מאות אלפי מילים כבר נכתבו על האתגר הטומן בחובו ערב שישי בטלוויזיה הישראלית, המקום שהוא מדורת השבט במובן הכי מפורש שלה. אין לי כוונה להוסיף אליהן עוד תיאוריות משלי, אז רק אעשה ניים דרופינג ואשלח אתכם לחפש בעצמכם: שינוי המודל המשפחתי, התחזקות הסטרימינג על פני הצפייה הליניארית והשתלטות הטיקטוק (הרי תמיד טוב להזכיר טיקטוק). אם כך, הצפייה ב"מה שבע", הקומדיה החדשה שיצרו רן דברת ואבי בלקין יחד עם ישראל קטורזה, שגם מככב כאן בתפקיד הראשי, חייבת להילקח בהקשר של מועד השידור שלה - יום שישי בערב מיד אחרי "אולפן שישי" (קשת 12).
אחרי שנים שחונות בגזרת ערבי שישי, הגיעה "סברי מרנן" והצליחה לצמוח מהשיבוץ הזה עד להפיכתה ללהיט כל ישראלי (שמבקרים אוהבים לשנוא). בין הישגיה אפשר למנות שש עונות מצליחות (שתיים נוספות כבר בדרך), רייטינג גבוה גם בשידורים חוזרים, והעובדה ששכנעה אותנו שטוביה צפיר ויהורם גאון יכולים להיות חלק מאותה משפחה מורחבת. בקשת 12 מיהרו למנף את ההצלחה כמו שרק הם יודעים, וניסו להפוך את ערבי שישי לבלוק קבוע של קומדיות לכל המשפחה. כך בזמן הפגרה של "סברי" זכינו לקבל גם את "הנחלה" שיצרו אסף בייזר ונטלי מרכוס ("היהודים באים") ביחד עם ארז שלם, והתוצאה הייתה קשה לצפייה, לא פחות. לכן לצפייה בפרק הבכורה של "מה שבע" הגעתי בדיוק כמו שאני מגיע אל השיננית שלי: "אלוהים, בבקשה תעשה שזה לא יכאב".
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
להפתעתי הרבה, לא רק שלא סבלתי מהצפייה ב"מה שבע", אפילו נהניתי ממנה, שלא לומר צחקתי בקול פעם אחת. אל תבינו לא נכון, לא מדובר במופת בשום צורה, סביר להניח שאם אפסיד פרק לא אחזור להשלים, אבל כקומדיה של שישי בערב, יש תחושה שלא רק נמצאה היורשת ל"סברי מרנן" אלא שהיא אף מתעלה עליה במספר פרמטרים.
יחד עם זאת, יש בעיות רבות בסדרה. ביניהן אפשר למנות תיאור בנאלי למדי של התא המשפחתי ההטרו-נורמטיבי, ההסתכלות המתעליינת על החיים בפריפריה (העלילה מתרחשת ביהוד), שמסתכמים בין גינת המשחקים לבריכה הציבורית, ומחסור בייצוג של מיעוטים. אבל אתם יודעים איך זה, אנחנו חיים בפער שבין הרצוי למצוי.
העלילה מבוססת בחופשיות על חייו של קטורזה (כאן הוא נקרא דודי ועובד כשמאי), אשתו סורלה ושבעת ילדיהם (שניים מהם גם משחקים בסדרה), על כל האתגרים הכרוכים בגידול משפחה מרובת ילדים לצד תחזוק מערכת יחסים. מיה דגן מגלמת כאן את דלית (גם בתה אמליה משחקת כאן), אשתו של קטורזה, שלפחות בפרק הבכורה עובדת בניהול הבית אך צפויה לחזור לשוק העבודה בהמשך.
הקאסט הקטן יחסית (ל"סברי מרנן") מונה גם את יניב ביטון המגה-מוכשר שמגלם את אבישי - החבר הכי טוב של דודי. הדינמיקה ביניהם מזכירה את הרגעים היותר משעשעים של אחוות הגברים ב"רמזור". ריקי בליך היא השכנה החדשה והמתנשאת שעוברת לבניין יחד עם בעלה רופא הילדים, ושירי גדני המצוינת מגלמת את אחותה הצעירה והגרושה של דגן.
