים וגם קורבנות של הנסיבות.
אבל אם בסדרות דומות התמקדו בדרך כלל בשאלות המוסריות שעולות מכך שאנחנו כצופים מזדהים עם רוצחים פסיכופטיים, ברוני סמים, בוסים של מאפיה, ואפילו סתם אנשים אנוכיים ומרוכזים בעצמם בעלי הרס עצמי שהורס גם אנשים סביבם - הרי שבסדרה "פאטמה" ("Fatma") המיקוד הוא במקום אחר לגמרי. אולי בגלל שבדרך כלל הנרטיבים הטלוויזיוניים שהזכרתי הם סיפורם של גברים, ואילו הסדרה "פאטמה" לא מנסה אפילו להסתיר את העובדה שזהו סיפורן של נשים.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מתחשק קצת להשוות את הסדרה הזו לסדרה טורקית נוספת בנטפליקס, "מוסכמות". גם שם הדמות המרכזית היא אישה בשולי החברה, המנקה אצל עשירים, והיא נחבאת אל הכלים ומקטינה את עצמה. גם מרים, כמו פאטמה, נתונה לחסדי גברים. אכן יש לסדרות תמות דומות, אבל "מוסכמות" עוסקת הרבה במבט ביננו לבין האחר שאינו כמונו וחיפוש אחרי סגירת הפער הזה, כשעולמן של נשים הוא רק חלק מזה, ואילו ב"פאטמה" נקודת המבט הנשית היא העיקר.
הדמות של פאטמה מייצגת מציאות ידועה שבה נשים הן לא שוות ערך לגברים, לרצונות שלהן יש פחות משקל בכל סיטואציה, ומלמדים אותן מילדות להקטין את עצמן ולהיות שקטות כדי לא לסכן את עצמן. פאטמה, אישה בשולי השוליים של החברה, אישה בלי מעמד, כסף, השכלה או אפילו ביטחון בדמות בעל, נאלצת לעשות מעשה כל כך אלים, להיות כל כך קיצונית, רק כדי להיות נוכחת בעולם, כדי שקולה סוף סוף יישמע. זה המסר הגדול של הסדרה הזאת, והוא בולע כל דבר אחר - ולא בקטע רע.
נקודת הפתיחה היא שיש לנו דמות ראשית שהיא רוצחת, וכדי להשיג חיבור של צופים עם דמות אלימה כזו דרוש משחק מדויק וסוחף, והשחקנית בורג'ו ביריג'יק בתפקיד פאטמה לא מאכזבת. ביריג'יק היא שחקנית ידועה שמככבת בטלנובלות טורקיות פופולריות, ופה מפתיעה את הקהל שרגיל לראות אותה זוהרת, מאופרת ואופנתית.
אבל העבודה שלה על התפקיד לא הייתה מן הסתם רק קוסמטית. הסדרה צולמה במשך ארבעה חודשים, תוך כדי מגפת הקורונה ובהתחשב בהגבלות ואמצעי הזהירות. העיכוב בצילומים איפשר חודשיים של הכנות מוקדמות, שהן מותרות נדירות לשחקני טלוויזיה. ביריג'יק סיפרה בריאיון שניצלה את הזמן הזה כדי לחקור את הפסיכולוגיה של הדמות, ואת המורכבות של הטראומות השונות שהיא נושאת.
השחקנים הטורקים רגילים לתפקידים בסדרות בעלות עשרות ולפעמים מאות פרקים, שכל אחד מהם ארוך כמו סרט קולנוע. אבל "פאטמה" מסתפקת בשישה פרקים. הפורמט מאלץ את היוצרים לספר סיפור קולח, חסכוני, ומצריך עבודה של השחקנים והבמאי כדי להעביר את כל מכלול הרגשות והדרמה לצד התקדמות העלילה שלא עוצרת לרגע. והם לגמרי עומדים באתגר. הדרמה אפקטיבית, אבל המשחק לא מוגזם ולא גולש לתחום המלודרמה. הצילום מוקפד והפריימים של הסדרה יפהפיים.
העלילה משלבת בין טוויסטים מפתיעים לבין מבט פנימי אל נפשותיהן של הדמויות השונות, שהן לא פחות מורכבות מהדמות הראשית: אחותה של פאטמה, שמחקה אותה מחייה כדי שלא תצטרך להתמודד עם עברן, עורך הדין בעל חוש המוסר המפותח שמנסה לעזור, השכנה חסרת האמפתיה שגם חייה לא קלים בכלל, ועוד. לכל דמות, ובעיקר אם היא מרכזית, יש שכבות של קונפליקט פסיכולוגי (אפילו דמות שמופיעה רק לזמן קצר מאוד, כמו המאהבת הצעירה), וכולן פה כדי להראות שהברירות שיש לנשים בעולם של הסדרה הן לפעמים לא ברירות בכלל.
אם כן, הקונפליקט העיקרי של הסדרה הוא בין נשים, ובראשן פאטמה, לבין כל הגורמים ששומרים על חייהן בשוליים, במצב של חוסר אונים. בכל דרך אפשרית, פאטמה נתונה לגחמותיהם של גברים, לאלימות שלהם וההחלטות שלהם. בפרק הראשון יש תחושה שכל הדלתות סגורות בפני האישה התמימה הזאת, שאין מוצא. העבר שלה טרגי, בעלה השתחרר מהכלא ונעלם במקום לחזור אליה. הוא אפילו לא יודע מה קרה לילד שלהם בהיעדרו, ופאטמה מתמודדת עם הטרגדיה והטראומה שלה לבד.
