בשלב מוקדם של "אוסלו", הסרט העלילתי החדש מבית היוצר של HBO על תהליך השלום, הנציגים הישראלים והפלסטינים מגיעים לראשונה לבירה הנורבגית. מזג האוויר, כמובן, שונה מן המזרח התיכון, והישראלי אומר משהו על הקור. "פחות קר מאשר הלב של החיילים הישראלים שרוצחים ילדים פלסטינים", עונה לו בן שיחו, והדיאלוג הזה מתמצת היטב את הרמה של התוצר כולו: גובל בפארודיה, רדוד, פשטני ועמוס סמלים זולים. למה להאכיל בכפית כשאפשר להכות בפטיש?
"אוסלו" עולה היום ב-HBO, ואצלנו ב-HOT, סלקום ו-yes. מדובר בעיבוד למחזה של ג'יי.טי רוג'רס, שעלה על הבמות גם בישראל. כמו הגרסה התיאטרלית, גם הסרט מתאר את הערוץ החשאי שהוביל בסופו של דבר להסכמים השנויים במחלוקת, הנקראים בשם העיר בה גובשו. יצחק רבין ויאסר ערפאת, מי שבסופו של דבר חתמו עליהם, לא מופיעים כאן אלא רק מוזכרים בשמם. גם שמעון פרס, בגילומו של ששון גבאי, נותר דמות משנית.
תחת זאת, "אוסלו" מתמקד בדמויות האלמוניות יותר שבחשו מאחורי הקלעים והצליחו לשנות את ההיסטוריה אף שלא בהכרח היו מוכרים לקהל הרחב. מן הצד הנורבגי - טריה לארסן ומונה יול, שותפים אישיים ומקצועיים המוצגים כאן כמשיחים הלבנים שמקריבים את חייהם (ואת הפנאי שיש להם לקיים יחסי מין) כדי להציל את הילידים מעצמם; מן הצד הפלסטיני - אבו עלא וחסן עספור; ומן הצד הישראלי - אורי סביר, יואל זינגר, יאיר הירשפלד ויוסי ביילין.
ביילין, פעם אדריכל תהליך השלום והיום פרזנטור של "ישראל היום", התקבע בציבוריות הישראלית כאב-טיפוס של חנון. כאן, לעומת זאת, מגלם אותו איציק כהן, ומציג אותו כגבר-גבר. אורי סביר, במחילה, הוא הרבה דברים, אבל דוגמן תותחנים הוא לא וגם לא היה. פה, מגלם אותו ג'ף וילבוש מ"המורדת", ומציג אותו כעלם חמודות עם נתונים פיזיים מרשימים בצורה יוצאת דופן. כמו הדיאלוגים, גם הליהוק לא מתרגש משאלות של אמינות.
מאחורי המצלמה עמד ברטלט שר, איש תיאטרון ותיק שביים גם את הגרסה התיאטרלית, וזה הסרט הראשון שלו. כפי שכבר ודאי הבנתם, התוצאה מביכה, אבל לזכותה ייאמר שהיא היתה עלולה להיות מביכה הרבה יותר.
את הסרט מצילות כמה מתצוגות המשחק. "אוסלו" לא ראוי לכך, אבל יש בו כמה מבעלי המלאכה הטובים בסביבה. אנדרו סקוט, שגילם את מוריארטי ב"שרלוק" ואי אפשר שלא היה להתאהב בו בתור הכומר ב"פליבאג", מגלם את טריה לארסן; רות ווילסון, זוכת גלובוס הזהב על "הרומן", משחקת את מונה יול. שניהם מצליחים להעמיד פנים שהתסריט הירוד הוא זהב טהור, ומוציאים אותו לפועל בסטייל האופייני להם.
סלים דאו, מוותיקי השחקנים הפלסטינים, מצוין כאבו עלא. זועיטר, אמריקאי שמוצאו פלסטיני, ולאחרונה אפשר היה לראותו גם בסדרה "בגדד סנטרל", טוב גם הוא.
ומן הצד הישראלי: את הליהוקים המפתיעים של איציק כהן כביילין ושל ג'ף ווילוש כאורי סביר כבר הזכרנו, וגם את הנוכחות הבלתי נמנעת של ששון גבאי, שרק לפני שלוש שנים גילם את סאדאת ב"המלאך" וכאן מוסיף לרזומה גם את פרס.
בצידו, יש כאן עוד כמה חשודים רגילים. יגאל נאור המעולה, אורח קבוע בסרטים שכאלה, מגלם את יואל זינגר. רותם קינן, שבדרך כלל מקבל את תפקיד הנעבעך, כמו למשל ב"מי מפחד מהזאב הרע", שב למשבצת הזו גם הפעם, כשהוא מגלם את רון פונדק, החנון הכי גדול בחבורת היורמים. את ההצגה, כרגיל, גונב דבל'ה גליקמן. השחקן הוותיק נכנס כאן לעורו האקדמאי של יאיר הירשפלד, ומגלם אותו כמעין פרופסור מבולבל משועשע ומשעשע. בזכותו, אפשר לפעמים לצחוק עם הסרט, ולא רק על הסרט.
רצה המקרה ויחד עם "אוסלו" תעלה השבוע יצירה נוספת, תיעודית במקרה זה, העוסקת באחורי הקלעים של תהליך השלום - "הגורם האנושי", הסדרה הדוקומנטרית של דרור מורה ב-HOT 8.
לא בטוח שהיוצרים השונים כיוונו לכך, אבל בלי קשר לפוזיציה הפוליטית לפני הצפייה, גם הסדרה התיעודית וגם הסרט העלילתי ממחישים שהסכמי אוסלו היו שמיכת טלאים מחוררת, מבחינת שני הצדדים. האם לא היה עדיף לנסות ולהיפגע מאשר לא לנסות בכלל? זו כמובן השאלה הגדולה באמת, שמן הסתם תמשיך להישאל.
יש כאן פתח לדיון מעניין. אך הרבה סובלנות וקשב אין בימינו. סביר להניח שרבים יגבשו דעה על "אוסלו" בלי שטרחו לצפות בו, וגם לא יהססו להביע אותה. נרגיע אותם: לא מדובר בסטורי של דואה ליפה. בסך הכל, הסרט די חיובי לצד הישראלי.
"בגיל צעיר הייתי זקן לגילי": הריאיון שלנו עם דב'לה גליקמן
קודם כל, בשעה שהנציגים הישראלים מוצגים כאן כאינטלקטואלים נעימי הליכות, בני שיחם הפלסטינים מתוארים כפראים שלוחי רסן, לעתים אף אלימים. נוסף לכך, הסרט אמנם טוען שצה"ל מבצע פשעי מלחמה, אך הוא בהחלט מאפשר לצד הישראלי להתקרבן גם בקשר לכך.
רוב הסרט מתרחש בין ארבע הקירות של שיחות השלום, אך מדי פעם הוא חותך לזירת הסכסוך. מוטיב חוזר בו הוא סצינה המתארת כיצד חייל ישראלי יפה עיניים מכוון נשק לעבר ילד פלסטיני ומתייסר על כך - ממש כמיטב המסורת של סרטי ה"יורים ובוכים" תוצרת הארץ, שהדרמה של HBO מיישרת איתן קם.
כך או כך, הקהל הישראלי אינו קהל היעד של הסרט הזה. הוא מיועד בעיקר למי שיש לו עניין מסוים בתהליך השלום, אך מעולם לא שמע, למד או ידע דבר על הסכמי אוסלו, ומבקש לקבל קורס מזורז בנושא.
אך מבחינת הצעירים האמריקאים, שאולי באמת זקוקים לשיעור שכזה, הסרט ייחשב סימפטי מדי לישראל - לפחות ביחס להלך הרוח שמקובל אצלם כיום. להורים ולסבים שלהם יש בדרך כלל גישה אוהדת יותר כלפינו, אבל הם מן הסתם יודעים יותר, ולו בגלל שחיו בזמן ההתרחשות של "אוסלו", כך שהם לא זקוקים במיוחד לקורס שטחי שכזה.
אז מי נותר בתור קהל יעד פוטנציאלי? למי הוא יכול לתת משהו? אולי לנורבגים. הסרט מאדיר את פועלם, מתאר אותם כאנשים ללא רבב וניצב בתור תשדיר שירות למדינה הסקנדינבית. והנה הטרגדיה של הסכמי אוסלו במשפט אחד: חצי יובל לאחר מכן, ומה שנשאר מהם זו בעיקר גאווה נורבגית.