בשנים האחרונות לא צריך להציץ בלוח השנה כדי להבין שחודש הגאווה הגיע. מדי שנה מתווספים עוד ועוד סממנים חיצוניים לכך שהחג של קהילת הלהטב"ק כבר כאן. בין היתר אפשר לראות מותגים (מאלכוהול ועד נעליים) שיוצאים במהדורות גאווה מיוחדות, דגלי גאווה מקשטים רחובות ועסקים ברחבי הארץ (כבר לא רק בתל אביב) ופסטיבלים יעודיים (פסטיבל הקולנוע הגאה לדוגמה) מתקיימים.
סימן בולט נוסף, כזה שממדיו רק גדלים משנה לשנה, הוא הקונספט של "המנוני גאווה" - השמות הכי בולטים בסצנת הפופ מוציאים שירי פופ המותאמים לטמפרטורה של 30 מעלות בצל, שבתקווה יהפכו גם ללהיטים חוצי מגזרים. אז איפה הבעיה, תשאלו? כעיקרון אין אחת, כשזה מגיע לקהילה הגאה כמה שיותר נראות הרי זה מבורך. רק שמה לעשות, מאחורי האג'נדה החיובית צריך להסתתר גם תוכן טוב דיו, ובמקרה הזה - (וויטני) יוסטון ווי האב א פרובלם.
"גבר בפוראבר" שהוציאה אתמול (שלישי) אנה זק והפיקו מכונת הלהיטים דולי ופן (דולב רם ופן חזות) הוא דוגמה מצוינת לכך, וזה בערך הדבר היחיד שמצוין בו. זק, דולי ופן חברו לליין המסיבות המגה מצליח "Forever Tel Aviv" והקליטו שיר שמלווה בקליפ מושקע, ובו כמה דמויות בולטות מחיי הלילה. מדובר בקטע דאנס פופ במשקל נוצה שקיבל את השמעת הבכורה שלו במסיבה האחרונה של הליין, ויש לו מילים שיגרמו לכל שיר אירווזיון שתבחרו להישמע כמו טקסט של אגי משעול. והפזמון הולך כך: "הכרתי גבר גבר בפוראבר, כל הלילה רק עליו חשבתי. הכרתי גבר גבר בפוראבר, זה מרגיש לי משהו לא נורמלי, כל הלילה מה שהוא עשה לי".
אהבה חופשית, חרמנות ופאן - שלושתם מסרים שלגמרי מתאימים למעמד, אבל גם בלי להיות פיינשמקר אפשר לתהות האם מילים שמדברות על היכרות עם גבר במסיבת הגייז הכי גדולה בתל אביב צריכות להיות מושרות על ידי בחורה סטרייטית בת 20? אני לגמרי מוכן להמר (אפילו בלי שערכתי סקר בנושא) שאם זק תצא לאחת ממסיבות פוראבר, היא תצטרך לחפש קשה מאוד בשביל להכיר את הגבר שתחשוב עליו כל הלילה (והוא גם יחשוב עליה בחזרה). סליחה על ההכללה אבל אתם יודעים, זה פשוט קצת הקונספט של מסיבות גייז. אם היה מדובר בשיר טוב באמת, הפזמון הדבילי (שהוא אגב החלק היותר מוצלח בשיר) לא היה מציק כל כך.
"גבר בפוראבר" הוא רק אחד משלושה שירי גאווה שצפויים לצאת החודש (בינתיים), היום ייצא גם דואט בין אלה לי ועדן חסון בשם "שימי פס" (גם הוא בהפקת דולי ופן) ובקרוב יתווסף אליהם דואט בין נועה קירל ואילן פלד. מצד אחד - מרגש ומחמם את הלב, במיוחד ההשתתפות של אלה לי, שעשתה צעד חשוב ויצאה מהארון בגיל צעיר כשהיא בתחילתה של קריירה מצליחה. מצד שני - ריבוי השירים מראה שיש כאן עסק מסחרי לכל דבר ועניין, או בקיצור: מישהו מחפש לגזור קופון.