אנחנו לומדים שהיא עובדת כמנקה בקניון ובבתים של אנשים אמידים. היא גרה בדירה קטנה ורעועה ששייכת לשכן שלה, גבר מפחיד ושיכור שמטריד אותה מינית, מאיים עליה ומנסה להיכנס לדירה שלה באמצע הלילה. היא עובדת עבור גברים שמעורבים בכל מיני עניינים מפוקפקים, ונראה שגם בעלה הנעדר היה קשור בהם, ועכשיו גם יש לה חובות.
משם הדברים רק הולכים ומסתבכים, ופאטמה שוקעת עמוק יותר ויותר בביצה הטובענית של אנשים שמנסים לנצל את חוסר האונים שלה. היא חיה בסיר לחץ, במצב מתמשך של חרדה שקשה לא להזדהות איתו. אף פעם לא במקום בטוח, רגוע, שאין בו סכנה. רק מדי פעם, כאשר היא עובדת עם סופר שאת ביתו היא מנקה, אפשר לקבל הצצה לפאטמה האמיתית. מי הייתה יכולה להיות אם החיים שלה היו אחרים, אם הייתה יכולה להפסיק את מלחמת ההישרדות ופשוט להיות היא. גם הוא, שאכפת לו, לא באמת מקשיב לה, וגם הוא משתמש בה, כשהוא מקבל השראה מדמותה ולומד אותה לכתיבה שלו.
כשאנחנו נכנסים לעולמה של פאטמה לראשונה, כבר אין זכר לילדה שהייתה פעם, זו ששיחקה כדורגל עם הבנים ונלחמה עבור אחותה. היא כבר הגיעה לנקודת שבירה. פתאום האלימות שקרתה במקרה הופכת להיות תקווה, נקודת יציאה, פתרון לבעיות שלה. פתאום יש לה אקדח, והיא "זקוקה לו", לדבריה. זה הדבר היחיד שאיזן קצת את משחק הכוח בינה לבין כל אלה שסביבה. היא מצאה דרך להילחם בזרם שמושך אותה לתחתית, אולי בפעם הראשונה מאז שהייתה ילדה. אבל מכיוון שהיא בסופו של דבר אישה מוסרית ולא רוצחת פסיכופטית קרת לב, היא כל הזמן מחפשת מוצא, מחפשת דרך לחזור חזרה. וככה היא מיטלטלת ממקום למקום, מבריחה לבריחה, חצי ממנה מנסה לשרוד והחצי השני משווע להיתפס.
בסיפור הזה, החולשה של פאטמה היא בו זמנית גם כוח-העל שלה. אישה שמסתובבת בעולם גברי שמתעלם ממנה, מצרכיה, רצונותיה והכאבים שלה, ו"נזכר" בה רק כשהיא ממלאת פונקציה שמועילה לו. היא אישה "בלתי נראית". שוב ושוב מוצאת את עצמה פאטמה ברגע שבו היא בטוחה שנתפסה, והינה סוף סוף יעצרו אותה ממסע ההרג שלה, אבל זוכה רק להתעלמות. היא אפילו מתוודאה מספר פעמים, פעם אחת ממש בתחנת המשטרה. אבל היא כמו יצור שקוף בעיני האנשים האחרים - הם רואים דרכה. הם לא שומעים אותה.
המחשבה שאפשר לקחת את חוסר הנראות הזאת ולהפוך אותה לכוח היא פנטזיה יפה אבל לא קשורה למציאות. המטאפורה של "פאטמה" לא בדיוק מעודנת. היא מראה לנו המון דרכים, קטנות וגדולות, שבהן המסע שהגיבורה עוברת הוא הקצנה של מה שעוברות נשים בכל מקום, בכל חברה - נדחקות לשוליים בדרכים ברורות או חבויות, מצומצמות לכדי פונקציה תועלתית, ומנוצלות. תחושת הביטחון נדמית הרבה פעמים כמו אשליה.
פאטמה היא דמות שקל מאוד לחוש אליה אמפתיה וחמלה, מהרגע הראשון של הסדרה ועד האחרון. למרות שמבחינת החוק היא רוצחת סדרתית, חד וחלק, לצופים ברור כל הזמן המניע שלה - הפגיעות שנעשו כלפיה לאורך חייה. שאלת המוסר נשאלת פה רק בקול ענות חלושה, מכיוון שקשה שלא להזדהות עם הרצון שלה לנקמה וצדק, וקשה ללב לא לעודד אותה לחסל את כל הנצלנים, האנסים, המשתמשים, המתעלמים והמפקירים בחייה.
הבימוי המדויק של אוׂזגוּר אוׂנוּרמה היוצר, והמשחק הנהדר של בורג'ו ביריג'יק, דואגים שנרגיש בכל רגע את חוסר התקווה, הבדידות והכאב שלה. שלא כמו כל שאר האנשים בחייה, אנחנו הצופים רואים אותה ואת התמימות שבה, ויכולים להבין שהעולם שבו היא חיה לחץ עליה באופן סיסטמטי ואכזרי במשך כל חייה, עד שהפך אותה לרוצחת והביא אותה לנקודת האל-חזור. לכל אורך הסדרה, ולמעשה כמעט בכל רגע שפאטמה נמצאת על המסך, עיניה מביעות בעתה, כאב ופחד. היא אף פעם לא שוכחת את כל הלקחים שלמדה היטב - אפילו עם אקדח ביד, הכוח לא נמצא בידיים שלה.