"רוב סדרות הפשע בימינו הולכות לפי אותו השטאנץ. זה מתחיל בזה שמוצאים את הגופה, ומכאן והלאה לא מתעניינים בקורבן. פשוט רודפים אחרי הפושע, ואז מבינים שהוא די דומה לבלש, כי בשניהם יש צד אפל, ואז הבלש מוצא אותו ומבין משהו על עצמו, כי בכולנו יש גם אהבה וגם שנאה. אז במקום שלא יהיה אכפת לי מהקורבן, לא היה אכפת לי מהרוצח. הוא לא היפנט אותי, ואפילו לא עניין אותי. שמתי אותו מאחורי דלת, והתייחסתי אליו באדישות שבה סדרות פשע אחרות מתייחסות לקורבן". כך אמר טוביאס לינדהולם, יוצר המיני-סדרה החדשה עטורת השבחים "החקירה" שעולה היום (רביעי) בהוט, בריאיון לאבנר שביט כאן בוואלה! תרבות.
ואכן, "החקירה" היא לא כמו דרמות פשע אחרות. הסדרה הדנית בת ששת הפרקים של לינדהולם, מיוצרי "הממשלה" ("בורגן") האהובה, מגוללת את חקירת מקרה הרצח המחריד של העיתונאית קים ואל. ואל יצאה לשיט בצוללת עם פיטר מדסן כדי לערוך ריאיון עמו, אך מעולם לא חזרה. מדסן טען שלא רצח אותה אלא שנהרגה בתאונה מצערת, וכל מה שעשה היה רק אחרי מותה ונועד למנוע צער ממשפחתה. על פניו סיפור מופרך לחלוטין, אבל כזה שאי אפשר באמת להפריך אלא אם כן צוות החקירה יוכל למצוא את הראיות שיסתרו אותו.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
"החקירה" מתמקדת בניסיונות של הבלש ינס מולר (בגילומו של סורן מלינג, "בורגן") ושל צוותו למצוא את הראיות הללו, ולהגיש אותן לתובע יאקוב בוק-יפסן (פילו אסבק, אף הוא מ"בורגן", אך ידוע בעיקר כיורון גרייג'וי מ"משחקי הכס") כך שיוכל לדרוש מבית המשפט את העונש המקסימלי - מאסר עולם. לשם כך על צוות של צוללנים לתור את המסלול שבו שטה הצוללת ולאתר את גופתה, חפציה וכיוצא בזה, כך שמהם יוכלו להבין את סיבת המוות. מדובר בחיפוש של מחט בערמת שחת, כמעט פשוטו כמשמעו, אם קוטר הערמה הוא עשרות קילומטרים.
זהו תהליך מתודי, סבלני, כמעט קליני, מה שנכון לומר על הסדרה עצמה. "החקירה" ריאליסטית ונטולת סנסציות כראוי למקרה שגם ככה הוא מזעזע ועקוב מדם, ובפרט כזה שמעוניין להזכיר את הנרצחת ולהתעלם מהרוצח. הסדרה לא מציגה לנו תמונות מדממות, היא לא מראה לנו בכלל את הרוצח. פשוט מתמקדת בעבודה המדוקדקת והמייגעת, ועושה זאת בצורה כה מציאותית עד שלפעמים קשה לדעת אם היא מציגה שחקנים או אנשי מקצוע - צוללנים, מפעילי מנוף או מומחה לזרמי ים.
את הדגש על קים המנוחה מעבירה הסדרה באמצעות החיבור הנרקם בין מולר להוריה, שמחכים לכל פיסת מידע על אודות בתם, וגם באמצעות חייו הפרטיים של הבלש עצמו. ההקבלה המוכרת שלינדהולם מתאר בין הבלש לפושע, נהפכת כאן על פיה: "החקירה" מתארת את הקשר המקרטע של הבלש עצמו עם בתו, כדי להמחיש את האובדן ואת העתיד ואת היחסים שכל כך חשוב לשמר ולעבוד עליהם. הרי כל זה יכול להיגמר מחר. מולר תמיד שם את העבודה לפני חייו הפרטיים, אפילו רגע אחרי שהוא מתבשר שהוא עומד להיות סבא לראשונה. למעשה, הוא מעניק יותר תשומת לב לחברתו ההרה של נרצח מאשר לבת שלו עצמו.
