אחרי ארבעה פרקים שזכו לביקורות מעורבות, רייטינג שלא מצליח להתרומם ולמרות מסע קידום מאסיבי, נדמה ש"היורשת", הסדרה החדשה של קשת 12 על אחורי הקלעים של המוזיקה הים-תיכונית, כבר לא תהפוך ללהיט.
אין כאן משהו חריג, בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית (ובכלל) יש יותר סדרות שלא הצליחו מאשר כאלה שכן, זהו טבע העולם, אם תרצו. הדבר המעניין יותר במקרה של "היורשת" הוא שחוסר ההצלחה שלה לא קשור בהכרח לאיכויות שלה, אלא לפער הקיים בין מה שהצופים ציפו לראות ובין מה שקיבלו בפועל. הסדרה שיצרו עומר טובי ואורי סלעי שווקה כדרמה מוזיקלית מרגשת על עולם הזמר המזרחי, עם נאמברים על הבמה והרבה נוצצים, בפועל מדובר בסדרה שהיא קודם כל קאמפ, עמוסת רפרנסים תרבותיים וכולה קריצה.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
המושג 'קאמפ' מלווה אותנו כבר עשרות שנים. הוא מקושר למאמר של המבקרת האמריקאית סוזן סונטג "הערות על קאמפ", בו היא התייחסה ליופי האירוני שקיים בתופעות חסרות טעם ומגוחכות, והצליחה לייצר שיח תרבותי שלא היה קיים עד אז. עד כאן חלקה של "האקדמיה". בפועל צופי הטלוויזיה מוקפים ביצירות קאמפיות כל הזמן. בחו"ל בולט בכך במיוחד ריאן מרפי, שכמעט כל הסדרות שלו פועלות בתוך הז'אנר ברמה כזו או אחרת. דווקא בישראל, שבה הומור הוא דרך התמודדות לגיטימית גם עם המצבים האיומים ביותר, יש נטייה להצניע את הקאמפיות של דברים, לתת להם ארשת של רצינות כבדת ראש גם כשהם ממש לא כאלה.
באחת הביקורות על פרק הבכורה של "היורשת", השוותה המבקרת בינה ובין הלהיט הכי גדול של קשת 12 בתחום הדרמה בשנים האחרונות - "להיות איתה" של אסי עזר. לכאורה שתיהן סדרות על סיפורי סינדרלה, כאן יש זמרת מוכשרת (נופר סלמאן) החוסה בצילה של סבתא כוחנית בואך משוגעת (אוולין הגואל) ושם יש אופה פשוט (אביב אלוש) שמנהל רומן עם דוגמנית מצליחה (רותם סלע). בפועל ההבדל בין הסדרות לא יכול להיות גדול יותר, למרות ששתיהן עוסקות במזרחיות והגיבורים שלהם הם אנטי-גיבורים. בזמן ש"להיות איתה" במהותה היא סדרה מתקתקה שמדברת לצופים בגובה העיניים, "היורשת" לא תמיד אומרת את מה שהיא מתכוונת אליו. לפעמים המסר הוא מה שלא נאמר (או נצעק במקרה, של הגואל).
במרבית הביקורות שנכתבו עליה, גם זו המפרגנת למדי שכתב עליה נדב מנוחין כאן, התייחסו המבקרים אל "היורשת" כדרמה מוזיקלית על המציאות הקשוחה של עולם המוזיקה הים תיכונית, וציינו שהיא מתובלת בקצת הומור. בפועל ההומור הוא חומר הגלם שלה, והוא מגיע רק בפאנצ'ים הקורעים של קלוד האמרגן הכלוא (איציק כהן) או בהופעת האורח של ליטל שוורץ כאהובה. גם ברגעים הנמוכים ביותר של הגיבורות שלה "היורשת" צוחקת. זה קורה אפילו ברגעים טרגיים של ממש, כאשר אנחנו מבינים כמה אומללה וחסרת כל הפכה להיות כוכבת העבר זוהרה (הגואל), או כשטופז (סלמאן) מגלה דרך הטלוויזיה שזמרת אחרת לקחה לה את השיר. במהותה "היורשת" נוגעת בהמון נקודות כואבות - מאפליה עדתית, דרך אלימות רגשית, התמכרויות ומעמדן הנמוך של נשים בזמר הים תיכוני. אך היא גם מבינה שאם תדבר על כל הנושאים האלה ברצינות גמורה, יקשיבו לה מקסימום בחוג למגדר.
כאן בולט במיוחד הפער בין קידום הסדרה, ששאף להביא אליה כמה שיותר אנשים, לבין התוכן שלא מתאים באמת לקהל הרחב - אנשים שאיפשהו בין הרובד הגלוי והנסתר שלה פשוט הלכו לאיבוד. ערוצי הברודקאסט הם לא באמת המקום המתאים לסדרות מסוגה של "היורשת". דרור נובלמן, כנראה כותב הקאמפ הטוב ביותר בישראל, הצליח לעשות קריירה מדהימה מרצף של סדרת כאלה ששודרו בהוט, מדרמות יומיות כמו "האלופה" ועד סדרות ששווקו לנוער כמו "חסמבה דור 3". "מלכות" שלו, ששודרה שם לפני כשלוש שנים ועונתה השנייה עדיין בעבודה, היא מופת של קאמפ שנוגע בכל מה שמכוער, קיצוני ומגוחך בעולם הפשע, ומכין ממנו ממתק שמשלב בין דמעות ואבק שריפה.
עומר טובי כבר עשה בקריירה הקצרה שלו הרבה מאוד קאמפ. כאחד ממקימי ליין מסיבות הגייז הים תיכוניות "אריסה", הוא יצר סרטוני קאמפ רבים לקידום המסיבות שלו, רובם הפכו לקאלט ונוצרו בדיוק מהחומרים שהפכו בסופו של דבר ל"היורשת": מוזיקה ים תיכונית, לבבות שבורים וטיפוסי שוליים. למעשה, בפרק הבכורה של הסדרה אפשר לראות את כרמית מתן תורה, הכוכבת של אותם סרטונים שזוכה לכבוד ומחווה במיינסטרים, ממש כמו ליאת בנאי שעולה לבמה במועדון. האמת היא שאיפשהו על הרצף שבין מהדורת החדשות, ריאליטי קינוחים ו"הכוכב הבא", לצופים כנראה יש פחות סבלנות לסדרות שהן גם פשוטות וגם מתוחכמות.
במידה ש"היורשת" תזכה לעונה שנייה (מה שכרגע נראה תלוש) יש לה הרבה מאוד דברים לשפר. הדיאלוגים שלה לא חזקים מספיק. אני לא מאמין שאני כותב את זה, אבל אפילו אוולין הגואל, מי שידועה כשחקנית שיודעת להקצין (ד"ש לברוריה פסקל), ממתנת את עצמה מדי כדי להחליק לצופים בגרון. בפרקים האחרונים נראה שגם העריכה מנסה להכניס את הסדרה קצת יותר ל'תלם', כאילו מישהו שם לב שהמוצר כאן קצת מצ'וגע מדי והחליט להרגיע. אז לא, כוחה של הסדרה טמון בקרקס קרנבל שהיא, שמשלב בלי בושה בין הקושי של השכונה וההומור של המועדונים.