אתם מכירים ומתאהבים בשנייה, החיצוניות מרשימה, הסיפורים מגוונים ומעניינים ונדמה שיש לכם עתיד - ואז תוך שבועות בודדים (אוקיי, ימים) הכל נקטע בפתאומיות. כך זה היה עם העונה הנוכחית של "מחוברים" שהסתיימה השבוע אחרי 18 פרקים בלבד, בדיוק כשהתחלתי להיקשר לכולם-כולל-כולם, ואפילו חקרתי על הקהילה היהודית בשבדיה בזכות יונתן, בן הזוג של עברי. אבל אם יש משהו אחד שלמדתי מדורין אטיאס (ויש בערך 30 דברים כאלה) זה שתמיד חשוב להיזכר בטוב שיש לנו בחיים - כי לכו תדע מתי הוא ייגמר. עם התובנה הזאת, אפשר לסכם את השבוע האחרון של העונה.
מדהים לראות בכל פעם מחדש את הנורמליות המתריסה כמעט של חיי הנישואים של לוסי וצחי, זוג שמצד אחד מואשם על ידי קיצוניים בהרס העם היהודי ומן הצד השני (תרשו לי לומר: הצד השפוי) מהווה דוגמה לכמה יפים יכולים להיות החיים של כולנו במזרח התיכון. השבוע חגגנו ביחד איתם את לידתו של אדם אהריש הלוי, התינוק שזכה עוד בבטן לשם החיבה "ספינג'" וכבר מצדיק את הכינוי ומפגין תיאבון בריא במיוחד.
אל תפספס
כל הציניות בעולם לא יכולה לעמוד בפני הרגע בו אמא של לוסי ואמא של צחי ניגשות אליה בבית החולים, האחת מוסלמית והשניה יהודייה, ובוכות מאושר ביחד איתה על לידת הנכד המשותף. לא ברור האם מדובר בהורמונים של הריון או מזוכיזם טהור, אבל בעוד היא עדיין במיטת היולדות לוסי כבר קוראת את הטוקבקים האיומים ולא מאפשרת לעצמה ליהנות אפילו לשנייה אחת. מצד שני, החיים של לוסי קשורים כל כך בטירוף של המקום הזה עד שקשה לשפוט אותה על הבחירה הזאת.
מהריון אחד למשנהו, מיכל ואיילי שרק לא מזמן הפכו הורים לגבריאל(י), מגלים שתינוק נוסף צפוי להצטרף למשפחה. מיכל אנסקי שנכנסה לעונה הזאת כסימן השאלה הגדול ביותר הצטיירה כבר מן הפרק הראשון כתגלית של העונה, ואם יש דמות שלמדנו להכיר על שלל המורכבויות שלה זו היא. כמו דמות עגולה של מאפיונר בסדרת דרמה שבתחילה אתה חושד במניעים שלה, אך ככל שעובר הזמן אתה מבין אותה יותר ויותר - גם מיכל התגלתה כאן כאישה מורכבת, אך בעלת כוונות טובות.
הבחירה שלה (או של העורכים) להפוך את הוריה - שרי (בא לי לצאת איתה לדרינק) ואלכס (רק שלא יבקר את העברית שלי) אנסקי, כדמויות בולטות בקו העלילה שלי, נתנה לנו כל הזמן פרספקטיבה על המקום ממנו היא באה ועל המקום אליו היא הולכת. כשרואים את הביקורתיות שלהם כלפיה, אפשר להבין מדוע היא כל כך קשה עם עצמה ועם הסביבה שלה.
אני מודה, אני ממש שונא הרינג, אך רצה הגורל ואני חולק את חיי עם אדם שחושב שמדובר במזון האלים - אז כששמעתי על הכוונה של שרי אנסקי להפוך את "שרי הרינג" ללהיט הקולינרי הגדול שיצא מישראל התמלאתי בתחושה מעורבת של גועל והתלהבות. ההשתלבות של אייל בתא המשפחתי המורכב של האנסקי'ז אומר אחד משניים: או שהוא אדם שמסוגל להכיל הכל או שיש לו משיכה עזה למשחק באש. שיתוף הפעולה העסקי בינו ובין שרי ראוי כבר עכשיו לסדרת-בת משלו כי אנחנו הרי נרצה לראות כל שלב ושלב בבית המשוגעים הזה, מבחירת המיתוג ועד הוויכוחים על פתיחת הסניף הבא בפריז. השיחה בין שרי ומיכל, בה הראשונה מתנצלת על כך שלא הייתה אמא טובה מספיק, היא מהרגעים המרגשים של העונה ואולי של "מחוברים" בכלל.
כמו בכל עונה גם כאן פרק הסיום מצולם אחרי עליית הסדרה לאוויר - מה שאומר שהמחוברים כבר רואים את עצמם על המסך ומתחילים להיות מחושבים יותר וביקורתיים יותר. דור רפאלי ספק מופתע, ספק מאוכזב מכך שהפרומואים שלו כוללים בעיקר את המילים בר, ציפי וכלא, אבל הרי גם הוא לא חשב שכולם יעסקו באהבה בינו ובין הכלב הרצל. כמו בכל רגע של ספק ו/או חשש הוא הולך אל הגורו הגדול של רמת השרון - רפי רפאלי, לשיחת גברים מלב אל לב בה מתברר לו שכל פקידות העירייה עפות עליו. עושה רושם שמשלב זה ואילך השתתפותו בסדרה כבר מוגדרת כהצלחה והוא יכול לחזור למצב הרגיל שלו - חתיך, מהורהר ולרוב בלי חולצה.
קו העלילה של דור רפאלי היה גם הוא אחת ההפתעות הטובות של העונה בעיקר כי הוא לא עמד במשימה שהוא הבטיח לעצמו - ניסיון לצאת מצילה של בר. המונולוגים של דור היו כנים מאוד, החשיפה שלו את המשפחה הרגישה אותנטית ולא תמיד מחמיאה, וגם העיסוק במאסר של ציפי (ברכות על החזרה לאזרחות!) לא היה קורבני בשום שלב. אם כך, לא מפתיע שמשפחת רפאלי כבר החליטה להצטלם לדוקו-ריאליטי נוסף ב-HOT שיעסוק רק בהם, ואני לא יכול לתאר מספיק עד כמה אני מחכה לזה.
לאורך רובה המוחלט של העונה היה עברי לידר הפספוס הגדול של מחוברים. הזמר-יוצר הרגיש מרשפון שהפך לאבא וחולק את חייו עם בן זוג שבדי תכול עיניים, לא הצליח או יותר נכון - לא רצה, להיחשף באמת. מי שרגיל לכתוב את הרגשות שלו הגיע לכאן עם רשימה של נושאי שיחה (כולם חשובים באמת) על זכויות להט"בק, הורות חד מינית והפגיעה בפרנסה של אמנים בזמן הקורונה וכמעט לא סטה ממנה. רק לקראת סוף העונה וככל שהסצנות עם אמו דליה ואחותו רעיה התרבו, נחשפנו לצד אמיתי יותר של עברי, זה שחוטף לפעמים אש בתוך הבית, זה שגדל במשפחה לא מאוד שמחה, צד פחות ערוך. זה היה מעניין בעיקר כי זה גרם לנו להבין שגם הפעם הצליח עברי לשמור עוד שכבת הפרדה בינו ובינינו ובאמת מסקרן לראות מה מסתתר שם מתחת למכונת הלהיטים.
כמו בכל ארוחה טובה גם כאן שמרתי את הטוב ביותר לסוף, הקינוח של "מחוברים" ושל התקופה האחרונה בכלל - דורין אטיאס. נשבע שהתרגשתי מהכניסה שלה לדירה החדשה - והמהממת אגב - בתל אביב כאילו זו הייתה הדירה שלי, רציתי לדבר בשמה עם המובילים ולוודא שהם לא מאחרים, לבדוק שאין פאדיחות עם הארונות של המטבח ואולי גם לעזור לה לפרוק, הכל כדי שתרגיש טוב.
אטיאס היא הר געש של רגשות שבמשך שנים הכרנו רק בתור "ההיא שמחלקת דרקונים וצוחקת על אאוטפיטים מחרידים" אך כאן נחשפה בצורה הכי אותנטית שיש. הדיבור הבלתי פוסק על אמא אווה ז"ל, ההנאה המלווה בחשש מהרווקות, החברות הגדולה עם הבנים שלה - הכל עובר אצלה בטבעיות ("יושב עליה בול", כמו שהיא הייתה אומרת) ובעיקר מצליח לעשות את מה ש"מחוברים" מתיימרת לעשות בכל עונה - להכניס אותנו עמוק לחייהם של אנשים זרים לגמרי.
מישהו על משהו:
אם הייתי יכולה, הייתי עושה לי בעל שני בצורת דייסון" (לוסי אהריש. הבינה את מה שחשוב באמת בחיים)
"נפתלי בנט לא עוזב אותנו, שחרר" (צחי הלוי)
"איך לא סבלתי אותה, שנים לא סבלתי אותה" (מוטי רייף 'מפלרטט' עם דורין אטיאס)
"לעמוד בצד ולא לדבר!" (שרי אנסקי משתיקה את הנכדה בזמן שהיא עובדת על כריך הרינג. כבר לא עושים דיוות כאלה)
"זה לא תיאטרון וזה לא טלוויזיה, זה אמת!" (שרי אנסקי על ההרינג. ואחרי זה אתם שואלים למה כריך עולה 40 שקלים?!)
"לחברים שלי הייתה מחכה ארוחת צהריים ולי היו מחכים 25 וריאנטים של כבד קצוץ" (מיכל אנסקי במשפט שמסכם את ילדותה בצורה הטובה ביותר)
"עוד מעט אני אצעק 'אייל' ואף אחד לא אהיה" (מיכל אנסקי נפרדתי מאיילי לפני הנסיעה. היי, לפחות תמיד יהיה לך את אייל שני)
"מתי התחלת להקריח בצדדים?" (אמא של יונתן, בן הזוג של עברי. אוקיי, אנחנו בטוחים שהיא תסתדר ממש טוב עם חמתה)
"אני לא מבין איזה נחמה אנשים צריכים באוכל? (אלכס אנסקי. קשה להבין מדוע הנישואים לשרי אנסקי לא עבדו, למי יש רעיון?)
"התקשרה אליי אישה של חבר ופשוט אמרה: 'אתה פשוט אבא מדהים'" (רפי רפאלי מספר לדור על התגובות לסדרה. רק מדהים? היא הייתה צריכה לפרגן לך יותר)