בשנה שעברה ראינו איך גם כשמאחדים בין כמה מהשמות הכי כשרוניים בפופ הישראלי - נסרין קדרי, סטטיק ובן אל וג'ורדי - אפשר לקבל שיר שמעורר תחושה קשה של מבוכה כמו "חביב אלבי". ייתכן שזה גם היה הרגע שבו הטרנד הזה היה צריך לצאת לפגרה, לפחות עד שלהיט גאווה יצמח כאן שוב באופן טבעי.
שירי גאווה שיוצאים בתזמון מושלם למצעד לא חייבים להיות גרועים. "תל אביב" של עומר אדם ו"פה זה לא אירופה" של מרגול, יצאו שנה אחרי שנה (2013 ו-2014, שניהם נכתבו על ידי דורון מדלי בשיתוף ליין ה"אריסה") והתפוצצו בענק כי חיברו בהרבה אינטליגנציה בין פופ ומוזיקה ים תיכונית. במקרה של "תל אביב" לא רק הטקסט השנון של מדלי הפך אותו להצלחה, זאת גם האווירה שמסביב לשיר שהעניקה לו ערך היסטורי: הזמר הכי מצליח במוזיקה הישראלית, זה שגדל במוזיקה הים תיכונית ולא משתייך לקהילה הגאה, מבצע את המנון הגאווה בשיר שכולו הערצה לגברים החתיכים של תל אביב, ויוצא ברגע מושלם בזמן שבו העיר הופכת להיות בעצמה אייקון גאה מסביב לעולם. ומרגול? טוב, היא בעצמה אייקון שאי אפשר להתחרות בו, בעלת הגשה חכמה ומדויקת שתגרום גם לשיחה מתוך קבוצת וואטסאפ להישמע כמו הברקה.
ובכל זאת, סקירה היסטורית קצרצרה מוכיחה שהשירים שהפכו מזוהים באמת עם הקהילה הגאה, לא רק בארץ אלא בעולם כולו, בכלל לא הונדסו. הם הפכו לכאלה בעיקר בזכות הקשרים טקסטואלים והיסטוריים. לכולם יש מכנה משותף - הקהילה היא זאת שאימצה אותם בצורה אותנטית כי הם סימלו עבורה משהו (לרוב יותר מאחד), הם לא אלה שניסו לכפות את עצמם עם השיוך אליה. מספיק לציין קלאסיקות מתבקשות מאליהן כמו "I Will Survive" של גלוריה גיינור, "I'm Coming Out" של דיאנה רוס או יותר לאחרונה את "Born This Way" של ליידי גאגא - כולם נצרבו עמוק בכל פלייליסט גאה שמכבד את עצמו, בראש ובראשונה בזכות הטקסטים שהפכו את הקשיים של חיים להט"בקים להמנונים של תקווה.
המנוני גאווה אותנטיים קרו גם בארץ כמובן. "עוד נגיע" של ירדנה ארזי שכתב אהוד מנור ז"ל, סיים רק במקום השלישי בקדם האירוויזיון של שנת 1985 אך עם השנים צמח מהשטח, כמו שאומרים, והפך להמנון גאה של ממש. בשנים האחרונות הייתה זאת אניה בוקשטיין שהוציאה את "רוקדת" ביחד עם עופר ניסים (מהמפיקים הישראלים הכי מצליחים בעולם ואייקון גאה בפני עצמו) - שיר שמצליח לזקק באמת את תחושת המרדף אחרי אהבה בתרבות המועדונים, והפך להמנון גאה גם מבלי שמישהו ניסה להדביק עליו חותמת כזאת. בדיוק המקום שבו "גבר בפוראבר" נכשל.
בשורה התחתונה, המנוני גאווה הם לא דבר פסול, אבל לפעמים כאשר מהרמקולים ניתן לשמוע קודם כל את האינטרס הכלכלי ורק אחר כך את תחושת הגאווה, במקום להרים יוצא שהם ממש מורידים.