סגירת מעגל בקאן: הסרט שחושף את רונית אלקבץ כפי שלא ראינו

    חמש שנים לאחר מותה, רונית אלקבץ זכתה לכבוד נוסף ואולי אחרון בקאן עם הקרנת "מחברות שחורות", דיוקן תיעודי אפי ואינטימי על חייה ועל מורשתה, והמוות המשיך לרחף גם על סרטים נוספים בפסטיבל. דיווח מהריביירה

    אבנר שביט, קאן
    מתוך הסרט "מחברות שחורות" (פסטיבל קאן)

    רונית אלקבץ היתה אורחת קבועה בפסטיבל קאן, כולל בשנים האחרונות לחייה. ב-2014, למשל, הציגה בו את "גט", ותקרת האולם כמעט עפה מרוב מחיאות כפיים במהלך הקרנת הבכורה. כעבור שנה מונתה בידי הפסטיבל לעמוד בראש חבר השופטים של מסגרת הצד של שבוע המבקרים. זה היה שיא מקצועי נוסף מבחינתה, ולמרבה הצער גם הביקור האחרון שלה בריביירה. באפריל 2016 הלכה לעולמה, וחודש לאחר מכן פסטיבל קאן נפתח בלעדיה.

    השבוע, זכתה אלקבץ לכבוד אחד אחרון בפסטיבל, שהציג בהקרנת בכורה עולמית את "מחברות שחורות", הפרויקט התיעודי האפי של שלומי אלקבץ, אחיה ושותפה המקצועי. בהקרנה נכחו, בין השאר, אמה מרים, נשות הקולנוע יעל אבקסיס וקרן ידעיה וגם מנהל הפסטיבל, תיירי פרמו, שהתפנה משלל עיסוקיו כדי להוקיר את זכרה של מי שהיתה השחקנית ויוצרת הקולנוע הישראלית האהובה והמוערכת ביותר בצרפת.

    הסרט, שהופק בשיתוף כאן 11 וגם יוקרן בעתיד בערוץ, מתבסס על חומרים אינטימיים אותם צילם שלומי אלקבץ בזמן אמת. הוא מתפרש על פני שני חלקים, נמשך לא פחות משלוש שעות וחצי ומתנהל בכמה מישורים: זה סיפור על העשייה של "ולקחת לך אשה" ו"גט", שניים מסרטיה הבולטים ביותר של הכוכבת המנוחה, ועל התהודה לה זכו בצרפת; זה סיפור על התוכניות שכבר לא הספיקה לממש, בראשן פרויקט על חייה של מריה קאלאס; וזה כמובן גם סיפור על המאבק מלא שמחת החיים שלה במוות, על המחלה עליה איש כמעט לא ידע מחוץ למעגל הקרוב, על המשפחה שהספיקה לבנות בשנותיה האחרונות, ואולי יותר מכל - על האהבה בינה לבין שלומי, אהבה שאי אפשר לכמת או להסביר במילים, וכמו המורשת האמנותית של רונית אלקבץ, ממשיכה לחיות לנצח.

    אורכו של הסרט לא הקל על הקהל בקאן ולא יקל על הקהל העתידי שלו, ולפחות לדעתי אפשר היה לחתוך ממנו כמה חומרי גלם. עם זאת, המעברים בתוך ובין הסצינות עצמן מבוצעים בידי אמן בידי העורכת הבלגית ז'ואל אלכסיס, שותפתם הקבועה של שלומי ורונית אלקבץ, והיא מעצימה עוד יותר את הדרמה שהיתה קיימת כאן מלכתחילה.

    עוד בוואלה!

    הקולנוע הישראלי איבד את פניו: פרידה מרונית אלקבץ

    לכתבה המלאה
    שלומי ומרים אלקבץ בקאן (צילום: מערכת וואלה!, אבנר שביט)

    יש בסרט קטעים חזקים רבים, ועוד נעסוק בכולם, בינתיים, נציין שניים מזמנים ומסוגים שונים לחלוטין. קודם כל, ריאיון ארכיון של אלקבץ עם דנה ויס משנת 2003. היא מתרעמת בו: כיצד זה יכול להיות שבצרפת מהללים את "ולקחת לך אישה" פרי עטה ובישראל מזלזלים בו? למרות ההצלחה הבינלאומית, היא רצתה קודם כל להגיע לקהל המקומי, אבל התקשורת סיכלה את מאמציה, בצורה בוטה ומבזה. איך ייתכן שכל מי שכותב בעיתון הוא גבר אשכנזי ואיך ייתכן שהם קובעים בשבילה איך אישה מרוקאית צריכה להידבר ולהישמע, היא שאלה. אפשר רק לדמיין לאיזה תהודה והסכמה היתה השאלה הזו זוכה כיום, אבל בזמנו איש לא רצה להקשיב לה. "מחברות שחורות" הוא תזכורת עצובה לכך שהאושיה הקולנועית פורצת הדרך זכתה להיכנס לקאנון הישראלי רק כשזה היה מאוחר מדי בשבילה.