הגם שיש יופי עדין ביחסים האישיים ובמה שהם תורמים למכלול, קיים כאן גם פגם מהותי. בתו של מולר, ססיל (יוזפין פארק), אמנם מבהירה לו ולנו כי מדובר בחוליה טרייה בשרשרת של היעדר תשומת לב הנמשך לאורך כל חייה, אבל בחייאת, מדובר כאן באחד הפשעים החולניים והאלימים בתולדות דנמרק. אפשר להבין למה אבא טיפה פחות זמין בחודשים האלה. זו בחירה שגורעת מהממד הזה משהו, בין אם אמינות - מה שמשמעותי במיוחד בסדרה כה ריאליסטית - ובין אם אמפתיה מצדנו, הצופים.
יותר מכך, היעדרם של מרכיבים ש"החקירה" בוחרת לא לעסוק בהם פוגע בה. תחת מולר יש מספר בלשים שרק אחרי חלקם אנחנו עוקבים, מה שמקנה לה זווית עיסוק צרה ורפטטיבית המתמקדת בעיקר בצוללנים. התסכול שלהם, אחרי שבמשך שבועות וחודשים הם מנסים לאתר ממצאים מתחת לים, הופך להיות גם מנת חלקנו. הבנו, הבנו היטב, זה חיפוש סיזיפי ומתיש מכל היבט. ובזמן שאנחנו שוב על סירה במים עם הצוות, ניקולאי סטורם (הנס הנריק), אחד מבלשיו של מולר, מגיע לדווח לו על תשאול נוסף שעשה עם מדסן או שיחה שהייתה לו עם מומחית צוללות. מילא לא להתמקד ברוצח, בחירה אידיאולוגית שאפשר להבין ולהעריך גם במקרים שבהם היה מתבקש לקבל קצת יותר מידע על המתרחש בחזיתו, אך למה להימנע מכל שאר הזוויות שסטורם עוסק בהן?
אולי אין מייצג גדול יותר לתחושה של טחינת המים - משחק לשון מכוון - מאשר מולר עצמו. או ליתר דיוק, סורן מלינג שמגלם אותו. המבט שלו נותר נטול מבע כמעט כל הזמן. כשהוא מופתע, כשהוא נבוך, כשאשתו מצחיקה אותו, כשהוא נחרד מול סרטון זוועה וכן הלאה. אולי מולר המקורי באמת כזה, מי יודע, אבל זה לא באמת משנה. הוא ו"החקירה" מהלכים כל הזמן על התפר שבין מאופק למפוהק, ולא תמיד בהצלחה.
למרות הבעיות הללו, יש כמובן ערך במה שעושה "החקירה". העובדה שהיא מונה רק שישה פרקים בני 45 דקות בקירוב (כולם נשלחו מראש לביקורת) עוזרת לעמעם בסופו של דבר גם את רגעיה היותר מלאים. הדמויות שמקיפות את מולר אמינות ואנושיות, האיפוק הופך את גילויי הרגש הצנועים לאפקטיביים יותר, והדרך שהיא מתארת מתחילת הפרשה ועד סופה ממצה ומסקרנת. כאשר בסופה עולה הכיתוב הבלתי-נמנע "לזכרה של העיתונאית קים איזבל פרדריקה ואל" עם תמונתה של המנוחה, אנו נותרים עם התחושה שהסדרה עשתה איתה צדק ואפילו חסד. מין גלעד שהופך את "החקירה" למשהו מלבד סדרת טלוויזיה.