הסצנה הראשונה בפרק מוצאת את דודי (קטורזה) בגן המשחקים כשלצידו גבר חרדי, שניהם קוראים לילדיהם שיבואו כדי ללכת הביתה, וכצפוי רשימת השמות ארוכה וסטריאוטיפית. השמות החילוניים מול השמות החרדיים קלישאתיים להחריד, אך זו לא הנקודה, במהרה השניים מתבלבלים וקוראים זה בשמות ילדיו של זה עד שהם מבינים את הטעות, ומסתכלים אחד על השני במבוכה. זאת סצנה קצרה, אך האמירה בה חדה ומדויקת, היא מצליחה להראות את הדמיון דרך השוני, ויש בזה קסם לא מבוטל.
רק לפני כשנתיים יצר קומיקאי אהוב נוסף סדרה עם רעיון שמזכיר את זה של "מה שבע", לפחות על הנייר. "נחמה" של רשף לוי ותומר שני ששודרה בהוט, עסקה באב לחמישה ילדים (לוי) שאיבד את אשתו בתאונת דרכים והפך בעל כורחו להורה יחידני, כל זה על רקע הניסיונות להגשים את חלומו ולהפוך לסטנדאפיסט מצליח. קטורזה ולוי, שניהם קומיקאים מהצנטרום של הקונצנזוס, לקחו את החיים האישיים שלהם ויצרו מהם סדרות, אך בעוד שלוי שילב בסדרה שלו פנטזיה, דרמה וטרגדיה, נראה שקטורזה העדיף להישאר באזור הנוחות שלו - הומור מצבים פיזי משולב בתובנות מהחיים. זה ממש לא דבר רע וכנראה חכם מצידו, אך הופך את ההשוואה בין הסדרות ללא הוגנת, אין כאן את העומקים הרגשיים שהיו ב"נחמה".
סדרה אחרת שדווקא אפשר להשוות אליה היא "משפחה מודרנית" הפופולרית. הפרק משחק הרבה על שבירת הקיר הרביעי, שלקוחה הישר מ"משפחה", דודי ודלית מדברים אל במאי/ת עלום שבצידה השני של המצלמה ומתארים את חייהם, חלק מהשיחות תוך כדי פעולות יומיומיות כמו קיפול כביסה שממש מזכירות את הסדרה ההיא. ה'טריק' הזה מאוד לא מקורי כמובן, אך גם להעתיק צריך לדעת ו"מה שבע" עושה את זה היטב.
שווה להתייחס גם אל הדינמיקה בין קטורזה ודגן, שעבדו יחד לא מעט שנים, בין היתר ב"מועדון לילה", אך לדעתי משחקים כאן לראשונה זה לצד זו בשני התפקידים הראשיים. יותר מכל ז'אנר אחר, קומדיות מחייבות כימיה בין השחקנים (לצד תזמון קומי מדויק) - למשל "קרובים קרובים" שהפכה למיתולוגיה בעיקר בזכות זה ופחות בזכות התסריט. קשה לומר שהניצוצות עפים באוויר בין קטורזה לדגן, אך כמי שמגלמים הורים עייפים לשביעייה, התשישות שיוצאת מהם עוברת כאן כאמינות. דגן, שפעמים רבות נוטה למשחק יתר - מה שהפך אותה לשחקנית שאו מתקשים לראות או שאוהבים מאוד - עושה כאן תפקיד מאופק מהרגיל (בדומה לתפקיד הקטן והמדויק שעשתה כמבס"ית ב"המפקדת").
אחרי כל הדברים הטובים עדיין קשה לומר האם הבייס של "מה שבע", המשפחות שבדיוק סיימו את ארוחת השבת, יהפכו אותה ללהיט. ייתכן שהטראומה מ"הנחלה" עדיין מהדהדת בזכרונם, אולי יש כאלה שמתגעגעים לצחוקים המוקלטים שנעדרים כאן. היא גם צעירה יותר ברוחה מאשר "סברי מרנן", שהצליחה לדבר אל ילדים וקשישים כאחד, ולעומתה "מה שבע" פונה בעיקר לקהל של גילאי השלושים עד חמישים שמודאגים מהמשכנתא. צופים מתוחכמים בוודאי לא ימצאו את עצמם כאן, אבל גם ככה הם לא היו נותנים לה סיכוי.
מה שבטוח, עם הגב לקיר, כשכל הסיכויים נגדה ובזמן שנטפליקס הספיקה להעלות עוד חמש סדרות חדשות רק מרגע שהתחלתם לקרוא את הכתבה, "מה שבע" התגלתה כהפתעה טובה. ובינינו, כמה הפתעות טובות כבר יש לנו בחיים?