לפעמים האלמנט המוזיקלי המגדיר של אלבום הוא לאו דווקא הקצב או כלי נגינה דומיננטי. באלבום החדש של חוה אלברשטיין, "ערב אחר", זו אנחה. בשיר השלישי, "זה לא חדש", שכולו הזדקנות, שכחה והשלמה - למילים שלה ולחן של אלון עדר, שגם משתתף בשיר - בסוף השורה הסוגרת של הפזמון ("השכחה הופעה לברכה"), מגיעה אנחה בכמה קולות, שמהדהדת את המסר הזה. קשה שלא להיאנח אחרי הימים, השבועות והחודשים האחרונים, אבל נדמה שהאנחה הזאת מכילה בתוכה יותר מהמובן מאליו: אולי הומור עצמי, אולי ייאוש, אולי הפנמה שמה שהיה הוא שיהיה. אולי הכול גם יחד. המון דברים היא אומרת, האנחה הזאת.
בסך הכול זה היה עשור מוצלח לחוה אלברשטיין. שמונה שנים עברו מאז המאסטרפיס "ואיך אצלך", ובזמן שאחרים ישנים היא הספיקה, לצד סיבוב הופעות מצליח עם שלומי שבן, להקליט עוד שני אלבומי אולפן - "סרנדה" ו"בוא המורה". בשניהם המשיכה לטפח את השותפות היצירתית עם הגיטריסט והמעבד ערן ויץ (רונה קינן, בין היתר), שנמשכת למעשה כבר 16 שנה לערך, וכך היא עושה גם באלבום הנוכחי. נהוג שאמנים שמקליטים הרבה ועם שותפים קבועים יחסית מואשמים במיחזור או בחוסר יכולת לסנן חומרים, אך אצל אלברשטיין זה לא המקרה. "ערב אחר" הוא אלבום מגוון, עם שיאי יופי משל עצמו, ועצוב - עצוב נורא.
"ואיך אצלך" היה אלבום שמתמקד באבל, ו"ערב אחר" גם הוא מתכתב עם הקונספט ומתמקד בחיים לצד האובדן, וביתר שאת בהזדקנות (אלברשטיין עצמה כבת 75, פלוס מינוס). אם אלו השכחה והאנחה ב"זה לא חדש", הצער והגעגוע שמתחילים להיות בלתי אפשריים ואוכלים את הנפש מבפנים ("בין הקירות", "ערב אחר"), החלומות שאי אפשר להגשים ("הייתה לה ארובה לבנה" של חנוך לוין, בדואט עם אבי קושניר בתפקיד הזקן), וחשבון הנפש ("איזה עצב").
סיפור המסגרת, למעשה, מתנהל בין לילה נוראי שלא נגמר ("ערב אחר") לבוקר שלא מגיע לעולם ("כשיבוא הבוקר"). "ערב אחר" היפהפה, שפותח את האלבום, נפתח בשירת אקפלה וממשיך אל ספק שיר ספק תפילה ליום בלי צער. "כשיבוא הבוקר", אחיו האפל הסוגר שמתכונן ליום הבא, בליווי סקסופון, כבר יודע ש"לא תמיד יהיה לזה מרפא" (מילים: עמירה הגני). מהמם ביופיו, ובעיקר צובט.
הטקסטים (רובם למילים של משוררים) אינם חזות הכל. "ערב אחר" הוא אלבום מגוון, שמצליח להיות בו בזמן טיפוסי לאלברשטיין, ובו בזמן גם אחר ומחדש. כלי הנשיפה דומיננטיים בו למדי, ואווירה ג'אזית מרחפת מעל חלקים נרחבים ממנו. בחלקים אחרים תכנותים מובילים את הלחן, ולפעמים גם וגם ("בין הקירות" למשל, הוא אולי הקטע ההרפתקני ביותר שאלברשטיין הקליטה מאז "כרגע זה נראה לא טוב"). הקטעים האלו מערערים לטובה את מבנה האלבום, שמכיל גם בלדות "רגילות" יותר, וממחישים את החוויה המעורערת שבמרכזו.
באמצע מככב גם קטע בלוז מרהיב, היפה ביותר באלבום, שמתאר את הבור במלוא עוצמתו, אובדן זהות של ממש בתוך מסע אגדי שלא נגמר, וגם וידוי מסעיר וארספואטי ברקע החצוצרה של אבישי כהן: "דמותי אבדה באגדה שבה אבד גם פי, אחרי יותר מחמישים שנה בשלג המקפיא/ וברווזון אחד ששט בי לא היה שחור, וכל תנועה של התפתחות קדחה בי חור/ והמילים שכן כתבתי התמחו באמנות, איפור, ולא היתה לי שום יכולת להרפות מן הסיפור" ("איזה עצב", מילים: אפרת מישורי). גם בקול שמעט נסדק, הרי שאלברשטיין, ולא מיותר לומר זאת, היא פשוט מבצעת אדירה.
אז כן, אמרנו שאנחה מגדירה את רוח האלבום, אבל היא שייכת ליוצרת - ולא למאזין. די בקלות אפשר לומר שזהו אחד האלבומים היפים והמעניינים שיצאו בתשפ"א. על אלברשטיין ועל העקביות שלה נאמר כבר הכול, אבל היא ממשיכה לכתוב עוד פרקים נהדרים בספר השירים שלה, והרווח הוא כולו שלנו.