סופרי מתח אוהבים לדהור על סוס מנצח ולמחזר את עצמם לעייפה. הם אפילו לא מנסים להסתיר את זה, הרי מה שעבד פעם אחת יעבוד שוב ושוב ושוב. באופן מפתיע, במקום ליצור מיאוס זה אכן מוכיח את עצמו. הרלן קובן, למשל, מעולם לא ניסה להמציא את עצמו מחדש. כמו סופ נאצי של סיינפלד, הוא מגיע עם מתכון שרק הוא מכיר את סודו והלקוחות עומדים בתור. אז למה לא להמשיך עם זה, בעצם?
כל המצרכים המוכרים של קובן - הגיבור שמואשם ברצח על לא עוול בכפו, הדמות שחוזרת מהמתים, החברות והנאמנות חסרות הפשרות, האהבה העזה לבן הזוג שלא חשבתם שהוא מי שהוא - קיימים גם בסדרה "התמימים" ("El inocente"), מיני סדרה בת שמונה פרקים שעלתה לאחרונה בנטפליקס. מבוססת על ספרו של קובן מ-2005, היא מתחילה עם מונולוג של מתאו וידאל (מריו קאסאס, הזכור כבויס מ"הצלם של מאוטהאוזן"), שבהיותו סטודנט למשפטים הרג בשוגג צעיר בשם דני במהלך קטטה מחוץ למועדון ונכלא לארבע שנים. וידאל עושה פאסט פורוורד על חייו עד לנקודה שבה הוא כבר מספר שנים אזרח טוב מהשורה, עורך דין ואיש עסקים מצליח, ובעיקר נשוי באושר לאוליביה קוסטה (אאורה גארידו). כמובן שהחיים המושלמים האלה הם רק ההתחלה של סיוט מלא תהפוכות בחייו ובסביבתו.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
על פניו, אין שום שוני בין "התמימים" למיני סדרות קודמות שהתבססו על ספריו של קובן, כמו "אדם זר" או "החמישייה". אם זה נראה כמו ברווז והולך כמו ברווז זה בטח מיני-סדרה של קובן. ובכל זאת, בתוך השטיק הקבוע יש עוד מיני-שטיק קבוע שמתדלק את העסק: ההעתקה של פרברי ניו ג'רזי ומנהטן לאירופה. אם רציתם עוד דוגמה לכמה חשוב המסגור, אתם מקבלים אותה כאן. "התמימים" מתרחשת בספרד ודוברת את השפה מלאת התשוקה, שמתקבלת בברכה אפילו על ידי האמריקאים, שאינם ידועים בלהיטותם לצרוך תוכן בשפות אחרות.
הכסות האירופית מעניקה אצטלה מכובדת יותר, והתוצאה היא כמעט שמונה שעות של מותחן שלא רק עושה את העבודה, אלא גם גורם לך להרגיש כמעט אינטלקטואל, אף על פי שמה שראית פה הוא רק עוד סיפור הרלן-קובני טיפוסי. אני מתקשה להאמין שהייתי נהנה באותה צורה אילו הייתה העלילה מתרחשת בניו ג'רזי עם בראדלי קופר (יש מישהו שמתאים ממנו לתפקיד כזה?) מתייסר ומנהל מרדפים כשהוא רכוב על פורד אקספדישן מאיימת. יש מקרים שבהם הענווה של סיטרואן פשוט מתאימה יותר.
אז השטנץ אולי קבוע, אבל אפשר להבין מדוע בכל זאת חלקיה של "התמימים" מתחברים לסדרה טובה. לקובן יש הרבה דמויות. חלקן עמוקות יותר וחלקן פחות, אבל כולן יחד יוצרות תצרף מעניין. הרי בסופו של דבר חובבי פאזלים מרובי חלקים נהנים להרכיב אותם פעם אחר פעם, אף על פי שהם מסתייעים באותה שיטה.
הבימוי של אוריול פאולו מתחכם קלות עם קריצות של הומור שחור, אבל תמיד מצליח לשמור אתכם בעניינים, גם אם הסטתם לרגע את עיניכם מהמסך (במילים אחרות: הוא לא פרפקציוניסט. שונא פרפקציוניזם יחיה). הצילומים משובחים, קאסאס השרמנטי נהדר ומלבד איבר מין זכרי של דמות מכוערת שמוצמד למסך פה ושם, סביר להניח שתתקשו למצוא משהו שיוריד לכם את רמת הפאן בדם.
כן, "התמימים" היא פשוט סדרה כיפית, וכל מי שצופה בנטפליקס לאורך השנים יודע כמה שזה לא פשוט, במיוחד לאור הבינוניות שמכסה אותה מכל עבר. העלילה מלאת חורים, ההיגיון לא תמיד משחק תפקיד, אבל למי אכפת? אחרי לא מעט לילות אבודים עם השלט, התחושה היא שבמקרה הזה נטפליקס הביאה לנו בדיוק את הסדרה הנכונה להיכנס איתה לקיץ.