    זה גם אולי המקום לציין: לא כתבתי על קולנוע בזמן ש"ולקחת לך אישה", אבל "גט" זכה לשירי הלל במדור הזה כבר בזמן אמת, מבלי שידענו באיזה מצב היתה רונית כשיצרה אותו, וגם נבחר כאן כסרט הישראלי הטוב ביותר של העשור הקודם. "מחברות שחורות" חושף בדיעבד עד כמה העשייה שלו היתה הירואית, מה שמעצים עוד יותר את ההישג החד-פעמי.

    רגעים מטלטלים עוד יותר מנציחים באופן אינטימי את אלקבץ בימים בהם נלחמה בסרטן. היא נחשפת כאן, לראשונה לדעתי, עם קרחת ועם גוף שהלך ובגד בה. אך היוצרת המנוחה שמרה עד הרגע האחרון על האמונה, חוש ההומור וחדוות היצירה, ואצילות הנפש שלה מתגלה ב"מחברות שחורות" במלוא הדרה. המעט שאנחנו יכולים לעשות הוא לשמור על מורשתה.

    עוד בוואלה!

    סוער בקאן: סרטו הביקורתי של נדב לפיד זוכה לתשואות, הצוות של "ויהי בוקר" מחרים את הפסטיבל במחאה נגד ישראל

    לכתבה המלאה
    דיוקן אינטימי. מתוך "מחברות שחורות" (צילום: פסטיבל קאן)

    באופן לא מפתיע, יחסית לנהוג בפסטיבלי קולנוע וביחס לתקופה בה אנו נמצאים, המוות מרחף מעל סרטים רבים בפסטיבל. למשל, "Everything Went Fine" של פרנסואה אוזון, הבמאי הצרפתי שמביים סרט חדש אחד מדי שנה - "קיץ 85", סרטו הקודם, יעלה לאקרנים בישראל בחודש הבא, והנה הוא כבר הספיק להשלים עוד אחד.

    סופי מרסו, באחד מתפקידיה הקולנועיים הטובים ביותר, מגלמת כאן צרפתייה שאביה הגוסס מבקש לנסוע לשוויץ ולעבור הליך של המתת חסד. הסרט נע בין בית החולים לבין פלאשבקים החושפים עד כמה היחסים בין השניים טעונים, ולמרות מה שאולי משתמע מן התיאור הזה, מדובר בסרט צרפתי עד מאוד וגם מצחיק עד מאוד - והוא התקבל בקאן בחמימות.

    המוות אורב גם בפינה של הדרמה הצרפתית "A Radiant Girl". את הסרט ביימה סנדרין קיברלן, המוכרת בעיקר כשחקנית, ומככבת בו רבקה מרדר, מן הכוכבות העולות בצרפת. היא מגלמת נערה יהודייה החיה בפריז של 1942, וגם כשהאיום הנאצי הולך ומתחזק, מתעקשת לחיות כמו כל נערה בגילה, וטרודה בעיקר באהבות נעורים ובחלומה להצליח באודישן ולככב בהצגה.

    עוד בוואלה!

    "למה לקחת כסף מישראל"?: סערה במסיבת העיתונאים של נדב לפיד בקאן

    לכתבה המלאה
    כמו אנה פרנק. מתוך "A Radiant Girl". (צילום: פסטיבל קאן)

    מבחינה קולנועית, הסרט לא מתעלה מעל רמה של דרמת טלוויזיה מיושנת וממוצעת. אך מרדר נפלאה כהרגלה, ובניגוד לנהוג בקולנוע האירופאי, התסריט לא מתמקד בנקודת המבט הנוצרית אלא בקורבנות היהודיים, ומנציח בצורה מצמררת את החיים שהיו להם ואת הצורה השרירותית שבה נקטעו.

    הסיפור של גיבורת הסרט, נערה שאהבה את החיים ואלה נלקחו ממנה רק כי היתה יהודיה, מזכיר כמובן את זה של נערה אחרת. רצה הגורל והיום (שישי) יוקרן סרט המבוסס על היומן שלה - "איפה אנה פרנק", פרויקט האנימציה עליו ארי פולמן עבד במשך שנים, והיום סוף כל סוף ייצא לאוויר העולם, במקום שבו הבמאי הימם את תעשיית הקולנוע עם "ואלס עם באשיר" לפני כעשור וחצי, והנה הגיע הזמן לסגור מעגל נוסף.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully